« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »



מבית ומקרוב

 

[עמ' 165-166]

משפחה יהודית

מ.ד

הורודישצה – כפר ככל הכפרים במזרח גליציה – מאוכלס באוקראינים לא-יהודים ובמשפחות יהודיות מעטות. משפחת אלטמן – בעל, אישה וחמישה ילדים צעירים, ארבעה בנים ובת אחת – הייתה אחת המשפחות האלה. הייתה להם חנות קטנה, הם קנו את צרכיהם מן האוקראינים, וכך חיו את חייהם.

אלא שבאותו הזמן, אפילו לפני מלחמת העולם הראשונה, כבר התחילו הצרות. נעשה קשה להתקיים וב- 1913 נסע האב לאמריקה לחפש פרנסה. לרוע המזל, מהר מאוד הגיעו ידיעות טרגיות, שהוא שוב איננו בין החיים. היא – פרומה היה שמה – נותרה אלמנה עם 5 ילדים.

1914. המלחמה האוסטרית-רוסית פרצה. הכפר נכבש על ידי הרוסים, והם הורו ליהודים לעזוב את הכפר, את כל הכפרים. פרומה וילדיה נאלצו לעזוב את הורודישצה.

הם רתמו את הסוס והעגלה שלהם, לקחו מעט מצרכים ומצעים, שמו את הילדים בעגלה, קשרו את הפרה לקרון (כדי שיהיה להם לפחות מעט חלב, בעת נדודיהם) ועזבו. הם עזבו את רכושם הדל, את מעט הסחורה. אבל לאן יפנו? רק האל יודע.

הדרכים מלאו באנשים נמלטים, עם סוסים ועגלות, מלאות בצרורות, בכלי מיטה, באנשים, נשים וטף. אנשים נעו בכל הכיוונים, הלוך וחזור, עולים ויורדים. כך הגיעו לעיירה בורשטין. כאן נצטווו ללכת להורודישצה. בעודם בדרך, פרומה לא חדלה מלהביט בילדיה ולוודא שאיש מהם לא נעדר, ואף אחד לא נפל מהעגלה. לעיתים תכופות שמעה קולות של אימהות ואבות הקוראים לילדיהם שנעלמו.

כשהגיעו בחזרה להורודישצה, שוב לא היה לה מקום להיכנס אליו עם ילדיה – הכול כלה בשריפה. לא היה שום מקום להניח בו את הראש. כך נאלצה להמשיך ללכת, לאביה ביז'רנה. אביה, פרץ המלמד, התגורר בבית קטן עם אשתו ועם ביתו, אם לשני ילדים, וכעת הבת הזאת, פרומה, באה עם חמשת ילדיה. ועדיין היה עליו לנהל את ה"חדר" שלו – הוא היה מלמד גמרא והיו לו תלמידים רבים.

1916 – יהודי יז'רנה נמלטו להונגריה וחזרו ב- 1918, הדאגות נותרו כשהיו. פרומה עבדה קשה, יום ולילה. היא אפתה לחם, לחמניות וחלות ומכרה אותם בעצמה. הכסף היה מועט מאוד, אבל הייתה לה מטרה אחת – והיא לגדל את ילדיה להיות לבני אדם הגונים. הבנים הקטנים למדו ב"חדר" ובבית הספר ואחר כך למד כל אחד מהם מקצוע. הבת עזרה לפרומה בהתחלה, ואחר כך נישאה.

האלמנה הענייה גידלה את ילדיה בעבודה קשה, אבל הם גדלו נעשו לאנשים טובים. שלושה מילדיה עלו לארץ ישראל. פסח נעשה סנדלר, מומחה במלאכתו, ועלה לארץ ב- 1934. יש לו חנות לנעליים אורתופדיות בחיפה. שמואל למד נגרות ועלה לארץ ב- 1936. יש לו חנות רהיטים בחיפה, והוא יו"ר התאחדות בעלי המלאכה בעיר. הבן השלישי, עלה לארץ ב- 1939 ויש לו בית מלאכה לחייטות בחיפה.

