« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »

[עמ' 111-116]

ארגונים יהודיים ביז'רנה

ליפא פישר

עשרים השנים שבהן הייתה יז'רנה תחת שלטון פולין, כלומר התקופה שבין שתי מלחמות העולם, היו שנים של התעוררות והתפתחו של החיים הציבוריים בקרב היהודים. זו הייתה תופעה כללית בקרב יהודי פולין, ויז'רנה לא נותרה מאחורי העיירות היהודיות האחרות. זו הייתה תקופה של פעילות סוערת בקרב צעירי יז'רנה היהודים. כל הארגונים היהודיים היו, בדרך כלל, בעלי אופי לאומי והשתייכו למחנה הציוני.

 

בית "התקווה"

היה ביז'רנה  בית - מועדון לאומי יהודי, שהיה שייך לארגון הציוני הכללי "התקווה". לכן, גם הבית עצמו נקרא "התקווה". הבית היה קטן וישן, עם קירות טיח וגג קש. היה בו חדר אחד גדול ושניים קטנים. סופר שבעליו של הבית רכש אותו לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא היה רעוע, ככל בתי היהודים. הוא שופץ במידת מה – ואז החלה הפעילות בתוכו. התכנית המקורית הייתה שבעזרת אמריקנים יוצאי יז'רנה אפשר יהיה לבנות בנין חדש ומודרני במקום הבית הקטן הזה. אלא שהתכנית הזאת לא הוגשמה מעולם, ונותר הבית הקטן הזה, בו מצאו כל התנועות את מקומן.

היוזמה העיקרית לרכישת הבית באה מקבוצת פעילים ציוניים עם המורה הידוע שמריהו אימבר בראשם. כשחזר מבריחתו [בעת המלחמה], יחד עם יהודים אחרים, החל מייד בפעילות ארגונית, כמו ערבי שירה ומופעי דרמה. הורגש הצורך בבית שיאכלס את הפעילות הזאת, והוחלט לשפץ את הבית הישן, בעזרת תרומות שנאספו מיהודי יז'רנה. כל זה היה מרשים מאוד – ארגון ציוני כל כך קטן הצליח לגייס תרומות ולשפץ את ביתו שלו, בעוד ארגונים גדולים יותר בערים אחרות לא הצליחו.

 

ספריה ופעילות תרבות

עד מהרה הם התחילו לארגן ספרייה. הם הצליחו לאסוף מאות אחדות של ספרים בעברית, יידיש ופולנית. היו שם יצירות יידיש קלאסיות, כמו גם עבודות של גדולי הספרות העולמית. אחר כך החלו בפעילויות אחרות. צעירם ומבוגרים באו למועדון התקווה. הם קראו עיתונים, שאלו ספרים ודנו בבעיות ציוניות שונות.

נקודות מבט שונות והשקפות עולם שונות עלו לדיון בין חברי הקהילה. הצעירים נטו להכשרה חלוצית, לארץ ישראל העובדת. אחרים נתפסו לרביזיוניזם, שהחל אז להיות נפוץ בעולם היהודי. קבוצה שלישית נשארה במסגרת הציונות הכללית, שהפסידה מעט מהשפעתה על החברה בעיירה.

כך נוצרו שלוש קבוצות: הציונים הכללים, השמאל והרביזיוניסטים. לעיתים קרובות היו קטטות בין הקבוצות, במיוחד בשנות השלושים. כוח אדם חדש, בעיקר צעירים, הצטרפו  לארגונים ודרכם ל"הכשרה", בתקווה לעלות לארץ ישראל.

 

הנוער הציוני

ארגון הנוער הציוני הראשון ביז'רנה היה "הנוער הציוני", אותו יסדו וולקה לאופר, נינקה כ"ץ, יוסף פוקס, הלנקה פוקס, חנן פוקס, עזריאל זמורה, חנה מרדר, משה אלטמן ואחרים. גם כותב שורות אלה השתייך לארגון. הארגון שכר חדר למפגשים מרבקה פישר (טרופיק) ואפילו פתח ספרייה קטנה. על כל פנים, מועדון זה לא החזיק זמן רב, ועד מהרה ננטש, מסיבות כספיות (מתייחס רק למקום, לא לארגון).

