« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »


[עמ' 132-133]

התאטרון שלנו

מאת: יצחק חרפ

מיידיש: תקוה ניב

מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה החל הנוער לשאוף לפיתוח חיי התרבות בעיירה שלנו. בנוסף לערבי תרבות שכללו תכניות מגוונות, התחילו להקים חוג דרמטי, להציג הצגות תיאטרון וכדומה.

הפעולה נחלה הצלחה. נערות ונערים רבים נהרו אל החוג, בחרו מחזה והחלו בחזרות. כדאי היה לראות את המסירות של הנוער, את המשמעת, את הדיוק, השאיפה למיצוי הטוב ביותר של התפקיד.

אולם התיאטרון היה תמיד מלא, כל המכובדים, נשותיהם וילדיהם נהגו לבוא ולצפות בשחקני הבית שלהם.

מחזור ההצגות כלל: "האינטיליגנט", "המלך ליר היהודי", "מירה'לה אפרת", "חסיה היתומה", "הבטלן", ואפילו את "הדיבוק" ניסינו להעלות. היז'רנאים שלנו התפעלו מביצועי התיאטרון שלנו.

השחקנים שלנו היו:

חיה חרפ, זיסל גולדברג, פאנצי פאקט, ניני פאקט, רבקה פוקס, אתי פאקט, דבורה פוקס, דוזי צ'אצ'קס, לוטה מרדר, נוסיה בלאושטיין, אהרון חרפ, יצחק חרפ, שרה מרדר, שבע פוקס, חנה מרדר, לייבוש גוטפריד, יעקב פוקס, יצחק פאקט, נוסי בלאושטיין.

הבמאים היו פנצי בלאושטין, יצחק חרפ

הלחשנית: דוזי צ'אצ'קס

 

 

[עמ' 134-136]

בנייתו מחדש של בית הכנסת
ביז'רנה וחורבנו הסופי

ליפא פישר

כידוע, מוסדות יהודיים רבים הועלו באש על ידי חיילים רוסים בזמן מלחמת העולם הראשונה. בין אלה עלה באש גם בית הכנסת הגדול ביז'רנה.

זה היה מבנה גבוה, בן שתי קומות, בנוי לבנים, עם חלונות גבוהים בסגנון גותי. הגג היה מכוסה בלוחות אבץ. הכניסה הייתה דרך שער רחב. בתוכו היה מסדרון בעל ארבע פינות שהוביל אל שני אולמות תפילה קטנים משני צדיו. בסמוך לאלה הייתה הכניסה אל אולם התפילה הגדול.

האולם היה בגובה שתי קומות. אור חדר פנימה דרך חלונותיו הגבוהים, המשובצים בפיסות זכוכית צבעוניות, והוא היה מואר היטב. הקירות היו מעוטרים בתמונות ובפסוקים מן התנ"ך. במרכז האולם הייתה בימה אליה היו עולים במדרגות שהוקפו במעקה ממתכת מעוטר ביד אומן. מן התקרה השתלשלו נברשות נחושת מעשה אומן. ארון הקודש היה מלא ספרי תורה. עוד היו בבית הכנסת ספרי גמרא וספרי קודש אחרים שהונחו על מדפים ששולבו בקירות.

ב- 1916, כשהרוסים השתלטו על העיר בפעם השנייה, התעוררה בהלה גדולה. יהודים ברחו עם האוסטרים הנסוגים, ובתי היהודים נותרו ריקים. בית הכנסת הפך לאורווה, ואחר כך לבית חולים בו אושפזו חיילים רוסים. כשהצבא הרוסי נסוג שוב, הם קודם כל "סגרו חשבון" עם הבניינים היהודיים. הם אמנם ברחו במהירות גדולה, אבל לא שכחו להעלות באש את בית הכנסת הגדול והיפה.

 

בנייתו מחדש של בית הכנסת

כשחזרו היהודים אחרי הקרבות היה המצב הכלכלי קשה מאד, ובית הכנסת נותר בחורבנו למשך שנים אחדות. כשהתחילו הזמנים לחזור ולהתייצב – זה היה כבר תחת שלטון פולני – לקחה הקהילה היהודית הקטנה על עצמה לבנות מחדש את בית הכנסת, שנבנה לראשונה, כפי שסופר, בשנות השבעים של המאה התשע עשרה.