הבן משה ומשפחתו והבת פייגה ומשפחתה נספו בשואה. פרומה עצמה, האם הזקנה והמותשת, נרצחה באושוויץ בשנת 1943. ודאי שלפני מותה הטרגי חשבה על שלושת בניה בארץ ישראל, שלא ישכחו לעולם את אמא שלהם, אשת חייל.

 


[עמ' 167]

בעיירה

שלמה ורהפטיג – אמיתי, עפולה

נתרם על ידי הניה חיאל, בת משפחה

באמצע הדרך בין זבורוב לטרנופול שוכנת העיירה יז'רנה. הגעתי לשם במקרה, כך רצה הגורל. באתי לשם לחתונה של בן דודי יצחק שפינדל ושם פגשתי את המיועדת לי, הבת הצעירה של משפחת רוזנפלד-בלייך, וכך נעשתה יז'רנה גם העיירה שלי.

לא עבר זמן רב עד שהכרתי שם את כל הצעירים, והיינו נפגשים כל ערב על הגבעה, או בשבת אחרי הצהריים ביער. יז'רנה הייתה עיירה קטנה עם מעט חבר'ה צעירים, אבל החיים היו עשירים ברוח וכולם היו חברים. רבים חשבו שעתידם הוא בארץ ישראל, וזו עובדה – יז'רנה שלחה לארץ ישראל אנשים בשיעור גדול מעיירות גדולות ממנה.

לפני שהגעתי ליז'רנה הייתה בעיר הכשרה של חלוצים שעבדו בחווה שבניהולו של קלינגר. עבור קלינגר זה לא היה דבר קל ערך. לא היה כל כך פשוט להעסיק עובדים יהודים, חלוצים.  אבל מכאן אנו למדים שהציונות השפיעה על שכבות רבות של החברה היהודית.

בעיירה יז'רנה היה בסך הכול רחוב אחד, ומשני צידיו של הרחוב היו חנויות. התושבים חיו בשלום ובשלווה ולא הרגישו שמשהו עומד לקרות. אלא שהגויים הפגינו סימני שנאה ליהודים – הייתה אנטישמיות, היו גם שלטים עם סיסמאות "אל תקנו אצל יהודים" ו"לכו לפלסטינה".

חתונה בעיירה הייתה מלאת טעם. מול עיני עומדת דודה באשה ושמחתה בראותה את הדוד ברל חוזר מבית הכנסת עם אורח. יום טוב בעיירה היה יום של נחת. המבוגרים ניהלו ביניהם שיחות שבת ליד בית הכנסת, והצעירים רקדו הורה ושמחו.

ועל כל אלה התפשטו חשכה ופחד נורא. כל בני משפחתי נשלחו למחנות, ולא נשאר אף אחד.

 

מימין לשמאל: זלמן שרר, מאיר זמורה, אברהם פקט, נחום פוקס, סומר כ"ץ, משה הליצ'ר, לא מוכר, מנדיל פישר, ישראל אלקסינצר, יעקב זמוירה, י. הרש רוזנפלד, מאיר גלאזר

 

 

בית הקברות ביז'רנה
יונה קורצרוק ואחותה ליד קבר אביהן מרדכי קורצרוק

[עמ' 169]

משפחת זילברמן (כספי)

שרה קליין חיפה

מיכאל זילברמן ואשתו טובה (לבית הוכברג) עלו ארצה מיז'רנה בנובמבר 1934 עם שלושה מילדיהם: יעקב בן הארבע עשרה, שרה בת השתים עשרה ואיתמר בן העשר, והשתקעו בחיפה. את בנם הבכור, יוסף, שגילו היה מעל לשמונה-עשרה, ‏ נבצר היה מהם להעלותו עמם, אולם לאחר מאמצים רבים. הצליחו להביאו ארצה כעבור שנה.

בהגיעה ‏ ארצה, נתקבלה. המשפחה ע" הוריו של מיכאל, שמואל ורוסיה זילברמן, ושלוש אחיותיו, שחיו בארץ מזה שמונה שנים וכן ע"י שני אחיו פנחס ומשה שעלו ארצה עוד בשנת 1920 (אחיו אליהו נפטר בארץ בשנת 1931 ממחלת הקדחת).