נוסד גם "חוג לתרבות ומדע". הוא שכר מקום מפגש מדודיה פאקט והצטרפה אליו קבוצה גדולה של אנשים ברמה גבוהה. היות שהם היו רביזיוניסטים, הם הובילו לבחירת השם "הרצליה"  לחוג שלהם ולהצטרפות לתנועה הרביזיוניסטית. זה היה הגרעין של התנועה ביז'רנה. מאז אותו זמן התקיים ביז'רנה ארגון רביזיוניסטי שעסק בפעילות פוליטית ענפה בקרב הצעירים והמבוגרים. גם ב"התקווה" היו חברים בעלי השקפת עולם רביזיוניסטי. ביניהם היו אברהם הוכברג ויצחק חרפ. "הרצליה" עברה לאחד החדרים הקטנים בבית "התקווה". אז הקימו את סניף בית"ר ו"ברית החייל" ולנדר בראשם. באותו זמן חלק מהחברים בתנועת "הנוער הציוני" נכנסו לחדר של הציונים הכלליים.

הציונים הכלליים פעלו לארגון ותמיכה בנוער הציוני. הם יסדו את מה שנקרא "אפיקה" [?] שעזרה לארגן מחדש את הנוער הציוני. ביחוד היו פעילים בזה מרדכי מרדר ויעקב זמורה. הם יסדו [חוות] הכשרה מיוחדת ל"נוער הציוני", אליה חברו חלוצים מעיירות סמוכות.

 

התאחדות - פועלי ציון

כמו שכבר נזכר לעיל, זמן רב הייתה ביז'רנה קבוצה ציונית בעלת השקפות שמאליות. מאוחר יותר הם נקראו "התאחדות". הארגון היה קשור למרכז בלמברג (לבוב) ומדי פעם בפעם באו מרצים שונים לבקר. בין החברים הבולטים היו דוד פאקט, יוסף פיירינג, יצחק חרפ[?], שמואל דוד שיינהויט, איצ'ה פאקט ואחרים. לא היה שם אף אחד מתחת לגיל 18. כשההתאחדות הצטרפה אל פועלי ציון, ב- 1930, והפכה ל"איחוד", עזבו מספר חברים, אבל הסניף כולו התחזק.

 

ה"איחוד" ביז'רנה

ה"איחוד" נעשה ארגון חזק. על אף הסכסוכים הפנימיים הצטרפו אליו חברים רבים. בין החברים החדשים באותו זמן היו ד"ר חנא ליטבק, שולה פוקס וצעירם רבים נוספים. יושב הראש הראשון של הארגון המשותף היה שמעון קריץ.

קודם כל הם הקימו את תנועת הנוער "גורדוניה". לצורך זה הם שכרו שני חדרים בביתה של יטה ווילנר. שם קיימו את המפגשים שלהם. ד"ר ליטבק הנ"ל עזר לגייס את הצעירים. הוא התגייס למטרה זו בגופו ובנשמתו. "גורדוניה" הפכה להיות ידועה, וצעירים רבים מארגונים אחרים הצטרפו אליה, מושפעים מן הרעיונות של הציונות הסוציאליסטית. זמן קצר אחר כך הם עזבו את הדירה השכורה ועברו לחדר השלישי בבית "התקווה". זה היה קשה מאד, מפני שהחדר היה במצב גרוע, והם שיפצו אותו. זה נעשה בקשיים רבים. החדר הזה היה גם בשימוש של ארגון ה"איחוד" ומועדון הספורט "הפועל" ו"הליגה לארץ ישראל העובדת". הם גם יסדו ספרייה חדשה, עם ספרים חדשים ומודרניים, ועד מהרה נרשמו אליה קוראים רבים. הרבה חברים צעירים השקיעו מאמצים גדולים בארגון הספרייה. הספרייה, יחד עם שתי ספריות יהודיות אחרות, הוחרמה בראשית השלטון הסובייטי ב- 1939. הספרייה הזאת, יחד עם הספרייה הפולנית והאוקראינית, הפכו לספרייה העירונית הכללית ב"בית העם" הפולני.

 

עלייה לארץ ישראל

הארגונים הציוניים היו מעורבים בעלייה לארץ ישראל. בעיירה נמדדה חשיבותו של ארגון, ובצדק, במספר החברים שיכלו לקבל באמצעותו אפשרות לעלות לארץ. מועמדים לא חסרו. בשל כך היו לא פעם סכסוכים בין הארגונים, ולעיתים גם בין החברים באותו סניף. סרטיפיקטים לעלייה היו נדירים, ועיירה קטנה כמו יז'רנה קיבלה מהם מעט מאוד. למרות זאת, חברים עלו מפעם לפעם. העולים הראשונים היו פסח אלטמן, שמעון קריץ ומשפחותיהם. מוניה כ"ץ נעשה מזכיר ה"איחוד", אבל זמן קצר אחר כך עלה גם הוא. אחריו מונה למזכיר משה ביק.