לא היה זה קל לקהילה כזאת לבנות בניין מסוג זה. כפי שסופר, בעל האדמות היהודי מנדל ימפולר לקח על עצמו חלק גדול מהוצאות הבנייה. היו גם אנשים מן היישוב שלא חסו על פרוטתם האחרונה לצורך הבנייה. את הבנייה העיקרית, בעשרים השנים הראשונות, גם אני אישית זוכר היטב. אני זוכר איך נעשו העסקאות הכספיות; הקהילה הייתה עסוקה בזה. מנהיג הקהילה, דוד בלאושטיין ז"ל, אחד העשירים שביהודי העיירה, תרם סכום נכבד וגם תרם לבנים מתוצרת המפעל שלו. הקירות עדיין נותרו עומדים, אבל הרבה לבנים נדרשו כדי לתקנם. כאשר הקירות עמדו על תילם והיה צורך לכסות את הגג, לא היו לוחות אבץ כדי לכסותם. אז נאספה כל האוכלוסיה היהודית, וכל בעל בית התחייב לתרום כמה לוחות מתכת. אבי תרם באותה הזדמנות שישה לוחות אבץ.

דוד בלאושטיין הנזכר לעיל תרם גם את הבימה. הוא תרם עבורה 600 דולר. ראוי לציין בהזדמנות זו גם אנשי עסקים יהודים אחרים שהיו פעילים בשיקום בית הכנסת כמו אברהם פאקט (אברומצ'ה), סומר (איתמר) כ"ץ, איצ'ה לחוביץ, מנדל פישר, חיים זוטנברג, משה פאקט ואחרים

כשהושלמה הקמת בית הכנסת מחדש הייתה חגיגה גדולה בעיירה. יהודים שבו ללמוד שם תורה ולהתפלל. בית הכנסת גם שימש כמרכז כנסים ואירועים תרבותיים, דיונים ציוניים וכדומה.

בפעם הזאת עמד בית הכנסת על תילו רק שמונה עשרה שנה. ב – 1941, כשפלשו הרוצחים הגרמנים לעיירה, הם שרפו את בית הכנסת, על ספרי הקודש שבתוכו. הפעם איש לא בנה אותו מחדש. ב- 1952, כשבאתי ליז'רנה מסיביר, מצאתי על מקומו של בית הכנסת גבעת דשא. הלכתי סביבו בחברת עזריאל פולק, כמי שמקיפים היכל קדוש. שנים אחדות מאוחר יותר, ב- 1955, גם הדשא לא נותר. כמה נוצרים עמדו שם, מפרקים את היסודות. האבנים שימשו לרצף את הדרכים, שהיו מאוד מוזנחות.

 

[עמ' 137-139]

משוררים, סופרים, אנשי רוח ובמה

ליקט מ. דול

פרק זה בספר נכתב ביידיש ועברית לסירוגין. העברית מובאת כאן ללא שינוי.
סייעו בתרגום אידה שוורץ וסימון גודפרי.

שמואל יעקב אימבר: 1889-1942, משורר אידי, בן אחיו של נפתלי הרץ אימבר. פירסם קובצי שירים אחדים, ביניהם "היים לידער" (שירי המכורה). ידועה הפואמה ההיסטורית "אסתרקה". פירסם גם מסות ביקורת. נספה בשואת ישראל בוורשה.

אנציקלופדיה יהודית בעריכת יעקב פבזנר, הוצאת מס, ירושלים 1966 – עמ' 30.

הערת העורך: בתקופת השואה נפגשתי ביז'רנה עם שמואל יעקב אימבר פעמים מספר. מיז'רנה עבר לזלוצ'ב ושם נרצח. מ.ד

העולה הראשון מיז'רנה לארץ ישראל היה המשורר שמואל יעקב אימבר, ב- 1912. הוא גר בארץ תקופת מה, ואחר כך חזר ליז'רנה. הוא כתב על רשמיו מן הארץ בספרו "היים לידער" (שירי מולדת) שפורסם בווינה ב- 1918.