מיכאל שהיה ביזירנה בעל חנות לבדים, החליט בארץ לעבוד כפועל ולקחת חלק בבניין הארץ, כשם שעשו אחיו חדורי האידיאלים.

בינואר 1942 פקד את המשפחה אסון גדול. בנם יעקב (יענקלה), שהיה אז בן עשרים ושתים, ניספה בעבדו כמלח על אנית הסוחר "תקוה".

בבואו ארצה, למד יעקב את מקצוע החשמלאות, התחיל לעבוד והצטרף. לתנועת הנוער העובד. בשנת 1938 יצא עם קבוצת צעירים, חברי התנועה, לשנת הכשרה בקיבוץ "אשדות יעקב" ובסיום ההכשרה הצטרף עם חבריו לקבוצת שדות ים. בשדות ים עבד תקופה מסוימת בדייג, ענף שהקיבוץ התחיל לפתח, ובאותה תקופה התקשר לים והתחיל לאהוב אותו. בסוף שנת 1940 החליט יעקב לעזוב זמנית את הקיבוץ ולצאת לעזרת ההורים, שמצבם הכלכלי היה קשה בעת ההיא. ההורים הפצירו בו שיעבוד בעיר במקצועו כחשמלאי, אך הוא התעקש לעלות על אניה. הוא קיוה לבקר בארצות שונות ולראות את העולם, אך הגורל התאכזר אליו. בהפלגה מחיפה לתורכיה, לא רחוק מחופי לבנון, התחוללה סערה גדולה; ‏ האנייה נזוקה. והחלה. לטבוע. הצוות, שמנה עשרים ואחד איש ניסה להינצל בסירת הצלה, בה קיוה להגיע לחוף מבטחים - אך הגלים הפכוה, שישה עשר איש הצליחו להגיע לחוף ‏ בשחייה, ‏ חמישה מלחים יהודים טבעו, שלוש גויות נפלטו לים וביניהם גוייתו של יעקב ז"ל. הדבר קרה ביום די בשבט תש"ב. הוא נקבר בבית הקברות היהודי בבירות. האסון הכבד החריד את המשפחה. והשאיר אותותיו עליה לשנים רבות.

האב מיכאל נפטר באופן פתאומי ביום א: באדר א' תש"ח, בגיל חמישים ושמונה, בעיצומה של מלחמת השחרור, ולא זכה לראות בהתגשמות חלומו הציוני, תקומת מדינת ישראל.

כן לא זכה לראות את נכדתו הראשונה, רחל, שנולדה חודש לאחר מותו. היה איש מאמין, שומר מצוות, ישר ואהוד על כל מכריו.

האם, טובה, המשיכה לגור אחרי מות בעלה עם בנה יוסף, גם לאחר נשואיו ומצאה תנחומים בילדיה ובחמשת נכדיה, שנולדו במשך השנים. היא נפטרה ביום ד' בטבת תשכ"א לאחר מחלה קשה. היתה ידועה כאשה פקחית, בעלת חוש הומור, טובת לב ומסורה למשפחתה ולידידיה. יוסף, הבן הבכור, עבד בשנותיו הראשונות בארץ כפועל בנין וסתת, ורק בשנת 1949 נתקבל בתור פקיד למשרד האוצר ובעבודתו זו המשיך עד שנתו האחרונה. הוא נפטר ביום ל' באב תשכ"ה לאחר התקף לב בטרם מלאו לו חמישים שנה. השאיר אחריו אשה - עליזה שמה - וילדה בת עשר - נורית. יוסף היה ידוע כאדם ישר, רודף צדק, מקובל על הבריות ואהוב על כל מיודעיו.

הבת שרה למדה בארץ בבית ספר יסודי ותיכון. היא נשואה ליוסף קליין ולהם בת ובן - רחל ומיכאל.