 

בחירות

זו הייתה תקופה סוערת מלווה סכסוכים בין שלוש המפלגות. כל אחת מהן ניסתה להרחיב את השפעתה, במיוחד בתקופת בחירות לקונגרס הציוני. זו הייתה תקופה ללא רסן, מלווה אפילו בשימוש בכוח, ביחוד מצד הרביזיוניסטים. אני זוכר התכנסות ציבורית בזמן הבחירות לקונגרס, שזומנה על ידי ה"איחוד" בבית הכנסת. המרצה האורח היה ד"ר הורנשטיין מטרנופול. באמצע דבריו נשמעו קריאות ביניים רמות. הייתה המולה גדולה באולם המלא וגדוש. האסיפה הופרעה. הנואם נמלט בעור שיניו מהאולם. המארגנים כעסו מאוד וזה הוביל למריבות אישיות וקללות.

האיחוד" המשיך את מאבקיו באופן דמוקרטי. משה ביק כתב דברי סאטירה וכרוזים, בהם ביקר את החברים מהארגונים האחרים. המתנגדים כינו את חברי ה"איחוד" "בולשביקים", "סטליניסטים" וכדומה. על כל פנים, הנושא שעמד במוקד העניינים היה העלייה. כאשר הייתי אני המזכיר האחרון של ה"איחוד", בשנים 1936 – 1939, היה עלי להילחם במטה הארגון בלמברג עבור המועמדים לעלייה. המפלגה גם השקיעה מאמצים רבים בחינוך הצעירים, שהם דור ההמשך. הופיעו כרוזים, בפולנית, בהם הודפסו מאמרים ושירים בנושאים אקטואליים. בשנים מאוחרות יותר הצטרף ארגון החלוצים "בוסליה" אל הסניף. עיקר פעילותו הייתה המתן כשרה חקלאית לחבריו.

*

ניתן לאמר  כי ביז'רנה כל הנוער היו משולב בארגונים. בתקופת לימודם בבית הספר, סייעו להם הארגונים בהכנת שעורים, ארגנו עבורם קורסים, אף על פי שבשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה כבר לא היה מורה מיוחד לעברית. הנוער שאף להמשיך בלימודים מעבר לשבע השנים של בית הספר הציבורי, בגימנסיות שהיו מחוץ לעיר, ועל כן הזניח את לימודי העברית.

*

היו מוסדות לאומיים, שם כל שלושת הארגונים פעלו יחד – הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. גם כאן היו סכסוכים והתנגדויות. פעילות הקרן הקיימת נועדה לאסוף כספים לקופסה הכחולה. כל חודש שני זוגות אנשים היו הולכים לרוקן את הקופות ולהפיץ קופות בכל מקום בו לא היו מוצבות. בחגים אנשים היו מכריזים על תרומות לקרן הקיימת בעת העלייה לתורה בבית הכנסת, או בעת "מי שברך". בכ' בתמוז היו כינוסים ואירועים ברחובות.

בכל בית יהודי הייתה קופסת קרן קיימת. גם אם האב לא שילשל בתוכה אפילו מטבע אחד, ילדיו עשו זאת. לעיתים קרובות הדור המבוגר לא היה ציוני, אבל הילדים היו חברים מסורים בארגונים האלה.

היו גם התרמות לקרן היסוד, אבל אלה נוהלו על ידי נכבדי העיירה ונציגי הארגונים. אירועים כאלה התנהלו אחת לשנה.

ברחוב היהודי הופיעה תחרות לשתי הקרנות הלאומיות – קרן תל חי; זה היה אחרי שהרביזיוניסטים עזבו את ההסתדרות הציונית.

ב"גורדוניה" היו מתקיימות "שיחות". הם רקדו ושרו. קיימו אימוני ספורט ותרגילי סדר בעברית. לא פעם זה היה מאוד מעניין. המשתתפים לבשו תלבושת אחידה וזה השאיר רושם טוב.

"הפועל" היה בעיקרו ארגון ספורט. קנו שם את הציוד הנחוץ לכדורגל וכדוריד, והם שיחקו ב...כיכר השוק. הם היו מניחים שני מוטות, פורשים רשת, ומשחקים. היה שולחן פינג-פונג במועדון. גם ל"נוער הציוני" היה שולחן פינג-פונג.


[עמ' 117-123]

גוונים של ציונות

עזריאל זמורה

עברית: דרורה שו"ר (רוזנפלד)

כמעט כל הגוונים של הארגונים הציוניים היו מיוצגים ביז'רנה. כל מה שנעשה בעולם היהודי מצא תהודה ביז'רנה. אני רוצה עכשיו למנות כמה חברות וחברים מההתארגנויות.

