« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »

[עמ' 64]

זינט כ'האב געזען...

ש.י. אימבר

זינט כ'האב געזען די ברידער וואס לאכן,
קאן איך נישט קלאגן שוין מער;
זינט כ'האב געזען מיין לאנד אין ערווכן,
האב איך קיין טרער חוץ פריידנטרער.

זינט כ'האב געגזען דעם דור וואס קאן גלויבן,
קאן איך נישט גלויבן, אז גוט איז אונץ ווייט;
זינט כ'האב מיין בליק צו דעם מזרח דערהויבן,
האב איך די נאכט אין די מערב זייט.

 

מתוך: "היים לידער", וינה 1918
נכתב בארץ ישראל
1912-1915

 

הדים בעיתונות היהודית בפולין על יז'רנה

[עמ' 66-71]

עירי כפי שאני זוכר אותה

שמעון קריץ, חיפה

סייעו בתרגום: דרורה שו"ר רוזנפלד, אווה גנט

שנים חלפו והרבה השתנה בעולם. ממלכות נכחדו וחדשות קמו. בתוך כל זה קמה גם המדינה שלנו, מדינת ישראל. אני עצמי כבר איני צעיר כמו בימים ההם ביז'רנה... יש לי בנים ונכדים, והם גרים בבתים גדולים, בדירות יפות. אבל כאשר אני נזכר בעיירתי הקטנה, מקום בו נולדתי, בבית הקטן בו גרנו, ובכלל - בחיים באותו זמן עבר – אני חושב לעצמי שהכול היה חלום על שנים שחלפו.

 

רחובות וסמטאות

רחוב ארוך על הדרך מזבורוב לטרנופול, דרך ארוכה מתחנת הרכבת לרחוב טרנופול, ומשני הצדדים של שני הרחובות הארוכים האלה – רחובות וסמטאות, בתים קטנים בעלי קומה אחת, החזית שלהם הייתה בנויה מלבנים והם היו מכוסים בלוחות פח או רעפים. חלק מהם מכוסים בעשב. היו גם בתים מודרניים, בתים עם מרפסת קטנה ומסביבה גדר חיה וספסל, מקום בו בני המשפחה ואורחים מוזמנים נהגו לשבת ולשאוף את אוויר הערב הרענן. בתים כאלה היו לד"ר ליטווק, לד"ר טננבאום, למשה הליצ'ר, לזלמן שארר, לשלמה גלאס ולאחרים. לא היו ביז'רנה בתי קומות.

מעט רחוק יותר מהרחוב, בתוך הסמטאות, מקום בו גרו לא יהודים, היו רוב הבתים הקטנים  בנויים טיט וקש ומכוסים בגגות קש. את הבתים הקטנים, שלא הייתה להם מרפסת, הקיף פריספע [דרגש נמוך עשוי קש, גללי סוסים, חרסית ובוץ] , עליו נהגו לשבת בשבת נשים וילדים וללכת רכיל.

בשבתות ובימי ראשון היו מנקים את הרחבה ושם נהגו הילדים לשחק במשחקים של פעם כמו: "מלך, מלך, שלח לי עבד", בזעמינע, כדור ובדברים אחרים.

לא היו ביז'רנה רחובות מרוצפים בימים ההם. ברחוב זברמסקי, השדרה הארוכה, וביתר הרחובות הקטנים, במקומות שבהם כמעט לא התגוררו יהודים, או שהתגוררו מעטים, היה לכל בעל בית "אבייצסיע", כלומר צריף, אורווה לפרות ולסוסים ומחסה קטן לחזירים, ולעיתים גם לעיזים ותרנגולות. היו להם גם שדות.

הכיכר המרכזית הייתה השוק, וצורתה כצורת האות ח, עם בתים וחנויות של יהודים מסביב. זה היה המרכז המסחרי. יהודים גרו לאורך השדרות המרכזיות. הדרך הראשית, זבורוב – טרנופול, שנקראה דרך הקיסר, הייתה מתוחזקת היטב, ותמיד מתוקנת עם חצץ. הרחוב שהוליך לתחנת הרכבת היה מכוסה בקורות עץ. שלוליות מים היו מצטברות מתחת לקורות העץ, ולעיתים קרובות, כאשר עברה עליהן עגלה כבדת – משא, או אפילו סוס וקרון קטן, היו המים ניתזים על פניו של העגלון ומרטיבים את הסוסים ואת העוברים ושבים... מאוחר יותר הדרך הזאת נסללה מחדש. אבל הרחובות שמסביב, לא היו מרוצפים. כמובן. בסתיו, בעונת הגשמים, או כשהשלג נמס, הרחובות האלה, ואפילו הדרך לתחנת הרכבת, היו מכוסים בוץ. אי אפשר היה לעבור שם בלי מגפיים או נעליים גבוהות. אם מישהו ניסה ללכת שם עם ערדליים לרגליו, הוא עלול היה לאבד את אחד הערדליים בבוץ. מאוחר, אפילו עד חג השבועות, היה צריך לנעול מגפיים על מנת לחצות את הכביש. אבנים הוצבו כדי לאפשר מעבר. היה כמעט בלתי אפשרי ללכת ברגל מהעיר אל האחוזה.

