« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »



חיים והווי

 

[עמ' 27]

שאטן-טענץ

עמעץ טייטלט אויף מיין שטערן
מיט א פינגער שווארצ ווי קויל ;
עמעץ קושט מיין האנט די דארע
מיט א קאלט פארפרוירן מויל.

ערגעץ האט א קרא געשריגן,
דארט אין דרויסן -- ווייט, העט-העט.
ס'איז דאך ווינטער, ס'איז דאך ווינטער.
ס'איז דאך אזוי קאלט אין בעט.

עפעס הוידען זיך געשטאלטן
אן אן אויפהער, אן אן ענד
אויף זיין שויבלס קרומע ווענטלעך,
און זיי ברעכן מיט די הענט.

און די עקן שאטן-פלעקן
מאלן דאס און מאלן יענץ.
און זאיי סטראשען און זיי שרעקן
און זיי גייען שטילע טענץ - - -

(1910)

(שמואל יעקב אימבר כתב את השיר הזה ביז'רנה כשהיה בן 21. משפחת אימבר התגוררה אז ביז'רנה; אביו, שמריהו אימבר, היה אז (מורה - ט.פ) בבית הספר של הברון הירש - מ. דול)


[עמ' 28-38]

יז'רנה

ד"ר נחמן בלומנטל, ירושלים

מבוא

אדם הוא – כך אמר פעם מישהו – עולם בפני עצמו, מיקרוקוסמוס שבתוכו משתקף העולם הגדול, המלא פרטים קטנים. ואם הדבר נכון לגבי הפרט, עד אחת כמה וכמה הוא נכון לציבור שלם, כמו עיירה יהודית, קהילה יהודית. כאן כבר יש לנו על מה לדון – כמו שאמר הסב של ספרות היידיש – מנדלה מוכר ספרים – עולם עם עולמות קטנים.

ואם זהו עולם, עולם מלא, מי יכול לקחת על עצמו לכתוב את תולדותיו מראשיתם ועד סופם? זה יארך שנים של עבודה, נסיעה סביב העולם, מחקרים ונבירה בארכיונים, דפדוף בכל העיתונים, ראיונות עם כל כותב זיכרונות שמוצאו מן המקומות האלה, או שנקלע לאזורים אלה, ואיתור כל אחד מצאצאי המקום ההוא, בכל מקום אליו נדד.

מי יכול לקחת על עצמו את התפקיד הזה?

אני חושב שחשוב לומר זאת, מפני שאני עומד להעז לשרטט את ההיסטוריה של העיירה יז'רנה רק בקווים כלליים. בהיותי רחוק אלפי קילומטר מן העיירה עצמה, בלי כל סיכוי להגיע לארכיון או מוסד כלשהוא, עד כמה שאלה שרדו אחרי החורבן שהביאה מלחמת העולם השנייה. מכאן שבכל הנוגע לעבר שלנו – היות שאין דרך אחרת – העבודה שלנו תצטרך לשאת אופי של הדים רחוקים למה שהיה פעם, ואין יותר מזה. ואולי אין צורך ביותר מזה עבור ספר זיכרון, כדי לספר בתמצית את מה שהיה, רק  כדי לזכור.

 

העיר יז'רנה (בפולנית  Jezierna, באוקראינית Ozerna)

מקומו של הישוב הישן היה ליד אגם גדול, לתוכו זרמו יובלים, וליד נחל קטן, ווסוצקה (wosuzka,) שזרם לנהר הסטריפה. אגם זה, Jezioro  בפולנית, אוזירה באוקראינית , הוא שנתן את שמו לישוב. האגם נתן גם פרנסה למתיישבים הראשונים, לפני שנים רבות. עם הזמן, כשהישוב גדל אל שני עברי הנחל, נחלק הישוב לשניים. בשנים עברו, באשר הנחל גאה, הישוב היה מוגן באופן טבעי. לא ניתן היה להיכנס אליו בקלות.

יז'רנה נזכרת לראשונה במכתב משנת 1545, שכתב זיגמונט אוגוסט לאביו, מלך פולין, זיגמונט הראשון (סטארי). המכתב עסק בעיר הזאת שיאן טרנובסקי, המפקד הצבאי (הטמאן) של פולין (הממלכה, כלומר פולין ללא ליטא), כבש (בצדק – או שלא בצדק – מי יוכל היום לשפוט?) מידי הנסיכה באטה אוסטרוגסקה.

סמוך לשנת 1615 יאקוב סובייסקי, אביו של המלך לעתיד יאן סובייסקי, שלמשפחתו היו אדמות ברייסן (מה שנקרא מאוחר יותר מזרח גליציה) – למשל באולסק, זלוצ'ב, זולקיאב, בנה מבצר כדי להגן על עצמו, על ההר מדרום מערב לעיירה, בגובה של כ- 400 מ'. הוא בנה גם כנסייה רומית-קתולית בשנת 1636. בני משפחה אחרים של סובייסקי באו גם הם להתגורר כאן – האב, ואחריו גם הבן, המלך לעתיד יאן ובנו יאקוב.

מיקומו של היישוב – אגם, נחל עם מים זורמים, הר בעל משמעויות אסטרטגיות – [כל אלה] גרמו לכך שקרבות התרחשו כאן יותר מפעם אחת.