עוד בהיותו נער, כשגר עם אביו ביז'רנה, הוא הוציא לאור בלבוב ב- 1909 ספר קטן בשם "ווס איך זינג און זוג" (מה שאני שר ואומר). הפואמה הגדולה "אסתרקה" הופיעה ב- 1911 בהוצאת הספרים "בילדונג" (חינוך) בסטניסלב.

ב- 1914 פרסם את הספר "רויזנבלעטר" (עלי ורדים) בוילנה, בהוצאת ב.א.קלצ'קין. ב- 1920 הוציא את הספר "ויקטוריה" (הצאת ניילנד, וינה).

נכתב על ידי צפורה ילין, אחותו של ש.י.אימבר, ירושלים.

 

* * *

אברהם משה פוקס נולד ב- 1890, בגליציה. מספר ועיתונאי אידי. משנת 1950 בישראל. כתב סיפורים מחיי פשוטי העם בעיירה היהודית: "בודדים", "על הגבעה", י"הודים בגלות" ועוד.

שם, עמ' 309

(על אברהם משה פוקס ראה רשימה נוספת בספר זה, בעמ' 63 מ.ד.)

 

א.מ.פוקס

* * *

שלמה שנהוד (שיינהויט) – נולד ב- 1912 בגליציה (יז'רנה. מ.ד.). משורר עברי ואידי. משנת 1936 בארץ. תחילה כתב שירים באידיש, עבר לעברית ופרסם שיריו בעיתונים שונים. ספר שיריו – "שירי העצב הקורן". תרגם כמה ספרים מאידית.

שם, עמ' 392

"משורר, ששירתו עולה על גדותיו והוא שר את שירו בדואליזם לשוני, משמע –צורך נפשי לו הדבר. אין עולמו הפנימי נחתך באקראי, צוויו וטעמיו עימו".

"משורר, העומד נוכח החיים הללו, חותר לקראת אמצעי התגוננות. הוא מחפש מפלט בספירה של מציאות אחרת, מציאות של חלום, לפסוח על פני התהום הזה. ומשום שהוא רואה את החלום כמפלט לפחדו ולחרדתו של האדם בימינו, רואה הוא בו אפשרות רציונלית ממש:

כל הדברים בורחים מן האין ובאין מתכלים הם

רק החלום קיים.

כל ניגוני דמנו הכבויים שוב מתלקחים הם

עם הדברים שלא חוזרים עוד לעולם –

בחלום שבקיים.

ואין יצב

ואין חיות ואין קיים

רק בחלום הרם".

(אברהם בלאט, "בנתיב סופרים", הוצאת מנורה תל אביב, 1967)

* * *

י. א. ליסקי: יליד יז'רנה, משורר אידי. עורך השבועון "דאס יידישע פאלק", המופיע בלונדון.

* * *

... כך כותב ליסקי שירה אודות "יידישקייט" ביידיש, וכל שיריו משמחים לבבות ומרימים מעפר ומעניקים לקורא שעה של קורת רוח, של אמונה במחר טוב יותר ויפה יותר שלקראתו אנו צועדים. ימים גדולים ושלוים, כדברי הנביאים. כל השירים זוהרים באהבת ישראל, בארץ ישראל, בקריאה לגאולה, בשחרור עצמנו מן הגלות, כמו גם באהבת האדם, הזולת. "ואהבתם את הגר"... ליסקי האמין אמונה עמוקה שהרוע הוא צרה חולפת וינחל תבוסה, ואם נהיה טובים ומאמינים נזכה בעולם שכולו טוב, עולם של שבת, שבו הצדיקים ("ו"ועמך כולם צדיקים") יישבו ייהנו מזיו השכינה וארץ ישראל תהיה לנו לעולם. "לעולם יירשו ארץ".