"הנוער הציוני" – ההנהגה. גב' בתיה אלכסינצר, אלטמן, גב' גלאס, גב' הניה הליצ'ר, מניה הזלנוס, שלמה גלאס, גב' הרצוג, הירשהורן, גוטפריד, גב' זאלץ, המורה חרמוני, יעקב זמורה, טינצי זמורה, ד"ר טננבאום ואשתו, מרדכי מרדר, רוזה מרדר, נסקי פאקט, פוקס, גב' פוקס, גב' שטייגר, פפי שארר, אברהם שארר עם רעיתו, נונקה קלמן, וילהלם קלינגר.

 

הוועדה המפקחת על פעולות ציוניות (קק"ל – קרן היסוד)
זיסל גולדברג, חיה חרפ, אתי פקט, דורה פוקס, רבקה פוקס

 

ועד הקרן הקיימת לישראל:

בין היתר: פפי שפינדל, רינה הוכברג, בריש חרפ, אבא כ"ץ, צילה רוזן, נוניו פאקט, דורה פוקס, פיירינג, פרידה שפינדל, יוסף פיירינג, איצי פקט, אביגדור פוקס, א. לחמן, שרה כ"ץ, חיה צ'צ'קס.

 

 

 

רביזיוניסטים, הרצליה, בית"ר:

אהרון חרפ, חיה צ'צ'קס, מאלצ'ה שוואגר, אברהם הוכברג, סלקה פוקס, נונקה קלמן, יעקל'ה פוקס, פרומה פיירשטיין, שלמה שנהוד, יעקב פקט, יוסף זילברמן, רוזה פקט, הלנקה פוקס, נחום כ"ץ, פולוור, גוסטה הזלנוס, נ. פוקס,חונק'ה פוקס.

 

 

 

הרביזיוניסטים ביז'רנה היו קבוצה גדולה והיו פעילים.

 

התאחדות פועלי ציון, איחוד, גורדוניה:

דוד פקט, יוסף פיירינג, יצחק חרפ, שמואל דוד שיינהויט, איצ'ה פקט, ד"ר חנא ליטוואק, שולה פוקס, שמעון קריץ (יושב הראש הראשון).

חברים בין היתר: מוני בלסר, אתל פולוור, לוטה מרדר, לוסי פוקס, ליפא פישר, יעקב פוקס, אברהם חיים פקט, פסח אלטמן, משה ביק, שמואל בין, מוטי כ"ץ, דזיוני זמורה.

 

 

הנהלת גורדוניה: ליפא פישר, אברהם חיים פקט, פסח אלטמן, משה ביק, לוטה מרדר, אתל פולוור

 

קבוצת חברים מהנהלת "גורדוניה" ו"הפועל": א.פלק, ליפא פישר, נונקה קלמן, משה ביק

 

מ. קאלפר, נ. קלמן, פ. לנדר

 

אגודת "התקווה" ביז'רנה בחגיגת היובל ה – 25: יצחק זילפה, יעקל פוקס, העניך צ'צ'קס, פסח אלטמן, אביגדור פוקס, אברהם הרצוג, שמעון קריץ, וולף פוקס, זליג פיירינג, אירה קורצרוק, יצחק חרפ, אלכסינצר, יעקב זמורה, מרדכי מרדר, שמריהו אימבר, אברהם הוכברג, שמואל – דוד שיינהויט, נטע פקט, דוד צ'צ'קס, סנדר שיינהויט,  מאיר פקט, אברהם דנצר ואחרים

 

"הפועל" והליגה למען פועלי ארץ ישראל ביז'רנה: מ. שפירא, ש. בין, מ. ביק, ו. גוטפריד, קניגסברג, מ. כ"ץ, מ. גוטפריד, ש. קריץ. ג. פוקס, ל. פישר, ש.פוקס (ע"י בתו הקטנה), ד. גוטפריד, ד"ר ח. ליטבק, ל. מרדר, א. פוקס.

מחזיקים בשלט: מיכל פוקס, אלש ליטבק

[עמ' 120]

דבר מוזר שקרה עם עיתונאי

עברית: דרורה שו"ר - רוזנפלד

קראו לו נפתלי חרפ והוא היה כותב  סנסציות לעיתון "לעמבערגע טאגבלאט" [דף יומי של לבוב]. פעם אחת "מעשיה מעניינת", פעם שנייה "שיחת נשים" וכדומה. הכל צריך היה לקרות ביז'רנה. כאשר כבר היו יותר מדי סנסציות עבור עיירה כה קטנה, הסתבר שנפתלי לוקח את המעשיות על "נשים" ו"גברים" מעיתונים אמריקאיים, והוא חותם למטה את שמו. הוא רק "הפך" את ניו יורק ליז'רנה...

והקריירה של הכתב נסתיימה.