 

מאורעות היסטוריים

ב- 1649, ב- שלושה באוגוסט, בזמן המרד של חמילניצקי, והקרבות מולו, כשהטטארים בצד אחד והצבא הפולני בצד שני , המלך יאן קאז'מיאז' חיכה מאחורי החומות של זבורוב לתיקון הגשרים, כדי שיוכל לעבור אל יז'רנה וטרנופול (ע"פ מיכאל הרושובסקי, הסטוריה של פולין ואוקראינה, כרך 8,עמ 196).

ב- 29 במאי 1651, בזמן ההתקפה השנייה על פולין, נכבשה יז'רנה על ידי צבאו של חמלניצקי. הוא חיכה כאן לחאן הטטארי (הרושובסקי, שם, כרך 9,עמ' 273) במשך חודשים אחדים.  ב- 1655 יז'רנה נזכרה בהסכם בין הפולנים והחאן (שם, כרך 9, עמ, 1091 pid Ozierniew). באותה שנה, בתשעה בנובמבר, התחוללל קרב בין הטטארים לבין הצבא הרוסי. הטטארים רצו למנוע מן הצבא הרוסי לחצות את הביצורים אל תוך העיר, אולם הדבר לא עלה בידם. כך, לפחות, הציג את הדברים שליחו של הצאר, בוטורלין, במכתבו שנשלח אל הצאר.

ב- 1657, שוב, המצביא הפולני הנודע נמצא כאן, איש הצבא והאנטישמי הגדול סטפן צ'ארנצקי, ומכאן יצא להמשיך את מלחמותיו נגד השבדים.

ב- 1667, המפקד והמצביא הגדול יאן סובייסקי, המלך לעתיד, כתב לאחותו הנסיכה קתרינה ראדזיביל שעדרי הטטרים הרסו לגמרי את יז'רנה ועוד ערים. " לא נותר סימן למה שהיה כאן פעם, לא ניתן למצוא אפילו איכר אחד לרפואה". כולם נמלטו.

* * *

אלה הן, פחות או יותר, העובדות החשובות בהיסטוריה הפולנית הקשורות ליז'רנה בזמנים ההם. אז עוברת יז'רנה לידיה של משפחת ראדזיביל  עתירת ההון. מהם קנה מאציי סטאז'נסקי את העיר. במחצית  1863 היה הישוב בבעלות משפחת אילינסקי. (על פי האנציקלופדיה (האנציקלופדיה הכללית הפולנית הראשונה), שיצאה לאור על יד יהודי, שמואל אורגלברנד בשנות השישים של המאה שעברה (ה-19) בוורשה).

בחלוקת פולין הראשונה ב- 1772 הועברה יז'רנה לידי אוסטריה, כחלק מממלכת גליציה, ונשארה בתחומי אוסטריה, אחר כך הממלכה האוסטרו-הונגרית, עד הסוף, בתחילת 1918, כשהממלכה העצומה התפרקה. אז נכבשה יז'רנה בידי האוקראינים שכללו אותה ברפובליקה של מערב אוקראינה שהקימו בחלק הזה של גליציה. אחרי חצי שנה פחות או יותר הצבא הפולני, שנלחם באוקראינה, גרש את האוקראינים מיז'רנה. עתה הפכה יז'רנה לעיר פולנית (עם הפוגה קצרה כאשר, בשנת 1920, לזמן קצר מאוד, חיילים בולשביקים נכנסו לעיר) עד 1939, כאשר הועברה לידי ברית המועצות. ביולי 1941 נכנסו הגרמנים ונשארו עד יוני 1944. אז חזר השלטון הסובייטי.

בימי השלטון האוסטרי העיר השתייכה למחוז זלוצ'ב ומאז 1 באוקטובר 1904 למחוז זבורוב שנוסד באותם ימים. כך היה המצב בתקופת השלטון הפולני. בהמשך, היחידה האדמיניסטרטיבית הגדולה אליה השתייך מחוז זבורוב הפכה להיות מחוז טרנופול. תחת השלטון הסובייטי העיירה עצמה הפכה להיות מרכז האזור (לפני כן המחוז).

 

נתונים דמוגרפיים

מספר התושבים בעיירה

שנה כללי מספר היהודים יהודים - באחוזים
1880 4,713 955 20.3%;
1890 5.275 1.164 22.1%;
1900 5.843 1.195 20.5%;
1921 5.578 813 14.6%;
1931 6.026 700 11.6%;
1939 ------- -------- -----------

שלוש השורות הראשונות משתייכות לתקופה בה יז'רנה הייתה תחת השלטון האוסטרו-הונגרי. האחרונות הן מן התקופה בה העיירה כבר הייתה פולנית.

בפולין הישנה, ואחר כך באוסטריה, הוגדרה יז'רנה כעיר (עיר קטנה נקראה miasteczko) ובפולין העצמאית הוכרה בפעם הראשונה כ"עיר מדינה" osada miejska ואחר כך כמקום יישוב קולקטיבי  gmina zbiorowa, הגדרה שכללה רק ישובים כפריים.