הבן הצעיר איתמר למד בארץ בבית ספר יסודי ואחר כך בכפר הנוער בן- שמן. היה שנה בהכשרה בקיבוץ גניגר ובהיותו בן שמונה עשרה התגייס לברי- גדה היהודית במלחמת העולם השנייה. נפצע קשה בחזית באיטליה ושהה שם כשנה בבתי חולים שונים עד להחלמתו. כיום הוא עובד במפעלי פלדה "כור" בחיפה. הוא נשוי ואב לבת ולבן, מיכל ויעקב.


[עמ' 171]

יעקב כספי הדייג

מפי אנשל, ישכה

ביום 28.12.41 יצאה האנייה "תקוה" לראשונה מנמל חיפה בדרכה למרסין שבתורכיה. הגיעה אחרי סערה קשה לאלכסנדרטה. אור ליום 1.1.42 עגנה במפרץ זה עד ל- 19.1. הפליגה בדרכה לפורט סעיד, עם בוקר החלה סערה, שהלכה והתגברה משך שתי יממות, עד כי החלו הגלים מציפים את הסיפון וחודרים. לתאי המכונות. מי הים כיבו את להבת הפחמים, הקיטור הלך ופחת. חלקי הסיפון התחילו נשברים בזה אחר זה מהולם הגלים. המצב היה חמור. כל העובדים, מלבד המכונאי והמסיק, היו במשך 50 שעות על הסיפון ללא שינה ואוכל. (המטבח הוצף).

ב - 22.1 בבוקר הוחלט לרדת לסירות הצלה. הצליחו להוריד רק סירה אחת, ולתוכה ירדו כל 21 האנשים, שהיו באנייה. ‏ הסירה היתה משחק לגלי הים, מרבית המשוטים נשברו ואבדו, רוח האנשים נפלה בם למראה סלעי החוף, נשתררה הרגשת יאוש. ביקשו לשיר כדי לעודד את מצב הרוחות, אך שוב נשתתקו. רק יעקב המשיך לשיר: ‏ "חמישה יצאו..." ובאמצע השירה הפך גל אדיר את הסירה על פיה. האנשים היו חגורי חגורות הצלה ונראו צפים, עולים ויורדים בין הגלים.

כאן שפט הגורל את משפטו האכזרי: חמישה נופצו לסלעים וטבעו. שלוש גוויות, וביניהן גווית יעקב, נפלטו אל החוף נקברו. בבית ‏ הקברות היהודי בבירות. מפי אנשל

שנתיים. וחצי היית בתוכנו; ‏ זמן לא קצר, אולם לא רבים זכו לחדור ולהכירך. רק מעטים היינו שזכינו להכירך מקרוב וליהנות מסגולותיך הנפשיות. מעטים שיתפת בלבטיך. היית בין היחידים היודעים להקים חיץ בין המרירות המצטברת מהלבטים היומיומיים לבין תכונות הנפש. ידעת להישאר טוב ולהיות מסור. ידעת לשאת, לסבול ולמלא כל תפקיד בשקט, בצנעה ובענוה. והנה רצה הגורל לבחור בך בתור הראשון העולה על מזבח כבשנו. לכאורה לא השארת בינינו ולא כלום, חלל ריק נשאר. אולם בחלל זה נשמע הד שירתך, הד לחלום שחלמנו יחד שלוש שנים לקול שירתך, על הדשא בלילות ירח. ידעת לשיר, לחלום ולהגשים. גם בפני המות עמדת מלוא קומתך, גם אותו קבלת בשירה. אכן הוכחת. ברגעיך האחרונים, שיודע אתה למות בשקט ובאומץ, ויותר מזה - יודע לשם מה ועל מה. ביטאת זאת בשירך האחרון: ‏ "חמישה יצאו מולדת לבנות", ישכה. (מתוך החוברת יעקב כספי, הוצאת קיבוץ שדות ים)

 

יעקב כספי ז"ל

[עמ' 172]

משפחת פישר ביז'רנה

ליפא פישר

ביז'רנה היו שתי משפחות בשם פישר, אבל לשתיהן היה מוצא משותף. המייסד היה יעקב פישר, שהתיישב שם בערך בשנות התשעים של המאה התשע עשרה. שלושת בניו – ראובן, יחיאל ומאיר –יסדו 3 שלושה ענפים. סבא שלי היה יחיאל. ליחיאל היו שלושה בנים: אביגדור, לייב ויואל. לייב היה אבא שלי.