 

הנחל הקטן

הנחל מילא תפקיד חשוב. באביב ובסתיו הוא נראה כנהר גדול. המים היו גולשים מעבר לגדות ומציפים את השדות הסמוכים ומגיעים אפילו עד הרחוב. הנשים, בעיקר האיכרות, היו מכבסות שם, וחובטות בבגדים על אבן בעזרת פרולניק [מקל חובט לכביסה]. האיכרים היו מובילים את סוסיהם ועגלותיהם  אל הנהר ורוחצים את הסוסים ואת גלגלי העגלות שם. בערב, כשהפרות חזרו הביתה מן המרעה, הובלו גם הן אל הנהר שם רחצו והישקו אותן.

בעונת החורף, כשפני הנהר קפאו, היו הילדים גולשים על הקרח, על רגל אחת או שתיים. בהמשך, כשהשלג כיסה את הגדות, היו הילדים בונים מבצרים או זורקים כדורי שלג.

עבור יהודים שומרי מצוות היה לנהר תפקיד נוסף. בראש השנה היו מתאספים על גדותיו ואומרים תפילות "תשליך". גברים, נשים וטף היו מרוקנים את כיסיהם ומשליכים את החטאים מהשנה כולה לנהר, כדי שייסחפו אל הים, כמו שנאמר: ותשליך במצולות ים. לפני סוכות היו כורתים את ענפי הערבה שצמחו על גדות הנחל, מביאים אותם הביתה וממיינים. הם השתמשו בארוכים והעבים כגג לסוכה וכיסו אותם בקש או גבעולי תירס ובקטנים היו משתמשים כהושענות להושענא רבה.

בימי הקיץ היו חלק מהאנשים הולכים לנהר מוקדם בבוקר לצורך טבילה, ובימי הקיץ החמים היו הילדים מתרחצים שם

 

מים ותאורה

את המים שאבו מבארות. במרכז העיירה היו בארות עם משאבות ותושבים רבים היו הולכים כל יום עם דליים ושואבים מים לצורכי הבית, לשתייה ולבישול. בעלי הבתים העשירים יותר היו קונים מים מנושאי המים – גבר או אשה. היה מחלק מים שכינויו היה הרש השמן, איש מזוקן, שהיה מגיע בבוקר עם ארבעה דלים, שניים על אסל תלוי על כתפיו ושניים בידיו. עמוס כך היה מוכר מים. אבל הכנסתו מכל זה הייתה דלה, מפני שמתחריו היו לא יהודים וגבו פחות ממנו. אנשים סיפרו שבערים הגדולות  הייתה צנרת בכל הבתים, ואנשים לא הצטרכו לשאוב מים... אנחנו, בינתיים, נותרנו עם השיטות הישנות.

לעומת זאת, התאורה בעיירה עברה התפתחות. היו זמנים בהם הרחובות לא היו מוארים כלל. רק כאשר עלה הירח היה אור. מאוחר יותר הוצבו מספר עמודים במרכז ופנסי נפט נתלו בקצותיהם. זה היה כאשר חגגו את יום הולדתו של הקיסר פרנץ יוזף. בסתיו ובחורף לפנות ערב שוטר היה מגיע עם פחית של נפט, שופך מעט ממנו אל הפנסים ומדליק אותם. הוא תמיד היה מוקף ילדים שהיו מסתכלים עליו בעניין רב. רוב בעלי הבתים לא יצאו מביתם בלילות, ואלה שנאלצו לצאת נשאו איתם פנסים. בתחילה היו נרות בפנסים, אבל מאוחר יותר השתמשו בנפט. הפחח היה מייצר את הפנסים והוא תמיד היה מציג דגמים חדשים. אם מישהו הביא פנס חדש מטרנופול או זבורוב, הפחח היה מחקה את הדגם החדש. גם ל"חדר" היו הילדים הולכים עם פנסים.

עם ההתפתחות עלינו להזכיר את הכנסתם של פנסי הגז לעיירה. גם אותם הדליק השוטר בכל ערב. כשהודלקו פנסי הגז בפעם הראשונה הגיעה חצי העיירה, בעיקר הילדים, להביט בפלא הגדול של האור החזק. "הוי, כמה מוארת עכשיו העיירה שלנו – המנורות זורחות כמו הלבנה".

הודות לקיומה של טחנת הקמח בבעלות יהודית זכתה יז'רנה לתאורת חשמל. העיירה עברה מודרניזציה. המוסדות האחרונים שבהם עדיין השתמשו בנרות היו בתי המדרש ובתי הכנסת. נרות שעווה ארוכים היו בשימוש בבתי הכנסת, ונרות רגילים בבתי המדרש.