 (המספרים לשנים 1880, 1890, 1900 נלקחו מ- Dr. St. Gnunski: Materyali do kwestii zydowskiej w Galieyi, Lewow 191).

המספרים לשנת 1921 בהתאם ל-, Berlin 1939, statistiches Gemindeverzeichnes עמ' 98.

המספרים לשנת 1931 נלקחו מ '  19-20 wieku Bogdan Wasitynsky: Ludnosc Zydowska w Polsce

המספרים ל -  1 בספטמבר 1939 נלקחו מ-"בלעטר פאר געשיכטע", וורשה 1953, כרך 6, חלק שלישי, טבלה 11, עמ' 132.

נראה מהמספרים שבין השנים 1880-1890 הישוב גדל. כלומר, מספר התושבים הכללי גדל ב- 1130 איש (כמעט 19.4%), וכמו כן גדלה האוכלוסייה היהודית ב- 240 איש (כלומר, יותר מ – 20%). גידול האוכלוסייה היהודית מתגבר עוד יותר בתקופה מוקדמת יותר, כאשר בשנים שלפני 1880-1900 אין לוקחים בחשבון את מספרם באוכלוסייה הכללית, אלא את מספר התושבים הלא-יהודים בהשוואה למספר היהודים. כך, ב- 1880 היו 3,758 לא יהודים, וב-  1900 היו 4,648. גידול האוכלוסייה הלא-יהודית היה בערך 890 איש, כלומר, 19.1%.

מן הראוי להעיר כי האוכלוסייה הכללית (הלא-יהודית) בעשור הראשון (1880-1890) גדלה ב- 562 נפש, כמעט אותו מספר בו גדלה בעשור שאחריו (1890-1900) – 568. זהו שעור גידול נורמלי. מצד שני יש זינוק גדול במספר התושבים היהודים בעשור הראשון, אז גדלה האוכלוסייה היהודית ב- 209 אנשים, ובעשור שלאחריו רק ב- 31 איש. נתונים אלה אינם כמובן תוצאה של שינויים טבעיים, אלא תוצאה של הגירה יהודית אל העיירה, בעיקר מאזורים סמוכים. רוב יהודי הכפרים עברו להתגורר בערים –תופעה "יהודית" אופיינית.

בשנת 1890 הגיעו היהודים לשיא יחסי של 22.1% מכלל האוכלוסייה.

אלה היו זמנים "נורמליים" שהתאפיינו בגידול ההגירה של התושבים המתדלדלים של גליציה, יהודים ואוקראינים כאחת, בראש ובראשונה ל"אמריקה" (אלה שהיגרו לארה"ב היו בעיקר היהודים) ולקנדה (בעיקר האוקראינים). הגירה זו הקטינה את גידול האוכלוסייה, כך שהישוב לא צמח כמו שהיה מצופה בשל גידול טבעי. אבל בשנים האחרונות הוא שב וחזר לתבנית של צמיחה.

כך, כשאנו מסתכלים על השנים 1900-1921, טווח של כ- 20 שנה, אנו רואים תמונה אחרת: האוכלוסייה הלא-יהודית גדלה כדלהלן: ב- 1921 4,765 ( 813 - 5,578). ב- 1900 – 4,648 (5843-1195) - גידול של 117 אנשים בלבד. זה פחות משהגידול הטבעי היה אמור להיות, אבל, בכל זאת היה גידול.

מצד שני – האוכלוסייה היהודית צנחה באופן ניכר, ב- 382 איש (1195-813) , גם בלי לקחת בחשבון גידול הטבעי שהיה צפוי במהלך אותן 20 שנה – 50 איש לכל הפחות. מספר היהודים ירד, גם במספרים מוחלטים וגם באחוזים בהשוואה למספר הלא-יהודים, מ- 20.5% ל – 14.6%. זו הייתה השפעתה של המלחמה, בכל הנוגע ליהודים. במילים אחרות: אנחנו סבלנו מן המלחמה (1914-1920) באופן ניכר הרבה יותר  מן הלא-יהודים.

יותר מזה, כדאי לציין כי מתחילת המלחמה, ובעת העימותים מסביב ליז'רנה (העימות האוסטרי - רוסי, ואחר כך הפולני-אוקראיני והפולני – סובייטי) עזבו את יז'רנה יותר יהודים מאשר לא-יהודים (אין בידינו מספרים מדויקים). אלא שבדרך כלל ההגירה התנהלה באיטיות, כך שאפשר היה לכסות על המספרים ההולכים ויורדים, 382 ללא חישוב הגידול טבעי, בין 1900-1914, בימי שגרה: ומעט יותר בין 1915 ל – 1921, בימים לא רגילים.

כך, בשל מלחמת העולם הראשונה, יז'רנה איבדה 450 איש. אלה היו למעשה קורבנות מלחמה, אזרחים ואנשי צבא, וכמו כן אלה שמתו במגפות, במחסור ובעוני. כמו כן היו אלה, שמרצונם או בעל כורחם (גורשו, או פחדו מפוגרום וכו'), עזבו את העיירה והרחיקו עד לווינה, באוסטריה הסמוכה, או לעיירות גדולות יותר ([להיות] "בין יהודים" – לזלוצ'ב, טרנופול, ודאי גם  ללמברג  וכו'). מספר קטן של יהודים חזר לאחר תום המלחמה, שארכה כאן יותר מאשר במערב.

