« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »


חורבן וכליון

בעריכת פרק השואה השתתף הפרופ' מנחם דול

 

[עמ' 183-204]

מלחמת העולם השנייה
יזירנה בפרוץ מלחמת גרמניה-פולין

מנחם דול חיפה

באחד בספטמבר 1939 התנפלה גרמניה ההיטלרית על פולין. הכול האמינו שפולין חזקה דיה ולא תיכנע, והעולם, העולם לא יתן להיטלר לבלוע אותה; הוא יעזור לפולין לשבור אותו.

יהודי יז'רנה בפרט "מדינאי הקלויזין", טענו כי יז'רנה רחוקה מן הגבול הגרמני וקרובה לרוסי, אין איפוא פחד, לכאן לא יגיעו הגרמנים. במיוחד היטו אוזן לוותיקי מלחמת העולם הראשונה, דעתם היתה נחשבת בעיניהם. אולם מיד התחילו עוברות דרך יז'רנה מכוניות גדושות בני-אדם; היו אלה אזרחים שברחו ממערב-פולין, ביניהם גם יהודים. הם סיפרו, כי הגרמנים הפציצו את משכנותיהם, הצבא הפולני הובס ונסוג, יחידות בודדות עדיין מחזיקות מעמד והכול מצפים. לעזרתן של מדינות המערב.

פקידים אזרחיים, יחידות צבא קטנות, קצינים בודדים, חיילים וסתם אזרחים, הכול נמלטו. עתה נפלה על יהודי יז'רנה, שהחזיקו במובן מסוים את עצמם בשקט, האימה. אף בהם כבר אחזה הבהלה,

מכוניות רבות נעצרו בשוק העיירה. מיד. מצאו את. עצמן מוקפות קומץ יהודים ‏ ושאלות שונות בפיהם. ביקשו לדעת חדשות, קיוו לשמוע בשורות. משמחות. אך מה ידעו לספר אנשים הנמלטים בבהלה כדי להינצל? פה ופה היה יהודי ממלמל משהו ומיד חוזר בו. אפשר היה לראות בעליל, כי גדול הפחד. כמעט כולם סיפרו גוזמאות - סיפורים וגוזמאות לא חסרו באותם הימים. רווחו שמועות, כי הצרפתים כבר שלחו עזרתם ונכנסו לגרמניה; ‏ מטוסים אנגלים הגיעו לפולין; הפולנים חזרו וכבשו את דנציג -- ושמועות כיוצא בהן, שלא היו ולא נבראו.

הנה נכנסו למגרש השוק שתי מכוניות גדושות נוסעים, בכל מכונית קפטן אשתו וילדיו. הם הגיעו מיארוסלב, ודאי יודעים הם חדשות -  והתחילו לחקור אותם. הם נמלטו ובמכוניות הצבאיות שלהם הסיעו את משפחותיהם למזרח פולין, להביאן למקום מבטחים, אליו ודאי לא תגיע המלחמה. פניהם לטוסטובבה, -- כפר קטן במחוז פודהייצה, שאוכלוסייתו איכרים פולנים. לאחר שיבטיחו שם

 

את משפחותיהם יחזרו לחזית

בכביש הראשי המתה תנועה רבה, אי אפשר היה לחצותו. אזרחים, אנשי צבא - הכל נסעו לכיוון זאלישצ'יקי, כדי להגיע לרומניה.

עתה כבר ברור היה גם ביז'רנה שהגרמנים עלולים תוך ימים ספורים להגיע גם לכאן. אנשים התחילו לקנות בחנויות מכל הבא ביד: צורכי אוכל, סחורות טקסטיל, עורות וכיוצא בהם מצרכים. הסוחרים הסתירו מסחורותיהם, כדי שיוכלו מאוחר יותר למכרן או להחליפן, אם יהיה צורך בכך, במצרכים חיוניים. הישישים הלא זכרו את פני הדברים במלחמת העולם הראשונה, בשלטון האוקראינים, אצל פטליורה. כשמשרד האוצר קיבל פקודה לשלם לכל פקיד ממשלתי משכורתו בעד שישה חדשים מראש, נסעו גם פקידי יז'רנה לזבורוב לקבל. משכורתם. וכדי להבטיח את ערך כספם קנו סחורות. כתוצאה מכך האמירו המחירים והחנויות נתרוקנו עד מהרה. לא חשבו כלל על הסכנה הנשקפת, דאגתם היתה רק לרעב ולמצוקה.