ש.ז.שרגאי

* * *

ד"ר אפרים ואשיץ נולד ביז'רנה בשנת 1879. ממייסדי הסתדרות תלמידי בתי ספר תיכוניים "צעירי ציון", ממייסדי "בר כוכבא" באוניברסיטה הווינאית. בשנים 1904-5 מזכיר הוועד הגלילי בקראקא. ב- 1906 עורך ה"טאג בלאט". 1911- 1913 יו"ר ה"דרור" הלבובי. 1912 – 1918 מנהיג הצופים. ב- 1918,בימי הפרעות בלבוב חבר הועד הלאומי בעיר.

משנת 1919 בארץ ישראל. כעורך דין מילא הוא תפקידים חשובים בחיי הישוב – 1920-1931 בחיפה ושנת 1931 בירושלים. משנת 1930 מראשי ברית הצה"ר בא"י.

ד"ר ב. לובוצקי: דרך חייו של ציוני לוחם". ירושלים תש"ז.

על ד"ר ואשיץ ראה גם בעמ' 62 – מ.ד.

* * *

ד"ר ראובן אבינרי – קלמן, בנו של ר' יוסף קלמן, ונכדו של ר' וולף פישר – יהודים למדנים. אביו היה מנהלבנק "קאסא קרעדיטאווה" ביז'רנה. ראובן למד באוניברסיטה בברלין יהדות וכלכלה וקיבל תואר דוקטור לכלכלה. פירסם ספר על בנקאות בגליציה.

 

עטיפת הספר

עלה לארץ בשנת 1937. משמש מנהל בית הספר התיכון האוניברסיטאי ברמת אביב.

* * *

הרב לוי יצחק מנסור [הטעות במקור, צ"ל מונסון] הוציא ספר "בך יבורך ישראל (ראה בספר עמ' 59)

* * *

השחקן שמואל סגל: בהליכתו של שמואל סגל אל הבמה היה הרבה מן ההרפתקה והמשובה. מלווה הייתה במאבק קשה עם הוריו (אביו של סגל היה העולה הדתי הראשון מיז'רנה –מ.ד) ועם הסביבה שבה גדל והתחנך, שכן חניך ישיבה הוא שמואל סגל, בן למשפחה דתית מסורתית, וכן נכדו של רב ומנהל תלמוד תורה בעיר זלוצ'ב שבפולין. בגיל חמש עלו שמואל והוריו לארץ-ישראל והתיישבו בחיפה.

במלחמת הקוממיות לקח שמואל חלק פעיל באירגון הלהקות הצבאיות, והיה הרוח החיה שבהן.

בשנת 1955 סייר ש. סגל בארצות אירופה, וכן למד תקופה קצרה ב"צנטרל סקול" באנגליה והשתתף בקורס מיוחד למשחק ופיתוח הקול.

ש. סגל משתתף בקביעות בשידורי "קול ישראל" והופעותיו השונות הוקלטו על גבי עשרות תקליטים.

(יהושע יפה-נוף, "אומנים בישראל", הוצאת ספרים "יסוד", תל אביב).

* * *

השחקן יוסי סגל, שחקן נודע בישראל, בנו של יעקב סגל ואחיו של שמואל.


[עמ' 143]

אפיזודה

(סופר על ידי הסופר א. י.ליסקי)

עברית: דרורה שו"ר - רוזנפלד

בזמן העלייה השנייה [?] ביקר אותי, בווינה, שמואל דוד שינהויט, בנו של יעקב השוחט מיז'רנה, כאשר היה בדרכו לעלות לארץ ישראל. היה זה בערב יום כיפור.

באותו זמן גר בווינה ר' משה'לה. הוא היה הבן היחיד של הצדיק ר' לוי יצחק זצ"ל, הרב של יז'רנה. ר' לוי יצחק נמלט לווינה בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נפטר בשנת 1916 והובא לקבורה בבית המנוחות המרכזי בווינה. העמידו מעל קברו  "אוהל".

הרבנות לקחה תחת חסותה את הבן משה'לה. הוא גר ברובע ה- 20 ברחוב קלסטנבורגר. היו לו חסידים רבים מיז'רנה ומסביבתה.