אשר לשנים הבאות – אין בידינו נתונים, במיוחד בכל הנוגע ליהודים, אבל ברור לנו שמספר היהודים לא עלה. הגידול הטבעי ירד באופן ניכר, במיוחד בקרב היהודים, אחרי מלחמת העולם הראשונה, הן בגלל עוניה של האוכלוסייה היהודית והן בגלל השינוי באורחות החיים – יותר מודרניזציה, פחות ילדים וכו' -  כל זה ללא ספק לא כיסה את מספר המהגרים מיז'רנה שהתיישבו בערים גדולות יותר בפולין, או שעזבו  לארצות אחרות – אמריקה, או ארץ ישראל.

אגב, ב- 1921 , שעור היהודים באוכלוסיית יז'רנה עדיין היה 14.6%, בניגוד לערים אחרות ממחוז זבורוב אליו השתייכה יז'רנה, שבכולן יחד היוו היהודים 5.8%, בהשוואה ל – 14.2% ב- 1881.

מה שנוגע לענייננו הוא שב – 1921 הגידול הטבעי של היהודים במחוז זבורוב היה 1000 איש – 31.1 לידות, 13 פטירות. משמעות הדבר 18.1 לאלף.  זה מצטרף ל- 5.5% של האוכלוסייה הכללית, בעוד היהודים היוו 5,8%. כלומר, מספר היהודים באוכלוסייה הכללית פחת ב- 0.3% . הסיבה לכך מובנת – יהודים היו יותר "אנשי עיר גדולה", יותר מודרניים, יותר חושבים על ... העתיד. כך, מצבם הכלכלי של היהודים היה בוודאי גרוע יותר מזה של הלא-יהודים שנשארו מיושבים (איכרים וחקלאים) או התפרנסו ממשרות של המדינה (פקידים וכו').

* * *

ב – 1921, אוכלוסיית העיירה התחלקה על פי הדת כך:

2,496 - השתייכו לכנסייה הרומית-קתולית

2,269 – יוונים קתולים (אוניטרים)

813 יהודים

סה"כ 5,578

החלוקה על פי הלאום הייתה:

3,635 פולנים

1,634  רוסים  (על פי Russini הפולני. האדמיניסטרציה הפולנית לא נטתה להשתמש בהגדרת הלאום "אוקראיני ")

309 יהודים (על פי רישומים ב"יד ושם")

סה"כ 5,578

מספרם של הפולנים בולט. זו היא תוצאה של שיטת איסוף הנתונים ב- 1921. הלשכה הפולנית לסטטיסטיקה הייתה מעוניינת במיוחד שבאותה שנה, כאשר מזרח גליציה לא הייתה מוכרת כחלק מפולין, מספרם של הפולנים יהיה גבוה. כך קרה שלא כל אחד נשאל אודות לאומיותו, והרשמים רשמו מה שרצו. מלבד זאת, לא כל היהודים, ובמיוחד היהודים שלא ידעו פולנית, התמצאו בשאלות של דת, לאום, ובמיוחד בנושא האזרחות. עבור היהודי הפשוט היה חשוב שהוא הוגדר כיהודי, כלומר בן דת משה, והיתר לא העסיק אותו.

עדיין אין זה מתקבל על הדעת שבעיירה כמו יז'רנה 504  יהודים (יותר מהמחצית) היו מתבוללים, דיברו פולנית והחשיבו את עצמם כפולנים.

לסטטיסטיקה הנ"ל של שנת 1921 יש להוסיף אנשים  שהתגוררו באחוזה של בעלי העיר, שנקראו בפולנית obszary dworskie . עם הזמן אלה יצרו התארגנות עצמאית משותפת.

באחוזה (כלומר אלה שהועסקו על ידי הפריץ), היו 106 אנשים. 61 מהם היו פולנים, 23 רוסים ו- 22 יהודים. על פי דתם השתייכו 24 לכנסייה הרומית-קתולית, 60  היו יוונים-קתולים, ואנו יודעים שאלה האחרונים היו אוקראינים. כך נראה מניין האוכלוסין הפולני באותם ימים.

עלינו להוסיף את  22 היהודים האלה ליהודי העיירה. הם השתייכו לקהילה היהודית, כמו כל שאר היהודים. העובדה שהם נמנו על אנשי החצר רק העידה על כך שעבודתם הייתה קשורה בעבודת האדמה (במספרים גדולים יחסית): מנהלי משק בית, מנהלי חשבונות, שומרים, ייננים, יערנים וכדומה.

בתחילת המלחמה, בספטמבר 1939, על פי חישובים לא רשמיים (ממקורות יהודיים) היו רק 700 יהודים – ירידה של 113 איש, דומה לזו שב – 1921.

 

ממה התפרנסו יהודי יז'רנה?