כך היו ביז'רנה פני השבועות הראשונים למלחמה. בו בזמן שבעיירות ובערים במערב-פולין היתה הבהלה גדולה; המשרדים סגורים; ‏ קשה היה להשיג מצרכי אוכל, מי שלא קנה עם עלות השחר במאפייה מנת לחמו לא היה לו מה לאכול כל אותו יום - היה גן עדן מש ביז'רנה. לחם ומזון היו בה לרוב, בכסף אפשר היה להשיג מכל טוב.

 

יז'רנה בשלטון סובייטי (1941-1939).

ב - 17 בספטמבר 1939 נכנס הצבא האדום ליז'רנה. העיירה היתה לחלק של אוקראינה הסובייטית, ושמחה וששון היו לאוקראינים. בבגדי חג, בשירה ובריקודים קיבלו הם את הצבא האדום והמטירו פרחים על חייליו. סיסמתם של הסובייטים היתה: "באנו 'לגאול' את אחינו האוקראיני מעול הפולנים".. אפילו קוזמין, הסנטור האוקראיני לשעבר בפולין, ואוקראינים עשירים אחרים, שמחו והתכוננו לקבל לידם את השלטון. אך מיד נתקררו מעט. הסובייטים אמרו לה בפירוש, שלא להם מתכוון הפסוק. הם באו 'לגאולי את ה'חלכאים', את האיכרים העניים ולא את העשירים, ה'קולאקים'.

הפולנים שוב התהלכו מדוכאים, בפרט המקורבים לחוגי הממשלה, לב.ב. לשצ'יליץ ולפולני ה'אובשם'. היהודים לא ידעו כלל כיצד לנהוג. פחדם מפני הגרמנים היה כה גדול, שקיבלו כניסתם של חיילי הצבא האדום בשמחה. רבה. נוסף על כך, הרי האנטישמים הפולנים היו במילא צועקים באסיפותיהם תמיד, כי היהודים הם קומוניסטים וכי הקומוניסטים כולם יהודים הם. מה להם איפוא לפחד. להרוג כשם שהגרמנים הורגים לא יהרגו, ואם לא יהרגו, הרי שיסתדרו איתם.

ביז'רנה כבר היו אז יהודים רבים. פרט למקומיים הגיעו לכאן פליטים ממערב פולין. שבוע לאחר שהצבא האדום עבר את העיירה הגיע מזכיר מפלגה והתחיל לארגן את האדמיניסטרציה במקום ואת מועצת העיירה. אנשי השלטון החדש ביז'רנה היו רובם ככולם אוקראינים, ‏ איכרים זעירים פועלים ובעלי מלאכות. האוקראינים ראו את עצמם כלאום השולט. הסיתו נגד הפולנים כנוגשיהם בעבר ומזמן לזמן גם נגד היהודים, כלומר, רק נגד היהודים העשירים, ה"בורז'ויים", וזה הרי מותר היה.

מיד התחילו בחלוקת החווה (הפולוורק), כאן הלא בעל-הבית יהודי הוא, ואת שדותיהם של האיכרים העשירים, ה"קולאקים". בנוסף על אלה חילקו את שדותיהם של היהודים בטענה, כי אין הם מעבדים אותם בעצמם, כי אם על ידי לא-יהודים. ואף על פי שביז'רנה עיבדו היהודים בעצמם את שדותיהם, לא עזר הדבר, ומשום שהיו להם שדות רבים, ראו בהם "קולאקים". ומאתר שחיסלו גם את חנויותיהם, איבדו היהודים ‏ לחלוטין את מקור פרנסתם. אולם משפתחו קואופרטיבים למסחר, למלאכה ולתעשייה, קיבלו בעלי החנויות הקטנות עבודה בתור ‏ זבנים ‏ בחנויות ‏ הממשלתיות, ‏ ובעלי-המלאכות ‏ כעובדים ‏ בקאופרטיבים שלהם. בעלי החנויות הגדולות יותר ובעלי המסחר הסיטונאי, כלומר, ה"ספקולנטים", להם אפשר היה רק לפנות לעבודה פיזית קשה.