 

ככר השוק

אני מבקש להתעכב מעט על תיאור כיכר השוק. למעשה היו שתי ככרות שוק – האחת במרכז העיירה, לשם הביאו האיכרים למכירה עופות, גרעינים, ירקות, פרות וכדומה. השנייה הייתה מחוץ למרכז, וכונתה "טארהוויצה", ובה התרכז המסחר בסוסים ובקר. בימי היריד היו שתי הכיכרות מלאות קונים ומוכרים, במיוחד בסתיו ובחורף, כשהיו האיכרים מציגים את סחורתם ביריד.

בכיכר השוק היו עגלות רבות עמוסות עופות, גרעינים, תפוחי אדמה וירקות. האיכרות היו יושבות על  "פריספע"  או על אבנים עם ביצים, חמאה, גבינה ומצרכים קטנים יותר  ועקרות הבית היו קונות מהן. היו הרבה סוחרים שהיו הולכים מעגלה לעגלה, ממששים את התרנגולות, הברווזים והאווזים, ולבסוף קונים תרנגול. בחורף היו קונים אווזים לפיטום כדי להכין שומן (שמאלץ) לפסח, ושזיפים לעשיית ריבה לימי החורף, כדי שיהיה משהו למרוח על פת הלחם של הילדים – ומה טעים יותר מריבה?

בשוק "טארהוויצה" נמכרו סוסים ובקר. שם אפשר היה לקנות או להחליף סוסים, פרות, עגלים, עיזים וחזירים. היה מקום נפרד לכל סוג של בעל חיים. סוחרי הסוסים והבקר לא הפריעו לסוחרי החזירים. רק לא יהודים סחרו בחזירים. כל עסקה הסתיימה בתקיעת כף ובשתיית "מהריטש". בעלי אדמות, חוכרים, איכרים סתם – יהודים ולא יהודים – היו קונים שם, מוכרים ומחליפים בהמות. היו שם מומחים ויועצים מכל סוג – לבקר  שבח בראון, סוני רוזנפלד; לסוסים – איצ'ה פוקס, מטיה פוקס וליבוש פוקס.

הקצבים היו קונים את צורכיהם לכל השבוע. היו גם יבואנים של בקר ועגלים שהיו להם סוכנים בערים הקטנות כדי לרכוש את צורכיהם. גם לסוחרי הביצים היו סוכנים כאלה.

* * *

הבדחנים (או: סיפור שמח)

חמישה או שישה שבועות לפני שהתייצבו לצבא בזבורוב, הנערים שגויסו לא יכלו לישון. הם היו מסתובבים [ברחוב] כל הלילה ושרים. הם היו הולכים לזבורוב, קוזלוב, זלושץ' ומבקשים ויסקי מכל בעל בית. וכך היו שרים:

"תן לנו כוס קטנה של ויסקי ונשתה לחיים

אחל שנישאר יהודים ונאכל משולחנו של הרבי שיריים"

בחלוף הזמן בעלי הבתים לא נתנו ויסקי כבימים עברו, אבל הקב"ה עוזר לשיכור ושולח לו את הטיפה המרה.

וכך קרה הדבר. ה"קלויז" (בית תפילה קטן) נבנה על ידי יהושע פלאם, שהיה איש עשיר והיו לו נכסים רבים  בדנילוביץ, אבל לא היו לו ילדים. כך קרה שהוא בנה את הקלויז ותרם ספר תורה על שמו ועל שם רעייתו. הגבאי היה יעקב רוזן, סוחר בצרכי מכולת, יהודי נכבד, פעיל בקהילה, שתמיד היו ברשותו בקבוקים אחדים של 96 אחוז ויסקי נקי, חבויים בארון הקודש. כל יום לאחר התפילה הוא היו נותן "לחיים" ליהודים אחדים.

כשאנחנו ,הבדחנים נכנסנו אל הקלויז במוצאי שבת, הוצאנו עשרה בקבוקי ויסקי והחלפנו אותם בעשרה בקבוקי מים. בבוקר, כשרוזן הוציא בקבוק על מנת לשתות, הוא נוכח לדעת שאלה היו מים. מייסד הקלויז, יהושע פלאם, רצה להודיע למשטרה. הוא חשד בכותב שורות אלה. אלא שאחדים מבניהם של נכבדי הקלויז היו גם הם מעורבים בדבר, ולכן התעלמו מהעניין.

 

הרב ליפא שליטא והרוקח לודוויג מינץ, ראש הקהילה

 

« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »


This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of
fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities.
This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder.


JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.

  Ozerna, Ukraine     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page


Yizkor Book Director, Lance Ackerfeld
This web page created by Lance Ackerfeld

Copyright © 1999-2021 by JewishGen, Inc.
Updated 30 Dec 2020 by LA