במה שנוגע למצב הכלכלי של יהודי יז'רנה, נוכל לחזור על מה שכתב ד"ר ח. ד. הורוויץ באופן כללי על "כלכלה יהודית" בשנת 1902 ב"יידישע פאלקצייטונג" מס.1 (מ- 13.6.1902) שיצא לאור בקרקוב בעריכת מ. ספקטור וח. ד. הורוויץ " המצב היהודי (בגליציה  בכלל) נעשה יותר ויותר טרגי ויותר נורא מיום ליום, ועוד יותר מזה בקרב בעלי המלאכה היהודים". לפני כן היו להם חיים נוחים, הם לא היו עשירים, אבל הרוויחו כדי מחייתם. הדבר היה נכון גם באשר לסוחרים. "רק דבר אחד חסר לבעל מלאכה יהודי היום – פרנסה. הוא נעשה כעין סוחר (הולך לירידים למכור את סחורתו), אבל גם הסוחרים נעשו עניים מיום ליום".

ב -13 באוגוסט 1902 כתב יעקב שור באותו עיתון מאמר שכותרתו "יהודי גליציה"  שאמר שגליציה מלאה יהודים בעלי כישורים – ולאיש מהם אין פרנסה כדי מחייתו. בין הסיבות למצב זה מזכיר המחבר את התחרות של הקואופרטיבים הפולנים והאוקראינים, "רולניק" הפולני, "נרודנה טרוובלה " האוקראיני, וגם את החקיקה שיצאה נגד היהודים. חנויות של יהודים היו סגורות יומיים בשבוע: שבת, מרצונם החופשי, וראשון בשל החוק שנכפה עליהם. אותו דבר היה נכון גם לגבי בעלי המלאכה.

המצב לא השתנה גם מאוחר יותר, עד הסוף. להיפך, המצב החמיר באופן ניכר.

וכשפרץ המשבר הגדול בפולין כולה, ופגע קודם כל ביהודים, וכשנוספו לכך הצווים שפורסמו על ידי הממשלה האנטישמית: מיסים גבוהים יותר, איסור על היהודים לקבל משרות וכיוצא באלה - הדבר הורגש היטב בשנות השלושים -  אז מצב היהודים ביז'רנה היה מעט טוב יותר יחסית למקומות אחרים, וזה מפני שביז'רנה יהודים רבים היו קשורים לעבודת האדמה. נראה שכאן התאמתו דברי שירו הידוע של המשורר אליקום צונזר "במחרשתי – כל אושרי ירשתי".

מעניין הוא התיאור של ש. גרשוני בעיתון "המחר החדש" (נייער מארגען) מ – 3 בנובמבר 1932 תחת הכותרת "עיירה בגליציה בה התקיימו היהודים מעבודת האדמה".

לכותב הייתה שיחה מתמשכת עם האחראי על רישום אישורי הלידות מ.מ (מרקוס מרדר), שעל בסיס מה שידע על הנתונים  בעיירה "שלו", שאותם ניהל  באופן רשמי, הוא הגיע למסקנה ש- 90% מהאוכלוסייה היהודית של העיירה הסתמכו על הקרקע, אבל לא הייתה בבעלותם קרקע ["גרונד באזיצערס, ולא גוט באזיצערס".] כמעט לכל יהודי הייתה חלקת שדה, בעלי חיים (או לפחות כמה עיזים שנותנות גם חלב, גן פירות וירקות. רובם עיבדו את האדמה בעצמם (מה שמעיד על כך שהחלקה לא הייתה גדולה); היהודים זרעו וקצרו, חיו בצמצום, בפשטות, ואם הרוויחו מעות אחדות, קנו עוד אדמה. כל זה יכול לתת קיום, אם לא קיום מלא, לכל הפחות קיום.

כמובן, יש בעיירה גם בעלי מלאכה ומספר גדול יותר של סוחרים (סוחרים קטנים), אבל לא כולם יכולים לחיות מזה, ולכן מספרם הלך ופחת. מסיבה זו הם העסיקו את עצמם גם בעבודת אדמה. האישה נשארת בחנות, הגבר עובד בשדה, הבן...

(בנושא זה – ראו גם את הפרק על הבנק היהודי ועל קואופרטיב "אוניה")

בשנות המעבר מהמאה התשע עשרה למאה העשרים התגורר ביז'רנה שלוימה'לה חרפ הידוע, שהיה כעין רבי, שחסידים מחוץ לעיירה היו באים אליו. גם זה נתן פרנסה לבעל האכסנייה, לגבאי ולרבי עצמו.

 

פרטים גאוגרפיים על יז'רנה בגזיר עיתון פולני

[עמ' 38-44]

הבנק הקואופרטיבי של יז'רנה

מיידיש: תקוה ניב

הערות לתרגום:  במהלך העבודה נתקלנו במספר מילים שהיה קושי בתרגומן. זה בלט במיוחד, אבל לא רק, בפרק הנוכחי על הבנק הקואופרטיבי, שבו נעשה שימוש במונחים מקצועיים ובנתונים שאינם קלים להבנה היום .כדי לא לעכב את הפרסום הבאנו, במקרים כאלה, לצד המילה המתורגמת, סימן שאלה, ולעיתים הובאה לצידו המילה המקורית ביידיש.