ליהודים, שהיו פועלים או בעלי מלאכות, היה מצב סוציאלי טוב. הם קיבלו עמדות אחראיות ומשרות ממשלתיות. מצד אחד השיגו היהודים דברים, שלא יכלו להשיגם קודם לכן בפולין, אולם מאידך, חיסול המסחר הפרטי הרס את פרנסתם. שינוי השלטון הביא עמו שינויים סוציאלים וכלכליים בעיירה.

משבוע לשבוע, ‏ מחודש לחודש, נתחזק השלטון והסובייטיזציה התקדמה. השלטון התחיל ב"טיהור". מדינאים לשעבר, פעילים, שופטים שוטרים, בעלי אחוזות וחוכרי-אחוזות וגם קולוניסטים פולנים (הם קראו להם  "שונאי העם האוקראיני) הוגלו לסיביר, אל הדובים הלבנים, "בילי נידז'בידי", כלשונם.

כמעט כל הגולים היו פולנים וביניהם גם קצת יהודים. יהודים מספר מאותו מעמד הסתתרו ונשארו ביז'רנה. ההגלייה, ובפרט האופן בו הוגלו. עשתה רושם מדכא. בליל חורף. בכפור חזק, היו מוציאים אותם. ממיטותיהם. מעלים אותם על עגלות, ומובילים. אותם לתחנת הרכבת של זבורוב. שם היו דוחסים אותם לקרונות בקר, וכך שולחו לסיביר (הנימוק היה, לטהר את העיירות, להוציא את קונטררבולוציונרים ושונאי השלטון). שבועות רבים היו נוסעים כך תחת משמר בקרונות הבקר הקטנים. רבים גוועו בדרך, במיוחד זקנים וחלשים.

יז'רנה היתה. עיירה קטנה. ואף-על-פי-כן היו בה פרט לחנויות הקטנות, גם סוחרים גדולים, ‏ בעל-אחוזה יהודי, ‏ חקלאים יהודים, בעל טחנת קמח ואף אינטליגנציה. כמו לכלל היהודים בפולין, לא היה להם גם כאן אפשרות לקבל משרות ממשלתיות או מוניציפליות. זה היה מיעוט לאומי, בו נהנו אחרת מבשני הלאומים האחרים בעיירה. מבחינה כלכלית ומשקית היה ליהודי תפקיד מסוים למרות מדיניות ההפליה מצד ה"אובשמניקים" של שני הלאומים האחרים. השלטון החדש שינה את המצב. באופן רשמי היה שיוויון לכל הלאומים, פרט לשכבות בלתי פרודוקטיביות. ואמנם הרגישו היהודים את עצמם כאזרחים שווי זכויות. לחלקם היו עמדות אחראיות ומשרות ממשלתיות, הם לקחו חבל ער בחיים התרבותיים. בבתי הספר היו מורים יהודים ואף מנהלים ומפקחים. כמעט בכל המשרדים אפשר היה למצוא יהודי. זה היה רק צד אחד של המטבע. אולם למטבע צד נוסף. חנויותיהם של היהודים חוסלו ויהודים איבדו מקור פרנסתם, נוסף על כך היה מחסור באי אלה מצרכים. שעות מרובות היו עומדים בתור ללחם ולמצרכים אחרים; סוכר, סבון כמעט לא היו בנמצא, גם בדים, עורות, נעליים ובגדים. הסוחרים הגדולים לשעבר היו בפחד מתמיד, מכרו חפצים. וקנו מזון. במיוחד היה נפוץ מסחר החליפין. בשוק עמדו פקידים ממשלתיים וסוחרים לשעבר ומכרו חפצים משומשים. הכל קיוו, כי המלחמה תיגמר במהרה והכל יבוא על מקומו כשהיה. אולם, עד שבאה הישועה - פרצה מלחמת גרמניה-רוסיה.