שמואל דוד הציע שנלך לתפילת כל נדרי אל הרבי משה'לה. כאשר היגענו לשם פגשנו "עולם גדול". באנו לשם גם למחרת, בבוקר יום הכיפורים, אבל אז מצאנו את כל באי הבית שרויים בעצב עמוק – יום קודם הרב משה'לה נפטר. אנחנו איבדנו את לשוננו... אחד המתפללים ניגש אלינו ואמר: "אתם מיז'רנה, לכו שבו לכם אצל הנפטר. היו מקיימים את מצוות חסד של אמת".

ישבנו שם יותר משעה. לאחר מכן מילאו אחרים את מקומנו. הרגשנו שזכות גדולה נפלה בחלקנו.


[עמ' 144-145]

ראשי קהל וכלי קודש ביז'רנה

ערך: פסח אלטמן, חיפה

 

רבים ורבנים

רבי שלמה'לה חרפ –יליד יז'רנה

ר' יצחק לוי מונסון – בנו ר' משה'לה - יש מידע נוסף עליו בספר

ר' זליג אופטוויצר – עד 1916

ר' אליעזר ליפא שליטא – מאז 1918 – נרצח בחורבן הנאצי

 

ראשי עיר

מגיסטר לודוויג מינץ, הרוקח היז'רנאי, היה ראש העיר היהודי היחיד בזמננו

 

ראשי הקהילה

ראשי הקהילה היו מתחלפים לאחר כל בחירות.  אלה שאנחנו זוכרים היו:

וולף פישר, אברהם פאקט, וילהלם קלינגר, דוד בלאושטיין

 

שוחטים

שחיטה הייתה עוברת בירושה. פנחס שוחט (שיינהויט) נפטר ב- 1914, קיבל את השחיטה מידי יעקב שוחט (שיינהויט) . אחרי פנחס שוחט עברה השחיטה לידי בנציון סגל, חתנו של יעקב שוחט, יתנו של יעקב שוחט. ביז'רנה היה שוחט נוסף, ר' משה, וגם אחריו עברה השחיטה בירושה לחתנו הרש-לייב שטוקהמר.

 

שמשים

משה שמש (שורמן) נחום יפה (בבית המדרש) מאיר שמש (בבית הכנסת)

 

בעלי תפילות

בינום חרפ, שלמה חרפ, אברהם פקט, שלום לחמן, נחום פוקס, מיכאל פוקס, יעקב ביק, נחום שינהוייט

 

חברה קדישא

קברנים: בערל פיירינג, איצ'ה לחוביץ א.א.

חופר קברים מאיר צוניס

נציגים ודוברים בתקופות שונות: איתמר כץ, אברהם פקט, דוד בלאושטיין, שלמה חרפ, אייזיק צ'צ'קס, לודוויג מינץ, וילהלם קלינגר

 

חסידים

רבים מיהודי יז'רנה היו חסידים של רבים שונים: הרבי מהוסייטין, הרבי מצ'ורטקוב, הרבי מבויאן, הרבי מקופיצ'ינץ, הרבי מיז'רנה עצמה.

 

בתי מדרש

בית הכנסת הגדול (ובו שני בתי כנסת קטנים לבעלי מלאכה ולציונים)

בית המדרש (לחסידי הוסיאטין)

בית הכנסת (ה"קלויז" של הרבי)

ה"קלויז" של יהושע פלאמס

המניין אצל הרב

המתפללים בבתי המדרש וה"קלויז" נחלקו על פי דבקותם ברבים השונים

 

גבאים

יעקב ראזן, אלי גוטפריד, איתמר כץ, שלום בלייך, ברל פיירינג


צו די קומענדיקע

איר, וואס וועט קומען ווען איך וועל שוין נישט זיין איר, ואס וועט קומען אין לעבן אריין --. אין אייערע הערצער לאזט ליבן מיין ליב, פאר אייך, אוי פאר אייך, האטי דאס ליד מיינס געבליט,

איר, וואס ועט קומען נאך יארן אין טעג. איר, וואס וועט קומען פול צארן און שרעק, איר וואס וועט קומען פון גליקן באגלייט --. אייך אלע געקענט האט מיין פרייד און מיין לייד.