הבנק הקואופרטיבי של יז'רנה (שמו הפולני הרשמי היה Bank Ludowi Spoldzielezy 8   הבנק הקואופרטיבי העממי), הוקם  בשנת 1930. בתקופה זו, המשבר הכלכלי במדינה הורגש היטב על ידי היהודים, ובמיוחד ע"י בעלי המלאכה והסוחרים הקטנים .

הבנק נועד לעזור לחברים בו, עד כמה שניתן, בהלוואה קטנה או ניכיון שטר, וכך למנוע את נפילתו של העובד היהודי, אשר נאבק בכל כוחו למען קיומו הכלכלי,  כדי שלא יצנח חלילה למעמד העניים הנזקקים לעזרה סוציאלית.

הבנק התחבר מיד לקבוצת הקואופרטיבים היהודיים בפולין (Zwaiazek Zydowskich Spoldzielni w Polsce) אשר מרכזו היה בוורשה. בלמברג (לבוב) היה סניף לאזור פולין הקטנה. הבנק המרכזי נהג לתת הלוואה ללא ריבית לכל בנק קואופרטיבי בעת הקמתו וכך עזר לו להתארגן וכן סיפק לו הוראות והנחיות בכפוף לשלטון המרכזי, לפי הצורך. המרכז היה נוהג לקבל בכל מחצית שנה מן הסניפים הקשורים אליו דין וחשבון מדוייק ולפרסמו. תודות לכך יש לנו כיום ידיעות מדוייקות אודות הבנק ביז'רנה.

הבנק המרכזי העניק הלוואות מקרנות שקיבל מ-  , Centralne Kasa Bezprocentowa שהיה מסונף לארגון הג'וינט.

הבנק ביז'רנה היה ידוע  בהתנהלות פעילה מאוד. זאת אנחנו למדים מן העובדה שהוא קיים קשרים קרובים עם הסניפים המרכזיים כבר מתקופת ייסודו, בעוד בנקים אחרים, גדולים יותר, מערים גדולות יותר, היו מאחרים בתגובותיהם למצב, ואחדים אפילו פורקו עם הזמן.

ועוד, הבנק ביז'רנה נהג לשלוח את נציגיו לוועידות של צירי הבנק שהתקיימו בוורשה ולבוב.  לוועידה השנתית השביעית, האחרונה, של הקואופרטיבים בפולין הקטנה, שהתקיימה  בתאריך 30.4.1939  בלמברג (לבוב) נשלח הנציג מארקוס מרדר. הוא אף נבחר להיות אחד מ - 29 מורשי חתימה בפולין הקטנה, אשר היו נפגשים בוורשה עם יתר מורשי החתימה מכל רחבי פולין.

על סמך פירסומי הדו"חות הקבועים  נשתדל לשחזר את פעילות המוסד:

בתחילת 1931 היו בבנק 117 חברים בלבד. לאורך שנת קיומו הראשונה הצטרפו 50 חברים חדשים ובמהלך אותה שנה איש לא עזב, תופעה לא רווחת באותם זמנים ובאותם מקומות. כך יצא שבסוף שנת 1931 כבר היו בבנק 167 חברים, מתוך 800 - 750 יהודים אשר היו בסך הכול בעיירה. כמעט כל ראש משפחה השתייך לבנק. אכן בנק עממי !

לאיזה מעגל כלכלי השתייכו חברי הבנק? גם על זאת משיבים לנו הדו"חות.

ובכן:  33 קשורים לחקלאות( ! ); 96 סוחרים או תעשיינים; 15 בעלי מלאכה;  23 אחרים.

בולט לעין מספרם הרב של החקלאים בעיירה.

הבה ניקח עכשיו את הדו"ח האחרון שנמצא בידינו, עבור שנת 1937 (שיצא לאור, כמובן, בוורשה, ב -  1938 והוא הדו"ח האחרון  שיצא לאור בכלל). בתחילת אותה שנה יש לנו 195 חברים בבנק  (כ- 30  יותר  מיום ייסוד הבנק) ובמשך השנה נוספו 11 חברים חדשים ועזבו את הבנק 10. נראה כי  אלה עזבו את העיירה. כך שבסוף אותה שנה עמד מספר חברי הבנק על 196 חברים! אם  משווים זאת לעיירות אחרות בפולין באותה תקופה רואים קודם כל שמן הבנק ביז'רנה לא היו נטישות, אנשים האמינו בבנק, הוא מתפתח , אמנם במידה מיקרוסקופית, אולם הישוב הרי הוא קטן. ובאותם זמנים  לנהל בנק יהודי לא היה מן הדברים הקלים. אשר ליז'רנה, הרינו יודעים, שמספר היהודים הלך ופחת, ובכל זאת מחזיק הבנק מעמד ואפילו גדל באיטיות. נראה כי הבנק אכן עזר לא מעט לחברים בו.

מי החברים בו באותה שנה,1937 ?

48  - איכרים  15 יותר מן השנה הקודמת;  95 סוחרים ותעשיינים  - 1 פחות מן הרשום בדו"ח הקודם; 13 בעלי מלאכה – 2 פחות; 4 פקידים, עובדי משרדים, סוג כזה לא היה לנו לפני כן; 36 אחרים – קודם  היו רק 23.