 

מלחמת גרמניה - רוסיה

ב-22 ביוני 1941 נפלה. על היהודים כרעם הידיעה בדבר פרוץ המלחמה בין גרמניה הנאצית לרוסיה הסובייטית. ושוב פרצה שמחה בין האוקראנים, הם קיוו, שהיטלר יכונן להם אוקראינה עצמאית במזרח-גאליציה, יגשים את חלומם משנת 1918.

עתה התחילה הנסיגה של האדמיניסטרציה האזרחית. ושל הצבא. חלק קטן של יהודי יז'רנה נמלט עם הסובייטים, הרוב נשאר במקום. להשאיר את המשפחות, הדירות, העיירה בה גרו אבות אבותיהם, ולנוס? ולאן? לא היה זה דבר פשוט. כל עיקר.

הגרמנים נכנסו לי'זרנה והתחילו הצרות הצרורות ליהודיה. אין לנו מקורות היסטוריים, לכן נשתמש בעדותם של הניצולים. אף אני אמסור כאן את תקופת השואה, שעברה על יהודי יז'רנה, על מאורעותיה, רדיפותיה והמרטירולוגיה שלה. לפי זיכרונותיהם של הבודדים, שנותרו בחיים ורשמו או סיפרו קורותיה.

כניסת גדודי האיינזאץ ס.ס הגרמניים צבעה את כל דרך מצעדם בדמם ובדמעותיהם של היהודים. פרעות, רציחות, מתים ברחובות - זו היא התמונה. ושכנינו, תושביה האחרים של העיירה, הגויים, הסתכלו תוך הנאה בהתחלת השבר היהודי.

מיד לאחר ה"פרולוג" התחילו הגרמנים לארגן את האדמיניסטרציה: ועדות עורה פולניות ואוקראיניות ויודנראט. כבר לפי השמות אפשר לראות, כי תפקיד אחר היה מיועד לוועדות ואחר ליודנראט. ציניקנים היו קוראים ליודנראט "יודנ- פאראט", כלומר בגידה ביהודים, כסמל המציין תפקידם של אנשי היודנראט. ביז'רנה היה יודנראט מקומי בזבורוב יודנראט מחוזי.

ארגון היודנראט היה בכל מקום באותה מתכונת:  1.האובמאן או זקן היהודים היה אחראי לכל היהודים. 2. מחלקת עבודה, עליה היה לספק פועלים. לכל דרישה של השלטון; ‏ 3. עזרה סוציאלית; ‏ 4. מחלקת הספקה, עליה היה להמציא דברי ערך:. תכשיטים, זהב, כסף, לדרישתם של השליטים - כל גרמני או פולקסדויטש; ‏ 5. מחלקת הדואר -- סניף דואר בשביל היהודים; 6. איש קשר -- היחידי שהיה לו קשר עם מחנות היהודים; ‏ 7. מחלקת תעודות-לידה ניהלה את הדו"חות של האוכלוסייה היהודית, סיפקה דו"חות על המומתים ועל הנותרים בחיים, כך ידעו השליטים לכל עת כמה יהודים עדיין בחיים; 8. מחלקת המזון; 9. אורדנונגסדינסט. (שירות-הסדר). - מיליציה יהודית; -10. לייכנ דינסט - חברה קדישה. פרט לאלה היו שליחים, ועד תברואה, י.ס.ס - עזרה סוציאלית יהודית. מקום נכבד נועד ל"לומפנזאמלר", כלומר, למלקטי הסמרטוטים. הם היו מיוחסים, להם היתה הרשות להתהלך חופשית, ומותר היה להם לבוא אפילו בין הגויים. היודנראט ביז'דנה. קיבל הוראותיו מן היודנראט המחוזי שבזבורוב ולמשמעתו היה סר. "אורדנונג מוז זיין", כלומר, סדר מוכרח להיות, כלשונם. על ארגון כזה של היודנראט. לא אחד יאמר בהתפעלות: איזו דאגה לאדם! היגיינה, עזרה-עצמית, הגנה, חנות עם מזון. אפילו... חברה קדישה.