איה, ואס וועט קומען פון געטער געשיקט, מיט לידער באגליט. און מיט. טרוימען באשטריקט -- בי אייך וועט מיין גייסט אי טרוים שעהן רוען. א יעדער פון אייך איז מיין טייערסטער זון.

(ש י: אימבער -- גיזאמלטע לידער)

[עמ' 146]

דף מספר הזיכרונות על יזירנה

לוטה פרנקל (מבית מרדר), ניו יורק

שנים חלפו ועברו, הילדים היו לאנשים מבוגרים, אירועים הסטוריים מהפכניים. הולידו שינויים דמוגרפיים, ‏ מדעיים ופוליטיים. ‏ את מחירם שלמה האנושות במליוני קרבנות בני אדם. את הקרבן הגדול ביותר שלמנו אנחנו - העם היהודי - ששה מליון הרוגים על קדוש השם.

אני מעלה זכרונות על עיירת מולדתי -- יז'רנה - אף היא איננה עוד. אבא-אמא, קרובים, חברים וחברות כלו בשואה ואינם חיים עוד. את כליונם מצאו בקברות האחים ההמוניים. שאונסו לחפור לעצמם במו ידיהם. בתיהם הקטנים בהם גרו, בתי המדרש בהם התפללו - אף הם אינם עוד. לא נשאר זכר.

אני חיה בארצות-הברית של אמריקה, בין יהודים, שרובם ככולם עזבו את בתיהם בעולם הישן מזה שנים רבות. כל הידוע להם על השואה האיומה בא להם מקריאה בעתונים, בספרים על השואה או מן הקולנוע. תנאי חייהם הכלכליים והחברתיים משופרים, בדרגת מותרות. משאני מנסה לשפוך שיחי ולתנות יגוני בפניהם כדי להקל עלי - אני חשה כאב נוכח העובדה, שאין הם תופסים כל צרכם את עומק האסון ואת היקפו. משתוקפים אותי הכאב והגעגועים בחברתם, הם משתדלים להביע את השתתפותם בצערי, אף נאנחים עמי, אבל אינם יורדים לכל עומקה של רוחי הנכאה. ההרגשה שאני יושבת בדד באבלי מכבידה עוד יותר על משא יגוני הקודר.

גדלתי וחונכתי בבית יהודי-מסורתי-מתקדם. אבי היה מזיגה של מסורת השכלה וקדמה, יהדות ואנושות, תורה ומדע כללי, היה לוחם אמיץ לצדק ולחרות בכלל ולבית לאומי לעם ישראל בפרט. בהטפותיו המלהיבות רצה לעורר תמיד בלב שומעיו את הכורח לתת את הדעת אל הלקח ההסטורי שעליהם להסיק כי אין עוד כל סכוי לקיום יהודי בגולה לדורות. מזה אלפים בשנים רדפום, עינום ופרעו בהם פרעות והעלום קרבן כאשמים לכל המהפכות ושנויי המשטרים שחלו בארצות לא להם.

אבי היה ציוני פעיל, ושמש מנהל הבנק הקואופרטיבי היהודי שבעיירה. כל כוחותיו, כל זמנו הפנוי מסר לפעילות למען תחיתו הלאומית ותקומתו היצרנית. של עם ישראל.

באוירה זו גדלנו אנחנו שלש הבנות - האחיות: שרה הבכירה, אני הח"מ, ואחותי חנה בת הזקונים. כלנו ספגנו בבית אבא-אמא את האהבה לעם ישראל ואת המסירות והפעילות למען תנועת התחיה הלאומית. כלנו לקחנו חלק פעיל בתנועות הנוער בעיירה.

שרה חברה במועדון הדרמטי, היתה הראשונה לעליה ארצה. הראשונה להגשים בגופה את הרעיון לו הטפנו. כל ימיה עמלה ועבדה בארץ (גם בעלה בנה את הארץ כפועל בנין) גדלה שתי בנות -- מורות בישראל, ואף מתה בארץ באבה .