[עמ' 124-125]

תנועות חלוציות

עזריאל זמורה

עברית: רבקה (גוטפריד) ואריה בן ישראל

התנועות החלוציות וההכשרה שיחקו ביז'רנה תפקיד גדול. למרות השוני בדעות הפוליטיות והתרבותיות וחילוקי הדעות, שבהם לקחו חלק בעלי הבתים ביז'רנה והצעירים סביבם, בעניין החלוציות והעלייה לא היו חילוקי דעות. התקיימה תחרות חיובית, שבה כל מפלגה וקבוצה רצתה שכמה שיותר חברים ותומכים מטעמה יעלו לארץ ישראל.

[ב]יז'רנה היה מרכז להכשרה חקלאית שהתקיים באחוזה, אותה ניהל וילהלם קלינגר, שהיה אדמיניסטרטור ואגרונום. גם אחרים שהועסקו באחוזה עזרו לחלוצים. מזמן לזמן היה בא אליהם מהמרכז החבר בערל שטוק (היום פרופסור דוב סדן).

לא רק סביב חלוציות והכשרה היו כל השכבות ביז'רנה מגובשות כך היה גם סביב מה שנקרא פוליטיקה מקומית, בכל מה שנגע לאינטרסים יהודיים, כלכליים או תרבותיים.

הצעירים התייחסו בכבוד לאנשים מבוגרים, דתיים או חופשיים. גם הם עצמם כיבדו את המסורת, ולא פעם יצאו נגד מגמות שליליות בנושאים אלה.

 

קבוצת חלוצים: מאטל ביק, נפתלי חרפ, סנדר שינהויט,  אביגדור פוקס, בנציון בלייך, לייבוש גוטפריד, יעקב שוואם, שמעון קריץ, שלמה'לה גוטפריד, יעקב פוקס – הם נפרדים מראש הקבוצה שלהם יצחק חרפ לקראת נסיעתו לארץ ישראל (אייר תרצ"ג)

 

3 חלוצים: יצחק חרפ, שמואל-דוד שענהויט, יוסף פיירינג (1924)

[עמ' 126-128]

בתי ספר ביז'רנה

יצחק חרפ, חיפה

עזרה בתרגום דרורה שור (רוזנפלד)

ביז'רנה היו שני בתי ספר: בית ספר כללי ובית ספר של הברון הירש, שיועד רק לילדים יהודים. אחרי חיסולו נשאר רק בית ספר אחד, כללי.

בעיירה היה רצון עז ללמוד. בית ספר תיכון לא היה, אבל מספר רב של נערים יהודים היו נוסעים ברכבת של בית הספר לטרנופול, ושם היו לומדים בגימנסיה.

היה גם ניסיון לארגן קורסים שהציעו שעורי הכנה לגימנסיה או לבחינות הקבלה לכיתות הגימנסיה. קורסים כאלה אורגנו על ידי גרובר, בוגר תיכון מיז'רנה, שמאוחר יותר נעשה רוקח. בנו עלה לארץ ישראל אחרי המלחמה ונפל במלחמת העצמאות בשנת 1948.

בכל בוקר יכולת לראות נערים ונערות רבים בתחנת הרכבת. הם נסעו, כמו שכבר אמרנו, ללימודים בגימנסיה בטרנופול. כך היו ביז'רנה צעירים משכילים רבים, שהגיעו להשכלה תיכונית וגם להשכלה  אוניברסיטאית.

* * *

ברכבת בית הספר שהייתה נוסעת מזבורוב לטרנופול היה קרון שנשא את השלט "יז'רנה". בקרון הזה היו נוסעים התלמידים מיז'רנה, בנות ובנים. מי היו בנוסעים? משה שרר, מוטל שפינדל, יעקב כ"ץ-פוקס, אהרון חרפ, לאה ברר, מלצ'ה שוואגר, לוטה מרדר, אנדז'ה מרדר, האחיות הזלנוס, מוניה שטייגר, וולף לויפר, ניסן כ"ץ, איזיו גרסטן, שמואל גרסטן, יוסי פוקס, ליפא פישר, רוזנפלד, קאלאפר, נתן קלמן, משה אלטמן, מרגוליס, מוני כ"ץ, שלומית כ"ץ, ברוניה שארר, יוסף הוך, דוד צ'צ'קס ואחרים. בתחנה בטרנופול עמדו שתי האחיות הליצ'ר והניה קלינגר. מחוץ ליז'רנה למדו: בנו שטייגר, מוניו זמורה, ניסן ברנשטיין, ראובן קלמן ואחרים. בסמינר למדו: רינה כ"ץ, דבורה גוטפריד. נערה צעירה, ביתו של מוכר החלב שיינהויט, קיבלה מילגה ולמדה בלמברג (לבוב) בבית הספר לאומנויות של ד"ר קלאפטן, שם נישאה למורה. שניהם ניספו ביז'רנה.