כאשר אירגנו הגרמנים את היודנראט לא ידע איש בבירור איזה תפקיד נועד לו. שיערו, כי תפקידו יהיה דומה לתפקיד הקהילה לשעבר. נמצאו, איפוא מועמדים לרוב. אפולו "כלי הקודש". ביקשו להיות ממונים ליודנראט. סוחר לממונה, שוחט לשוטר, סטודנט לרכב וכו'.

יז'רנה לא היתה יוצאת מן הכלל. כל הפקודות והחוקים האנטי יהודיים חיבו גם את העיירה הזאת. היה גם שם על כל יהודי לענוד סרטי-זרוע עם מגן-דוד, הוא חיב היה בעבודת-אונס, אסור הזה לו לנסוע ברכבת, ללכת במדרכה, לקנות מצרכים אצל גויים, אסור היה לו לעזוב את דירתו משקיעת החמה עד זריחתה. בעד כל עבירה על ההוראות האלה היה נשקף לו עונש מוות. על האוכלוסיה. הלא יהודית. איימו בעונשין גדולים עד עונש מוות בעד עזרה ליהודים ובעד קשר אתם.

 

היודנראט ביז'רנה

האובמאן ביז'רנה היה יהודי בשם לאנדר. מוצאו היה מקוזלוב, סוחר בדים, התחתן עם בת יז'רנה. הואיל והיה תת-קצין אוסטרי בעבר, הרי שהיה המועמד המתאים ביותר למטרה זו. איש הקשר היה נוני פאקט, אף הוא מועמד מתאים, ממונה על המזון היה נאסקי פאקט. היה גם ממונה על הדואר, ממונה על תעודות- לידה, ממונה על הפועלים, ממונה על כספים, מחסנאי וחברי יודנראט עם תפקידים ובלי תפקידים.

תפקידו של המחסנאי היה לאסוף לאחר כל אקציה את בגדי ההרוגים, למיין אותם, הטובים למסור לגרמנים והבלים לאדמיניסטרציה המקומית, כדי למכרם לאיכרים. שירות הסדר עם הסטודנט לשעבר וקסלר כמפקדו, היה זרועו המבצעת של היודנראט. נשק לא היה ברשותם, כי אם פרגולים, בהם היו מוסיפים "חשק" ליהודי המחנות וליהודים המקומיים.

לחברה-קדישה. ולחברה. נושאי-המיטה היתה עבודה רבה, בפרט לאחר כל אקציה ואקציה. שני המשרתים אצל היונדראט היו: השופט ציימר והמהנדס שטיינברג. כפי שכבר ציינתי, היה היודנראט אחראי בפני השלטונות בעד מעשיו של כל יהודי, בעד כל עבירה. שעבר, (קניית לחם אצל איכר היתה. נחשבת כעבירה) ‎ ;‏ הוא אף היה נציגם היחיד של היהודים בפני השליטים. הם עמדו בקשר רק עם האובמאן או עם הממונה; ליהודי אחר לא היתה גישה אליהם. על היודנראט היה לספק - לכל דרישה של השליטים - תכשיטים, זהב, יהלומים, כסף, קפה, גם בדים ופרוות יקרות של גברים וגברות. כל. זה היה היודנראט מחרים אצל היהודים. כל דרישה נלווה לה איום: אם במקרה לא יספקו את הקונטריבוציה בזמן - יירו.