משאני מעלה בעיני רוחי אותה תקופה... אני רואה במרכזה של העיירה גבעה קרובה לדרך המלך ובראשה בית קטן, הוא בית העם שלנו בשם "התקוה". כאן בבית זה רוכזו כל "החיים ‏ הציוניים" שבעיירה, ביחוד של בני הנוער במקום. כאן אורגנו חוגים ללמוד עברית ולידיעת הארץ, כאן השמיעו הרצאות וקוימו ויכוחים סוערים, כאן נחוגו החגיגות, כאן חיו זה בצד זה הציונים: הכלליים, הנוער הציוני וחברי תנועת ההתאחדות - גורדוניה.

בטנת 1930 נוסדה. ביומתם של אהרן חרפ ומלטשי שוואגר, זכרונם לברכה, האגודה הרוויזיוניסטית. מועדונם שוכן בבית דוד פקט. גם שם השמיעו הרצאות וקיימו ווכוחים. תנועחנו דגלה בהגשמה עצמית. להשתתף בגופנו בבנין מדינה יהודית דמוקרטית מתקדמת. ואמנם רבים מאתנו עלו ארצה, אף אני בין אלה.

זכורים לי יפה חברי בגורדוניה: ‏ אלטמן פולוור, ביק, ליפא פישר ואחרים. כמה היתה גדולה מסירותם והתלהבותם לרעיון. היכן הם עחה? היכן שתי האחיות. פולווער  היכן היו"ר של תנועתנו הד"ר ליטווק? כלם נרצחו בידי הנאצים, היש כאב גדול מזה? הקיים צער עמוק מזה?

אני זוכרת יום כי בתמוז במועדוננו. החלטנו לחוג יום זה ברוב פאר, רצינו שמועדוננו יהיה יפה מכל המועדונים האחרים והתכונה היתה רבה. קשטנו את המועדון, כל אחד מאתנו הביא משהו לצורך זה. הדבקנו כרזות, הזמנו אורחים, קיימנו אספות בבתי המדרש, קיימנו הרצאות, דקלמנו דברי שירה, הצגנו ושרנו שירים. היה זה יום החג הגדול שלנו. המועדון היה מלא מפה לפה, עשרות אנשים נשארו בחוץ צובאים על החלונות מחוסר מקום. זכורתני השירה האדירה של "התקוה" שפרצה מן המועדון והתפשטה בכל רחבי העיירה. אפילו "הגויים" עמדו משתאים ומקשיבים. שבוע תמים לאחר מכן דברו הכל על חגיגת כ' בתמוז שלנו. הרושם בעירה היה גדול,ואנו גאים ומרוצים.

הו, הויכוחים שלנו! צעירים היינו וויכוחינו נלהבים ומלהיבים. ותכנם? מה דמות תהיה למדינה שתקום בארץ, כיצד היא צריכה להבנות ומה יהיה מעמדה בעולם הקדמה? כל אחד מאתנו האמין בתכניתו הוא וכי רק דמות זו שהוא עצב למדינה העתידה היא הנכונה והצודקת, כל האחרים אין להם על מה לסמוך, הצדק רק עמו בלבד. באמונתו זו נשאר כל אחד גם בתום הוויכוחים הנצחניים הנצחיים.

אבי ואני - עמדנו בשני עברי המתרס מבחינה פוליטית. נקודות ראות מתנגדות. גם בינינו היו וויכוחים כשכל אחר רוצה לשכנע את חברו בצדקת עמדתו, אולם בתום הוויכוח נשאר אבי "אבא" ואני בתו המקיימת מצות כבוד אב.

לא כולם זכר לעלות ולחיות במדינת ישראל. עיניהם לא זכו לראות בהתגשמות חלומם למענו נאבקו ונלחמו באש נעוריהם.

אני מאמינה, ואף בטוחה בכך, כי משהובלו למוות, בעמדם לפני קברות האחים עדיין האמינו כי חלום זה על תחיתו ותקומתו של עם ישראל בארצו יתגשם וקום יקום, ומתו באמונתם. יהי זכרם ברוך בלבנו לנצח.

 

« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »


This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of
fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities.
This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder.


JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.

  Ozerna, Ukraine     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page


Yizkor Book Director, Lance Ackerfeld
This web page created by Lance Ackerfeld

Copyright © 1999-2021 by JewishGen, Inc.
Updated 22 Nov 2020 by LA