בשבת נהגו כולם להישאר בטרנופול, כדי שלא לנסוע בשבת. גם בבית הספר נהגו שלא לכתוב בשבת.

* * *

מלא חיים ושמחה היה "הקרון היז'רנאי". נהגו לספר שם סודות, לחלום חלומות, לשיר, ובפינה גם לחזור על המילים בלטינית או להכין שעורי בית במתמטיקה. הכרטיסן היה נכנס ואומר: "ז'ין דוברה, יז'רנה" (פולנית: בוקר טוב, יז'רנה), ובמקהלה היו עונים לו: ז'ין דוברה, אדון קונדוקטור". הוא נהג שלא לבקר את הכרטיסים. הוא הכיר את כולם, הרי היו אלה הנוסעים היומיים הקבועים שלו.

בטרנופול היו 3 גימנסיות ממלכתיות לבנים, ואחת (פרטית, של לנקביץ') לבנות. הגימנסיה השלישית הייתה מיועדת ללימודי מתמטיקה ופיסיקה ושם למדו המתמטיקאים – אלה שבכוונתם היה להיות מורים למתמטיקה או לעסוק בכלכלה. היה גם בית ספר מקצועי.

מפעם לפעם היו משוחחים על המורים, במיוחד על היהודים שביניהם. המורה למתמטיקה, פרנצוס, היה פעם תלמיד ישיבה, ויותר מפעם אחת היה אומר, בניגון של גמרא: "לאנדע, ווואס שריבסטו, לאנדע, וו איז דיין , X לאנדע, וו איז דיין Y, לאנדע" (יידיש: איפה ה- X  שלך, לאנדה, איפה ה- Y שלך, לאנדה?). לא אחד היה כותב קצת ביידיש בתוך שעורי הבית בגרמנית. המורה לגרמנית, ד"ר טובים, היה מגלה את זה ושואל מהיכן הגיעה אליו "דייטש  של אודסה".

* * *

משהו על "חדרים" ועל מלמדים. כל הבנים למדו ב"חדר", כדי שיוכלו, אחרי מאה ועשרים, לומר "קדיש", ללמוד פרק משניות וכו'.

ה"חדרים" היו צפופים (הילד היה מתחיל ללמוד כבר בגיל שלוש). היו שם: מלמד דרדקים, מלמד חומש ורש"י, מלמד גמרא. תלמידים מצטיינים היו לומדים אצל הרב, אצל למדנים יהודים, או היו נוסעים ללמוד בישיבה. היו למדנים יהודים שהתקשו להתפרנס, שהשתכרו מהוראה לילדים אחדים.

מלמדי הדרדקים היו: יעקל מלמד, הנזל שטייגר. היו להם גם באהעלפערס [עוזרים]: אהרן יצחק, איצ'ה שור ואחרים. הם היו נושאים  את הילדים הקטנים  על כתפיהם אל החדר.

מלמדי חומש ורש"י היו ביניה ביק, לייזער ביק, אליקום, אברהם ראזע.

מלמדי גמרא: פרץ שוורץ, הרש-לייב שטוקהמר ויעקב שוחט. הם נהגו ללמד בבית המדרש, או בבתיהם הפרטיים.

גם איצ'ה פאקט, בוגר ישיבה, היה מלמד את הילדים הבוגרים יותר חינם. נהגו גם להביא מלמדים מבחוץ ל"זמן" (תקופת לימוד) או לשני "זמנים".

ב"שטיבל" הצפוף של מלמד הדרדקים היו יושבים בערך 20 ילדים קטנים מסביב לשולחן. צפופים, נדחקים אחד אל השני. לרבי היה, בשביל הילדים, סידור באותיות קידוש לבנה, ומלבד זאת היה מחפש בסידור  מקומות בהם היו אותיות גדולות במיוחד. הרבי היה אומר: קמץ א', קמץ ב', והילדים היו עונים במקהלה. הרבי היה חוזר עם הילדים כמו שנאמר בשיר:  "שנו ילדים וחזורו: קמץ אלף- א [מיידיש פסח קפלן], עד שהיה בטוח שהילדים כבר יודעים.

למלמדים, מובן מאליו, לא הייתה השכלה פדגוגית, אבל לאור הניסיון היו בונים לעצמם מתודה פרטית (השיטה של ה"חדר"), מן הקבוצה אל התלמיד הבודד, מציגים בעזרת ה"טייטל" [מצביע, מקלון עץ קטן שהיו מסתייעים בו כדי להצביע על הכתוב] את האותיות וכו'. גם מלמד החומש-רש"י היה נוהג להשתמש, בשיטה זו וגם בשיטה נוספת. היה מצביע באצבעו ממקום למקום ("שיטת הציפורן"). בכל שבת נהגו לקחת את התלמידים ליהודים ידענים כדי שישמעו אותם. זו הייתה מעין בחינת כשרונות.