סבתי הייתה יטה, ביתו של ליפא מגרוביץ. היא הייתה אימו של אבי. לכן אבי קרא לעצמו פישר – מגרוביץ.

בהיותי בן 12, הגיע אבי עם הוריו ליז'רנה מפלוחוב. אבי למד כל מה שהיה יכול אצל המלמד. מאוחר יותר, אחרי העבודה, הוא היה נוהג לפתוח דף גמרא ןללמוד. בהתכתבויות שניהל הוא היה משתמש  בעברית. הוא היה מופת לחריצות, מסירות ויושר. במלחמת העולם הראשונה הוא שרת בצבא האוסטרי.

שם אימי היה רחל, בת שלום שפס ואסתר בלבן. היו לה שני אחים ושלוש אחיות – משה, חיים, רבקה, רחל ומרים. כולם נרצחו על ידי הרוצחים הנאצים. גורל דומה היה לאבי ואחותו.

אימי הייתה מסאסוב, כפר ליד זלוצ'ב. היא שמרה באדיקות את המנהגים היהודיים. היא הייתה מתפללת בשבתות וקוראת בחומש.

אחותי רייזל לקחה חלק בחיי הנוער ביז'רנה. היא למדה להיות רופאת שיניים.

אבי, אימי ורייזל אחותי – נחים בבית הקברות של יז'רנה. יהא זכרם קדוש.

[עמ' 173] [עמ' 310]

דוד בלאושטיין

רבקה בלאושטיין שוואלב, תל אביב

עברית: אורנית ברקאי

משפחת בלאושטיין נמנית על וותיקי המתיישבים ביז'רנה. הם היו תמיד בעלי אדמות. יהודים שחיו בהתאם למסורת: אנשים מכובדים ויישרי דרך.

אבי, דוד בלאושטיין, היה בעל אדמות; בבעלותו היו שטחי אדמה רבים. הוא היה גם הבעלים והמנהל של “בנק זאליטשקאבה”. הוא היה נדבן שתרם לצדקה וסייע לעניים במצוקתם. הוא היה פעיל בחיים החברתיים של העיירה, ולתקופה מסוימת עמד בראש הקהילה וגם כיהן כחבר המועצה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשתושבי יז'רנה חזרו ממנוסתם ומצאו את בית הכנסת שלהם שרוף עד היסוד – אבי סייע כספית לבנייתו מחדש ותרם את ארון הקודש. הוא גם תרם חלקת אדמה לבנייתה של ישיבה.

היינו חמש אחיות ואח אחד: אני מתגוררת בישראל וכך גם גיסי תאומים ובנו המהנדס (ארכיטקט). בני הוא רופא וחי בארה”ב, וכך גם דוזיה, בת אחי. כל בני המשפחה האחרים איבדו את חייהם במהלך השואה הגדולה במלחמת העולם השנייה.


[עמ' 174]

משפחת חרפ

יצחק חרפ

 

 

אחת המשפחות מרובות האנשים, שהתגוררו זמן רב ביז'רנה היתה משפחת חרפ. מועד התיישבות המשפחה ביזירנה, מי היה הראשון ומניין בא - אינני זוכר ואינני יודע. יודע אני, כי שם סבי, עליו השלום, היה בינום חרפ ושם אחיו - יעקב. לבינום היו שלושה ילדים: ‏ שלמה, אברהם ולאנצי.

אבי - שלמה חרפ, ולו שישה ילדים, חמישה בנים ובת אחת: הערש, ליפא, יעקעל, אהרן, חיה וכן אני, כותב הטורים האלה.