גם ביז'רנה השתתף היודנראט, פרט לאחדים, ובפרט אנשי אורדנונגדינסט באקציות, במצוד על יהודים ובהעברתם לבלז'ץ. גם ביז'רנה הם ראו את עצמם טובים יותר, כעין "כת-שליטים". להם היתה גישה למפקד המחנה, פרט לאחדים. המפקד הכיר אותם, הם היו נפגשים גם עם גרמנים אחרים, דבר שסתם יהודי לא זכה לו. הם שוחחו עם השליטים בלא כל פחד. והרי יהודים אחרים היו בורחים מפני המפקד או מפני גרמנים ומסתתרים. אולם לא פעם קרה ואיש הגיסטפו או הס.ס. נכנס אל היודנראט ודרשו משהו, מיד נתגמדו, עד מהרה מולאה בקשתם. וכתודה ספגו לא פעם מכות נמרצות, ואפילו זקן-היודנראט "זכה" לכך.

שלטון הנאצים קילקל את האנשים; אנשים, שהיו ידועים ביושרם, נשתנו. אולי - רצון החיים העז, הרצון להישאר בחיים, הביא לפעמים לנהוג באופן בלתי אנושי כלפי האחרים.

שיטות החיסול שיטות החיסול היו בכל מקום דומות: עבודת-אונס, אקציות, מחנות-עבודה. רצח והמתה בתאי-הגזים. לפי סטטיסטיקה אחת הושמדו ביז'רנה 20,000 יהודים בערך. באופן שיטתי חיסלו הרוצחים את העיירה. עבודה גופנית קשה - 12-14 שעות ביום בלי אוכל -- מגיפת טיפוס ומחלות קשות אחרות הקטינו את מספר יהודיה. כאשר גורשו יהודי יז'רנה ביולי 1942 לזבורוב, נותרו בערך 100 יהודים,

כבר ציינתי, שהגיעה פקודה לגרש את היהודים, להכניסם לגטו, כדי לחסלם מהר יותר. הרוצחים מיהרו, אצה להם דרכם. היודנראט ביז'רנה הפיץ שמועה, כי המפקד דיגה מבקש להשתדל, שיבטלו את הגזירה, אך הדבר יעלה ב-100,000 זהובים. עד מהרה אספו ומסרו את הסכום, אך את היהודים גירשו. גם משפחתנו שילמה 5000 זהובים, שהלכו כמובן לאיבוד. ביז'רנה נותרו, פרט ליהודי מחנות העבודה, בהם דיגה היה המפקד, חמישים גברים וחמישים נשים בני מחנות מיוחדים, כמובן בתשלום של כסף רב.

* * *

מאותו זמן נקשר גורל יהודי יז'רנה בגורל יהודי זבורוב.

בזבורוב הושיבו את יהודי יז'רנה כ- 5-6 משפחות בחדר אחר, כשני מטרים על נפש. בצפיפות כזאת התחילו לפרוץ מגיפות. אנשים נפלו כזבובים. בנוסף על כך היו גם אקציות עד לחיסולם המוחלט. לאחר חודשים מספר חיסל דיגה את היהודים ממחנהו ומשני המחנות המיוחדים, וכך נהיתה ירנה ליודנרין.

 

מחנה העבודה ביז'רנה

עבודת הכפייה היתה אחד האמצעים להשמיד את היהודים, אך קל יותר היה להם לעשות מלאכתם במחנה; ‏ התנאים, שנוצרו במחנה, הובילו מהר יותר אל המטרה. החלשת שוכני המחנות, העונשים הקשים -- מכות, תליות, המתות ביריה בעד עבירה קטנה כגדולה - כל אלה חיסלום במהירות. למחנות היה היקף גדול; היו מביאים לשם יהודים מבורשצ'וב, צ'ורטקוב, זאלישצ'יק, יגולניצה. מונסטרישץ'. פודהייצה וגם מסביבת יז'רנה. בכל אותן ערים ועיירות היו אז אלפי פליטים, ויז'רנה נתפרסמה מאוד.

מחנה היה יחידה בפני עצמה היו בה אנשי-סדר, ‏ טבח, חברה-קדישה, עליית-גג ומרתף. ובחצר עמוד תלייה. היו שדיגה סגרם במרתף והיו שסגרם בעליית-גג ושם היו גוועים קרבנותיו. היו כאלה שתלה אותם על העמוד ואחרים הוציא ערומים בכפור עד שקפאו. וכאשר היתה למישהו זכות מיוחדת, היה דיגה מלקהו בפרגולו עד מוות.