למלמדי הגמרא הייתה שיטה אחרת. אצלם היה התלמיד קורא בעצמו את הטקסט, וגם את הפירושים והרבי נהג לעזור רק במקרה הצורך. היום היו קוראים לשיטה זו "לימוד בהדרכת המורה".

ברצוני להזכיר שהמורה הראשון לעברית היה שמריהו אימבר, ואחריו לימדו במשך הרבה שנים ישעיהו יעבץ ודוד חסדס מרובנה. וכאשר אלה עזבו את יז'רנה כבר הייתה בה קבוצה מתלמידיהם שמילאו את מקומם והובילו את עבודתם עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

בשנת  1924 היו גם החלוצים, ששהו ביז'רנה לצורך הכשרה, מלמדים את הצעירים עברית. בין אלה היה צבי חרמוני (וייסלברג) המתגורר בישראל, בקיבוץ אושה.


[עמ' 129]

מקצת זיכרונותי מעיירתנו יזירנה

דבורה גלעד (לבית פוקס), חדרה

יזירנה מנתה, בערך, 180 משפחות יהודיות לפני מלחמת העולם הראשונה וירדה ל-120 משפחות לאחריה. בעת מלחמת העולם הראשונה, שהיתה ממש בגבולותיה, היגרו כל המשפחות היהודיות לפנים המדינה מפחד האויב, אשר פגע בראש וראשונה ביהודים. בסיום המלחמה התפזרו משפחות מספר לכל פינות העולם והיישוב היהודי קטן.

על אף עובדה זו היתה עיירתנו אחת מהמפותחות הן ברמת ההשכלה ובמיוחד בתנועתה הציונית, אשר מייסדה היה שמריהו אימבר ז"ל, אחיו של מחבר "התקוה", אגודה ציונית ליגלית וכן בית ספר עברי היו קיימים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ביזמתו של אימבר. האגודה ריכזה מיטב האישים והנוער לפעולות למען ציון: גם אולם פרטי היה בבעלותה.

עם שובם של היהודים לעיירה אחר מלחמת העולם הראשונה, התחדשו הפעולות וגם בית הספר נפתח מחדש. זוכרת אני, שבזמן מלחמת פולין עם האוקראינים, כאשר חנו פטלורה וקלגסיו בתחנת הרכבת של יז'רנה, יסדנו "אגודת בנות ציון". בשבתות התאספה כל האינטיליגנציה והנוער לקריאה בספרות עברית מעניינת (כמובן היה זה בלתי לגלי). והנה באחת הפגישות נפתחה פתאום הדלת  - ונכנס חיל פטלורה… מה שהרגשנו באותו רגע אין לתאר… בראות החיל  את הפחד והמבוכה אמר: "שלום, אני יהודי, שמעתי עליכם ובאתי להשתתף  גם כן".

עם גמר המלחמות בין האוקראינים, הבולשביקים והפולנים, ולאחר היות ידם של הפולנים על העליונה, החזירו אלה אט אט את החיים למסלולם. אנו חזרנו לפעולות ציוניות תקינות: ייסדנו כמה ועדות, כמו ועדת קרן-הקימת; ועדת פיקוח. מדי פעם בפעם ארגנו נשפים, שהכנסתם הוקדשה לקרן הקימת. מאוחר יותר, עם הקמת אולם גדול של האוקראינים, התארגנה להקה דראמטית ביזמתה של פנצי בלאושטיין. במקום שלא היה תיאטרון, ואפילו לא ראינוע, היו ההופעות שלנו לשם דבר.

זכורתני, לפני כל הצגה היתה בעיה להשיג רשיון. כמובן, זה היה צריך להיות בהסוואה - לטובת מוסדות צדקה, כביכול. חיה חרפ ידעה להערים על השלטונות ולהשיג רשיון. את הכנסות, כמובן, הקדשנו לקהק"ל. פה יש גם לציין את ההתנגשויות עם החרדים, שהתנגדו ל"הפקרות" - הקומדיאנטים כינו אותנו. בבתים רבים היו סכסוכים קשים בין הצעירים להורים על רקע זה.

כאמור, קיים היה בית ספר עברי עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. נמניתי עם התלמידים הראשונים בו. כאשר המורה ש. אימבר ז"ל עזב את העיירה, בא במקומו המורה יעבץ ז"ל, אחד המורים המעולים. גם הוא עזב כעבור שנים מספר ואז לקחנו על עצמנו, אנו התלמידים הבוגרים, להמשיך ולנהל את בית הספר עד שבא מורה חדש.