להערש היו שלושה ילדים: ‏ שלמה, קלרה ומינדול; ‏ לליפא היו שני ילדים: יעקעל ושרה. רק אבי, עליו השלום, זכה, ששלושה מילדיו עלו לארץ ישראל - אהרון, חיה ואני. אהרון נפטר בארץ. שתי בנותי הן מורות והן מחנכות את הדור הצעיר בארץ.   אחי סבי יעקב, לו היו שני בנים: שלום וטובה. לשלום היו שישה ילדים. לטובה היו שתי בנות: אסתר-מלכה ובאבצ'ע.

אכן, משפחה מסועפת, ורבות מסופר עליה בספר שלפנינו.


[עמ' 175]

כמיהה וגעגועים לעיירה

עזריאל זמורה חיפה

יזירנה היתה עיירה קטנה שמבחינת גודל ופיתוחה הטכנולוגי היתה, אפילו בקנה מידה של העשור השני של המאה, די נחשלת. אבל לאנשים שחיו בעירה, שנשמו את אווירתה וצמחו על רקע חיי הרוח שלה ויחסי האנוש בין התושבים היהודים ‏ שבה, העניקה עיירה קטנה זו עושר של חוויות וקשרים עמוקים, משפחתיים, מסורתיים ולאומיים.

לאורך כל ההיסטוריה, הזכורה לי, משובצים הגעגועים וחוויות הקשר עמה כציוני דרך.

בשנת 1914 בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נסו רוב משפחות יזירנה והסביבה מפני הכובש הרוסי לחלקים שונים של הקיסרות האוסטרו-הונגרית ; גם משפחתי נמלטה להונגריה, ואחר כך לסלובקיה.

במשך השהייה מחוץ לעיירה חיו כולם בתקוה לחזור הביתה. ואכן, מייד עם תום המלחמה חזרו בשנת 1918 רוב המשפחות מכל קצווי הקיסרות ההרוסה לכור מחצבתם - לעיירתם. וגם אלה ש"בנו בתים וישבו" חזרו במוקדם או במאוחר.

אבי, מאיר בן אברהם זמורה ז"ל, מומחה בענף העצים, למרות היות לו משרה מכניסה ובטוחה לא רצה להישאר בסביבה זרה ומתבוללת בסלובקיה. על אף הפצרותיה של אמי עטעל ז"ל - ששת אחיה, בני ברל פיירינג, חיו באמריקה מזה שנים - לא רצה להגר בעקבותם והחליט לחזור לעירה בשנת 1924 למען הבטחת חינוך יהודי לילדיו.

אכן, אם כי גדלתי בצ'כוסלובקיה מגיל שנה, ובתנאים טובים, והגעתי לעירה קטנה, אפלה ובוצית, חשתי מיד הרגשה של חזרה הביתה לקרב אוכלוסייה חמה ומשפחתית של אילן משפחתי עצום על כל ענפיו והסתעפויותיו, משפחות פיירינג, זמורה, ציצ'קס, גוטפריד, לכמן, הרצוג ופולוור, אשר היו חלק ניכר מאוכלוסיית המקום וגרו רובם ברחוב הרכבת, "באהן גאס", בתים סמוכים זה לזה - ובראשם סבי ר' בערל (דב בן אברהם) פיירינג ז"ל, עסקן ציבורי, אשר דאג לעניים, לחולים ולמעוטי יכולת ללא לאות, וידע להפעיל קרובים ורחוקים לעזרת הזולת ולענייני הקהילה והציבור.

כגבאי בבית המדרש, ראש חברה קדישא, בקור חולים, הכנסת כלה וקופת גמילת חסדים ידע בעת הצורך לגייס לא רק את חבריו עסקני ציבור, אלא גם את בני המשפחה כולה לעזרתו בקיום מצוותיו. יהודי מסורתי ובעל לב חם, ישר ואוהב האדם. תודעה זו של אהבת הבריות וקיום מצוות בין אדם לחברו ידע להחדיר לכל בניו הקרובים והרחוקים.