ספירה זאת מראה לנו שהבנק מאגד עתה אנשים שהיו קודם מחוץ לבנק, כי מצבם היה טוב יותר, בטוח יותר. כעת גם הם זקוקים להלוואה קצרת מועד, או שטר שצריך לנכות.

גידול זה במספר החברים מראה ללא ספק שלסוחרים הקטנים ובעלי המלאכה בפולין הגיעה תקופה קשה, הגיע הזמן  להתארגנות המעמד הבינוני בפולין, אוי לו ואבוי לו. שנים מועטות לפני האסון הגדול מחליפים בעלי המלאכה היהודים ואחרים את מקצועם והופכים להיות חקלאים - חקלאים כתעסוקה יחידה או לתוספת הכנסה והשתכרות בעמל כפיים.

שוויה של מניית חברות בבנק היה 25 זלוטי, מלבד זאת היה כל חבר בבנק  ערב עבור 20 זלוטי נוספים.

אגב, בדו"ח של שנת 1931 מופיעים שני פקידים שכירים המועסקים בבנק, ובשנת 1937 הם אינם מופיעים. היה צריך לחסוך – אז נפרדו משני הפקידים, אשר בשנת 1931 קיבלו משכורת חודשית, בעוד ההנהלה המכהנת עובדת חינם. לעומת זאת בשנת 1937 הפקידים השכירים אינם, אך המנהלים מקבלים תשלום. חשוב לציין שהסכום קטן.  דבר זה הוא מסימני התקופה.

להלן יוצגו נתונים ממאזני הבנק לשנים 1931 ו- 1937:

(הסכומים מובאים בזלוטי של פולין)

קרדיט

  סכום ההלוואה הגבוה ביותר מספר ההלוואות שהוחזרו סכום ההחזר הלוואות וקרדיט אחר סה"כ מספר הלווים בסוף השנה הריבית הגבוהה ביותר שקיבל הבנק
1931 1,000 119 46,071 54,667 100,738 111 11%
1937 800 228 46,180 732 46,912 120 10%

 

פיקדונות

  סכומים שהופקדו פיקדונות שנמשכו מספר המפקידים ריבית ששולמה על הפיקדונות
1931 32,812 20,491 31 5%
1937 3,686 3,553 12 5-5.5%

 

ניירות בקופה

שנה מספר סכום
1931 742 107,442
1937 466 66,556

 

הוצאות

  הוצאות מנהליות תרומות לארגוני צדקה שולם לעובדים ביטוח סוציאלי תשלומים לאיגוד מיסים הוצאות שונות
1931 1,635 ---- 665 45 132 --- 793
1937 2,066 1100 --- 4 160 4 98

 

  רזרבות להוצאות מימון?
1931 4.2
1937 ---

 

רווח נקי

     סכום מיועד לרזרבה מטרות אחרות
1931 700 600 100
1937 --- ---- -----

 

חיובים ? (היזקות)

     אחזקה והוצאות מנהליות פראצאנט און פראוויזיע? אמורטיזציה רווח נקי סך הכל
1931 1,635 2,710 11 700 5,056
1937 2,066 1,168 16 ------- 3,250

 

[אקטיב]

     קופה השקעות ו – בענק? מכשירים פיננסיים הלוואות מיועדות נכסים הנחות וזיכויים אחרים חשבונות אחרים הפסדים יתרה
1931 939 208 65 28,050 97 31,008 204 --- 58,965
1937 97 107 1,065 24,782 298 --- 537 363 27,249

 

פאסיב

     התחייבויות שוטפות? (פאיען) קרן רזרבות פיקדונות לקוחות קרנות מיוחדות הלוואות מהמרכז
1931 5,323 601 20,869 ----- 5,400
1937 7,646 1,122 5,423 1,022 5,423

 

מהשוואת שתי שורות המספרים משתי השנים נוכל ללמוד על המצב הכלכלי של יהודי יז'רנה. כך למשל, אם ניקח את מספרי ההלוואות והסכומים שלהן: ב- 1931 אחד עשר אנשים פרעו את הלוואותיהם בסכום כולל של 46,071 זלוטי. ב- 1937 מספר גדול יותר של אנשים, 228, כמעט כפליים, פרעו כמעט את אותו הסכום. מה משמעות הדבר? ההלוואות היו קטנות יותר, אבל מספר האנשים שנזקקו להלוואה, ולו קטנה, גדל. מובן שהלוואות לא נלקחו סתם כך, לשם הנאה. התרוששות היהודים ניכרת גם בסכומים שהופקדו בבנק לשם קבלת ריבית: ב- 1931 זה היה סכום של 32,812 זלוטי; ב- 1937 רק 3,686 זלוטי. כלומר, מפיקדונות שסכומם הכולל 32,812, נמשכו 20,491 זלוטי במהלך השנה. בסוף 1931 עדיין נותרו בפיקדון 12,321 זלוטי, בהשוואה  ל – 1937, כאשר רק 133 זלוטי נותרו בפיקדון [לא נראה בטבלאות אלה].    

ב- 1931 היה לבנק רווח של 700 זלוטי. ב- 1937 שום רווח אינו מצויין. ההוצאות עלו וההפסדים גדלו (הלוואות לא הוחזרו) וכדומה.