בשנת 1924 בא קיבוץ להכשרה ליז'רנה. כמה מצעירי המקום הצטרפו אליהם. אז החלה תסיסה בין הנוער לעלות ארצה. ראשון העולים היה אבא כץ. הוא עלה כתייר. החלו דיונים וחיפושי דרך איך לעלות. ביזמתה של פאנצי בלאושטיין, החלטנו לייסד קבוצת בנות, עשר במספר; כל אחת הייתה צריכה להשקיע סכום כסף וכך לעלות ביחד כקואופרטיב. מכל העשר עלו שלוש בלבד. אחרי התכתבויות והמלצות למרכז העלייה, קיבלנו סוף סוף את הסרטיפיקטים. תחילה עלתה חיה'לה חרפ. אני, שבינתיים נישאתי, ויתרתי על הסרטיפיקט שלי, היות ובעלי קיבל באותו הזמן סרטיפיקט ויכולתי כאשתו להצטרף אליו. יש לציין כי קבלת סרטיפי- קט באותם  הזמנים היה קשה מאוד, לנוכח רצון האנגלים להצר עד כמה שאפשר את צעדינו ולמנוע יהודים מעלייה ארצה.

 

קבוצה בביה"ס העברי ביז'רנה

[עמ' 131]

הנוער היז'רנאי היהודי צמא להשכלה

ליפא פישר

הנוער היהודי ביז'רנה שאף להשכלה, להשכלה כללית, לא רק בבית הספר התיכון, גם באוניברסיטאות.  כיון שהיה קשה ללמוד בפולין, בשל הגבלות שונות, רבים למדו בחו"ל.

שלום פרנצויז, ילד של בית מדרש, למד בווינה. הוא סיים את האוניברסיטה (מתמטיקה) ונעשה מורה למתמטיקה בבית ספר תיכון. שני הרופאים היהודיים ביז'רנה היו ילידי הסביבה. ד"ר חנא ליטבק , שמוצאו בצברוב, כפר ליד יז'רנה, למד רפואה והתבסס כרופא ביז'רנה. ד"ר טננבאום, שמוצאו בפלאווצ'ה, ליד יז'רנה, סיים לימודי רפואה והתיישב ביז'רנה. ד"ר ניסן ברנשטין סיים את הגימנסיה היהודית בלמברג, סיים לימודי רפואה בצרפת, קיבל רישיון עבודה בקרקוב והשתקע בצ'נסטחוב.

עוד למדו בצרפת: אהרון חרפ (לא סיים את לימודיו), יעקב פוקס - כ"ץ (טכנולוגיה של טקסטיל), משה כ"ץ (חזר ליז'רנה ב- 1935 ואחר כך עלה לארץ ישראל). למדו רפואה: וולקה שטייגר, ניסן כ"ץ, לולה (יוסי) פוקס.

בבלגיה למד רוקחות משה שארר, מתגורר בבריסל. באיטליה למדו: רפואה - איז'ו גרסטיין, דוסקי חרפ. בגרמניה: כלכלה – ראובן קלמן; הוא קיבל תואר דוקטור, מתגורר בישראל. בצ'כוסלובקיה: רוקחות: חנה קלינגר (דול), סופיה הליצ'ר (אנדרמן), ב. שפידל. רפואה: יוסף משציסקר, נכדו של דוד בלאושטין. באוניברסיטת למברג: מאלצ'ה שוואגר (מדעי הרוח).

סיימו בית ספר תיכון ולא המשיכו: עזריאל זמורה, שעלה לארץ ישראל; כעת הוא מפקח במחלקת הדואר והטלפון. יוסף פוקס –מתגורר בארצות הברית. שתי אחיות גוטפריד;  צילה הליצ'ר –מתגוררת כעת בשוויץ; מאנק מרגוליס; לאה ברר-קורנגולד, כעת בחיפה; אימק פולק – כעת בפולין, קולונל. נונקה קלמן.

עוד למדו רפואה ולא סיימו: וולקע לאופר ומונדק שטייגר. עזריאל זמורה הוא מהנדס [ב]דואר.


[עמ' 133]

איך קום צו אייך מיר נעמען
וואס כ'האב ביי אייך געלאזט,
מיין חוכמה שטיין פון קרעמען
מיין שליסל, רויט פון ראסט.

ווי גאלד איז מיין געליבטע!
איר אויג מיט גאלד צוגליך.
און איך האב גאלד אין קאמער
דער שליסל איז ביי אייך.

ש.י.אימבר

 

« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »


This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of
fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities.
This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder.


JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.

  Ozerna, Ukraine     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page


Yizkor Book Director, Lance Ackerfeld
This web page created by Lance Ackerfeld

Copyright © 1999-2021 by JewishGen, Inc.
Updated 30 Dec 2020 by LA