ביז'רנה השתמשו בפועלים: ‏ חברה לבניית כבישים, ‏ "אורגניזציון טוד", וחברה לבניית רכבות, שמנהלה בעיירה היה מהנדס פולני יאנקובסקי. בעבדם עבודת כביש קשה וברכבת, כמעט ללא אוכל, היו עשרות יהודים גוועים בעבודה יום-יום. יחד עם יהודי המחנה היו יוצאים לאותה עבודה גם יהודים מקומיים, כלומר גם מחוץ למחנה. חלוקת העבודה הואת היתה בידי היודנראט. בשביל יהודים היו כרטיסי-היכר וכרטיסי עבודה מיוחדים.

דיגה, מפקד המחנה, היה חי חיים טובים; ‏ הוא היה מקבל מידי היודנראט. מתנות, כספים, כופר-נפש מעשירים שנחטפו למחנה; היה עורך יום-יום נשפיות הוללות, שיכרות ואורגיות.

לאחר חיסולם של יהודי יז'רנה עזב את העיירה.

 

אקציות

בדברי ימינו ידועות. האינקביציות, ‏ הפרעות. והפורעים. ‏ הזמנים נשתנו, נשתנו הרוצחים ועמם המונחים. נוצרו מונחים חדשים: ‏ "פתרון סופי לשאלת היהודים", "אקציות", "תאי-גזים" -- אך התוצאות הן אותן התוצאות.

טיפוס, חולירע, כל מיני מחלות משונות, עבודות גופניות מפרכות - כל אלה מילאו ידי החברה-קדישה עבודה לרוב. אך הסטטיסטיקה הוכיחה, כי החיסול מתנהל לאיטו; עדיין יש הרבה יהודים. היו הרוצחים עורכים מדי פעם אקציות, כלומר, היו פשוט חוטפים יהודים ברחובות ויורים. בהם. "אולם הסדר הכרחי הוא" כלשונם. היו הרוצחים מודיעים לפני כל אקציה ליודנראט המחוזי אשר בזבורוב, נוקבים במכסה הדרושה להם, כלומר, כמה יהודים הם חושבים להרוג בטענה, שהם לוקחים רק אלה, שהם למעמסה על הציבור - חולים, זקנים, בלתי מוכשרים לעבודה וילדים. לאחר מכן היה נוסע אתם שלוח היודנראט המחוזי להתייצב באופן רשמי לפני היודנראט המקומי ולדרוש עזרתם של חברי היודנראט, פרט לאחדים, ושל אנשי "שירות-הסדר". מיד יצאו כולם יחד לחטוף יהודים. כך התחילה האקציה. כשהשיגו את מכסתם, היו עוזבים את העיירה. מי שאך יכול היה והיה לו גם מקום, התחבא, אם בבונקר או אצל גוי מכר, כשאך הסכים להכניסו, או הסתלק ליער ולשדות. שם היה שוהה עד יעבור זעם. לא תמיד עלה הדבר בידו. אותם אומללים שנפלו בידיהם היו נורים במקום או אוספים לכיכר איסוף, מובילים אותם לבית-הקברות, מקום שם היה מוכן בור המוני בשבילם, במערומיהם היו מעמידים אותם בשורה ומרביצים לכל אחד כדור בעורף, ובבעיטה באחוריים היו נופלים אל תוך הבור, בלי לשים לב החי עדין הירוי אם לאו; כך היו לא פעם הרוצחים משליכים אל הבור אנשים שעדיין היו בחיים.