משפחתי, כרוב המשפחות היהודיות של מזרח אירופה בתחילת המאה, מיזגה בתוכה את כל המוטיבים המאפיינים את הבעייתיות של יהדות זו. מסורת יהודית עמוקה ומושרשת מחד גיסא, אמריקה על כל חידושיה ומשיכתה מאידך גיסא - תלמוד תורה,עבודת כפיים ומסחר זה בצד זה. ישן וחדש, שלא תמיד עלו בקנה אחד בסביבה נוכרית ועוינת כשברקע תמיד, ועם הזמן יותר ויותר, ארץ ישראל. הצעירים שבעיירה ובמשפחה ניסו לתרגם את ארץ ישראל של תלמודם לזו של התנועה הציונית, לאמור, לעלייה ולהגשמה. אכן, הודות לכך, ניצל פלג קטן מצפורני הצורר הנאצי.

דוגמה נוספת לקשר בל ינותק זה הם קשריהם של בני משפחתי, יוצאי יז'רנה באמריקה, אשר התאגדו בארגון משפחתי "פיירינג-אבנר" והקימו מפעלים משותפים שקו היסוד שלהם היתה עזרה הדדית בינם לבין עצמם ובינם לבין אלה שנשארו בעיירה. נוסף על אלה קמו בניו יורק עוד שתי התאגדויות של יוצאי יז'רנה.

לא אשכח את ביקורם בעיירה של שני דודי, אחי אמי, איסר ובנימין פיירינג מאמריקה; הם התרגשו משבת אחים גם יחד, ושאבו זכרונות מכל פינה ופרט. היה זה נוהג כללי של מהגרי העיירה לחזור לביקור לביתם ולתרום תרומות ביד רחבה למוסדות המקומיים ולעזור למשפחות מעוטות היכולת.

גם לנו בארץ היתה העיירה מכנה משותף לכל יוצאיה, שבא לידי ביטוי במפגשים חברתיים בראשית עלייתם, כדי להחליף חוויות וזכרונות מהעבר. הקשרים התהדקו לאחר הגורל המר, שפקד את כל המשפחות לא כל אבחנה בימים של מלחמת העולם השנייה, שספר זה רוצה בצניעות רבה לתת לו הד. אנו מקווים כי הד זה יגיע לאוזניהם ולליבותיהם של צאצאי יזירנה בדורות הבאים.

* משפחת פיירינג היתה אחת מהגדולות ביז'רנה. לסבא הגדול של ע.ז. - אברהם פיירינג - היו 16 ילדים. מפוזרים בעולם כולו, הגיעו למעמדים נכבדים וגבוהים בארה"ב, בווינה ובגרמניה. בארץ - בית יצחק הוא ע"ש יצחק פיירינג.

 

בעריל פיירינג

 

התמונה: מימי הקיסר פרנץ-יוזף
יושבים: בעריל פיירינג, איידיל פיירינג לבית צ'צ'קס,
עומדים: מאיר ועטל זמורה, זלאטה לחמן

[עמ' 178]

משפחת כ”ץ

דינה כץ בת-ים

תשמשנה השורות הבאות להנצחת זכרם של חמי סומר (איתמר) כץ ומשפחתו אשר נספו ביזירנה ביחד עם כל קרבנות השואה בעיירה,

אני ילידת ורשה, אך משנת 1936 אני קשורה עם משפחת כץ, נישאתי לאחר מבניו משה (מוניה). כץ ז"ל, שעלה ארצה כעולה בלתי לגלי. כמו כן הכרתי את אחיותיו, שעלו ארצה עוד לפני כן. מתוד השיחות הרבות בינינו נקלטו בי מושגים רבים על העיירה יזירנה בכלל ועל בעלי המנוח בפרט.

סומר (איתמר) כץ ז"ל, היה אחד מנכבדי העירה וגם אמיד ובעל נכסים. ביתו היה פתוח לידידים רבים ולמתן עזרה לנזקקים. הוא וכל בני ביתו היו בעלי הכרה לאומית ובין הראשונים מהעיירה שעלו ארצה. האב בעצמו הגיע ארצה כתייר, בכדי לבדוק אפשרות להשתקע בארץ, אך המלחמה העולמית המרה אשר פרצה ב - 1939 ניתקה את כל הקשרים עם ישראל ומנעה זאת ממנו.

ב -1941 נכנסו הרוצחים הגרמנים ליז'רנה והשמידו את רוב היהודים בעיר, את סומר (איתמר) חמי ושלוש בנותיו, בעליהן וילדיהן -  את הבת הבכירה שרה ובעלה יעקב ביק, את הבת השנייה סבינה והשלישית עדלה. בעליהן וילדיהן.

המסורת הלאומית ששררה בבית חמי ואשר ברוח זאת חונכו כל בני הבית היא אשר הביאה את בעלי משה (מוניה) כץ ז"ל, לעלות ארצה, להקים משפחה. ולחנך את ילדיו ללכת בדרכיה.

עם עלייתו ארצה, התנדב לשמירה. באיזור ים-המלח ועסק בזה 12 שנה. תוך כדי תפקידו המסוכן נפצע פעמיים: ‏ב- 1936 בפרוץ הפרעות נגד היהודים וב-1948 בפרוץ מלחמת הקוממיות. כתוצאה מהפציעות הקשות, אשר בעטין סבל שנים רבות, השיב את נפשו לבוראו בגיל 54 לחייו.

מורשת אבות לאומית זו השתרשה גם בלבות בניו הממשיכים בדרכי אביהם, משרתים בצה"ל עד היום הזה להגנת מולדתנו ולתחיית עם ישראל.


[עמ' 179]

משפחת חרפ וצאצאיה

ר' שלמה'לע חרפ ואסתר
I
נפתלי חרפ ורבקה'לה
I
יעקב-אליעזר חרפ וטובה
I
I
שלום חרפ אסתר מלכה חרפ לנה חרפ מרים בבצ'ה חרפ
ברכה בבד חרפ הרש ברר משה איסר זידמן אייזיק – יצחק  שוואם
I
I
I
I
I
I
I
I
חרפ ברר זידמן שוואם
משה רבקה זיידע נפתלי רבקה אברהם פרימה יעקב
נפתלי שמחה רייזל נפתלי אנצ'ל ביילע יואל
בריש רייזל לאה ברר קורנגולד    

 


[עמ' 180]

קריאה להתגייסות

מהוועדה לבניית בית עם יהודי ביז'רנה

לכל יוצאי יז'רנה!

"...אם אנו חפצים שהנוער שלנו יחיה בסביבה תרבותית עצמאית... עלינו לעשות מאמץ לבנות בית ועד לציבור היהודי.

"...החלטנו לבנות מועדון חדש, ובו חדר קריאה וספריה, חדר ספורט, חדר ישיבות, אולם גדול לכנסים ומקום לתפילה.

"אחים, זיכרו, ללא עזרתכם תכניותינו לא יתגשמו לעולם.

בשם ועדת הבנייה:

יושב ראש – הרוקח לודוויג מינץ, סגן יו"ר – ברל פיירינג, שבח ברן, ברל ברנשטיין. חברי ועדת הבנייה – נחום פוקס, איתמר כ"ץ, אברהם פוקס, בן ציון בלאושטיין.

בשם נבחרי הקהילה: אברהם פאקט, ראש הקהל. חברי המועצה : משה הוכברג, יעקב צ'צ'קס, מרדכי מרדר.

בשם אגודת "התקווה": אברהם הוכברג, יו"ר, חברי הועד : שלמה גלאז, יעקב זמורה, יצחק חרפ, וולף פוקס, שמעון קריץ.

בשם אגודת הסוחרים: משה הליצ'ר – יו"ר. חברי הועד: מיכל זילברמן, משה ויזלטיר, ישראל אלקסינצר.

דצמבר 1928

 

« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »


This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of
fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities.
This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder.


JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.

  Ozerna, Ukraine     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page


Yizkor Book Director, Lance Ackerfeld
This web page created by Lance Ackerfeld

Copyright © 1999-2021 by JewishGen, Inc.
Updated 30 Dec 2020 by LA