בשעת האקציות הראשונות ערכו הרוצחים לפני המתת קרבנותיהם סלקציה: בריאים, מוכשרים לעבודה, בעלי-מלאכות וסתם זוכי בפרוטקציה של היודנראט -- לשיחרור. אולם, בשעת האקציות המאוחרות לא היתה עוד סלקציה, כל יהודי שנזדמן לידיהם רצחו. בשעת המתתם היו מתאספים סביב בית-הקברות איכרים רבים לחזות כיצד יורים ביהודים הערומים הללו. לאחר כל אקציה היתה החברה קדישה אוספת את המתים, מעבירה אותם לבית-הקברות, קוברת אותם בקבר אחים ואחד מהם היה אומר קדיש. אחר כך. היה מחסנאי היודנראט ממלא את המחסנים בבגדי הנרצחים. כאשר הרוצחים מילאו את מכסתם היו מפסיקים את האקציה ומודיעים: טלגרפית למרכז. היו מקומות בהם עבד היודנראט בדייקנות מופלאה. היתה לו רשימת מועמדים מוכנה מראש לפני כל אקציה ואקציה. זו הייתה באמת עבודה דייקנית מאוד. אם נחשב היודנראט ביז'רנה בין הדיקנים, אין אני יודע, דומני שלא.

פרט לאותה צורה של אקציות היתה עוד צורה אחת. כלומר, הרוצחים היו מופיעים בעיירה ובעזרת מוסדות היהודים המקומיים היו חוטפים יהודים, אף כאן לפי מכסה מסוים - סדר הלא מוכרח להיות - ומובילים אותם למחנה ההשמדה שבבלז'ץ לחסלם שם בתאי-הגזים.

וכך נהגו: את הנחטפים ביז'רנה היו מובילים במשאיות לזבורוב שם היתה נקודת-איסוף בשביל כל נחטפי הסביבה, ובתחנת-הרכבת, בקרונות-בקר מוכנים מראש, הודחקו ונשלח לבלז'ץ. רבים מהמגורשים גוועו בדרך. היו גם שקפצו תוך מהלך הרכבת ונהרגו או נרצחו על-ידי האוקראינים שתפסום. חיים שטייגר קפץ בדרך לזבורוב מתוך המשאית, ואף שירו בו השומרים הצליח להימלט ולחזור לעיירה. מעשה גבורה מובהק! אך נרצח באקציה מאוחרת יותר.

החיסול הסופי הקיף את כל היהודים שנותרו, ‏ אפילו שוכני המחנות. גם ביז'רנה. היה ניסיון להתנגד לרוצחים. הדבר קרה. בשעת  חיסול שני המחנות המיוחדים, כאשר דיגה ציווה ליהודים לצאת מהמחנה, פקד אז לאנדר: "לא לצאת, להתנגד!" ‏ אנשי המחנה התחפרו מאחורי באריקדות, אך מיד נכנסו האוקראינים עם נשק בידיהם, ‏התחילו להכותם ולהוציאם ‏ מהמחנה. כפותים הובילום על גבי עגלות לבית-הקברות ושם ירו בהם. כך נשמדו השאריות האחרונות של היהודים שנותרו ביז'רנה. לא היתה כבר חברה קדישה, אף לא מי שיאמר אחריהם קדיש. יז'רנה העיירה היהודית שבעבר חדלה להחקיים,

 ביוני-יולי 1944, עם התקדמותו הגדולה של הצבא האדום ועם נסיגתו של הצבא הגרמני המובס, היתה יז'רנה נקודה אסטרטגית. חשובה. האוכלוסיה האזרחית. נמלטה ורבים מפולני העיירה באו לבזי'זאן אל ועד העזרה הפולני ולא ידעו כלל, כי חתנו של קלינגר אישר להם, שאכן פולנים הם, פליטי העיירה יז'רנה.

 

(מיידיש המשורר. שלמה שנהוד)

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

כל עמה נאנחים מבקשים לחם, נתנו מחמודיהם באוכל להשיב נפש ;

כלו בדמעות עיני, חמרמרו מעי, נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי, בעטף עולל ויונק ברחובות קריה.

(איכה)

 

« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »


This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of
fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities.
This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder.


JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.

  Ozerna, Ukraine     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page


Yizkor Book Director, Lance Ackerfeld
This web page created by Lance Ackerfeld

Copyright © 1999-2021 by JewishGen, Inc.
Updated 8 Dec 2020 by LA