אגב, מדיווח אחר, משנת 1933, ראינו שסך כל ההפקדות באותה שנה היה 47,437 זלוטי       .(Przeglad Spoldzielezy 1.1.34 ) .זה היה הסכום הגדול ביותר שאליו הגיע הבנק במשך חייו הקצרים. זו הייתה שנה של גאות כלכלית.

כמובן, יש בספר זה אזכורים לפעילות הבנק, כמו אזכור של האנשים שהיו מעורבים בעבודתו וראויים להיזכר לטובה. אבל אפילו מן הסטטיסטיקה היבשה אנחנו יכולים לראות עד כמה היו אנשי העיירה מאוחדים, וכיצד באמצעים מעטים הם הצליחו ליצור ארגון סיוע שעזר להם במאבקים כלכליים קשים בשנה האחרונה שלפני המלחמה.

מנהל הבנק, [מרדכי] מרקוס  מרדר, היה גם רשם האוכלוסין (לידות, נישואים, פטירות). כמו שהיה נהוג בעיירות קטנות כמו יז'רנה, אדם אחד היה אחראי לכל ענייני הקהילה. כפי שאנחנו יודעים, הכנסותיו של רשם הקהילה היו מינימליות – האוכלוסייה פחתה כאשר הצעירים עזבו; הגידול הטבעי ירד באופן ניכר, כך שהבנק היה מקום עבודתו העיקרי. זה הותיר בידו זמן לנהל את פעילות הארגונים הציוניים ועוד. לבסוף, כיוון שהעיירה הייתה קטנה בגודל ובאוכלוסייה, זה היה נכון שאדם אחד היה אחראי על כל הפעילויות.

[עמ' 44]

אוניה

ביז'רנה היה קואופרטיב של סוחרי תבואה שנקרא "אוניה". Unia Zbiorowa, Spoldzielnia zarejestrowana z ograniczona odpowiedzialnoscia).

בגיליון מס' 12 של Przeglad Spoldzielczy    . מצאנו מאזן של - 1928 שתאריכו 1.12.1929.

אקטיב: סחורה 21,354 זלוטי; חובות 2,211.57.זלוטי. נכסים 634.50; שונות 84.34 זלוטי.  מזומנים 527.64 זלוטי. סה"כ 24,812.05 זלוטי.

פאסיב: הלוואות 19,812.03 זלוטי. שונות? (פאיען) 3,500, חשבונות נוכחיים 1,500 זלוטי. סה"כ 24,812.05 זלוטי.

רווחים מסחורות: 13,824.03 זלוטי. שונות: 84.34 זלוטי. סה"כ: 13,908.81 זלוטי.

שונות: הוצאות אדמיניסטרטיביות: 13,588.31 זלוטי. רווחים [?] 250 זלוטי. נכסים 70.50 זלוטי. סה"כ : 13,908.81

יש להניח ש"אוניה" יעלה גם בזיכרונותיהם של אנשים שהשתייכו אליו בהיותם עדיין ביז'רנה.

[עמ' 45-47]

חיי התרבות והפוליטיקה

"התקווה", שנוסד על ידי המורה שמריהו אימבר, היה המועדון היהודי היחיד ביז'רנה והתקיים כ- 40 שנה, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. היה לו בניין קטן משלו. אנשים נהגו לפקוד אותו לקריאת עיתונים, לשמיעת הרצאות, לניהול דיונים. כאן, גם הייתה הספרייה היהודית היחידה בעיר, עם ספרים בשפות שונות, לא רק יידיש.

לכבוד יובל ה-25 של הקרן הקיימת לישראל נערכה על ידי הוועד של הקק"ל "מסיבת תה", בבית "התקווה", כמובן. יצחק חרפ סיפר על תולדות הקרן הקיימת. בתכנית נכללו שירים, תזמורת, והעיקר – הכנסה נאה לקרן הקיימת (מתוך כתבה של ש.י. ב"היינט", 4.1.1927).

הקהילה המקומית לא העסיקה את עצמה הרבה בענייני [כלל] העיירה. היא התעניינה בעניינים הפנימיים שלה, במוסדות הדת ש[התקיימו] מזה דורות: רבי, שוחט, מקווה, בית קברות.

בעיירה התקיים גם חוג דרמה לחובבים, שהציג מחזה מפעם לפעם, וההכנסות הופנו למטרות מועילות. בכ' בתמוז תרצ"ד, יום הזיכרון לפטירתו של תיאודור הרצל, התקיימה בבוקר אזכרה (בה הירצה פרופ' ססובר) ובערב ביצע החוג לדרמה את "האלמוני" מאת גורדין, בהנחייתה של הגברת פנצ'ה בלאושטיין, מה שהניב, בנוסף להנאה רוחנית, כפי שמכנים זאת אצלנו, גם הכנסה נאה ("על  ענייני חברה", khwila  למברג, 2.8.1924)

רק מפלגה אחת הייתה ביז'רנה – ציונים, בכל הגוונים, כך, לפחות, נראה מכתבות העיתונות על יז'רנה. כבר בשנת 1900 היה כאן ארגון ציוני (ד"ר מ. גלבר, תולדות הציונות בגליציה). ב- 1905 ציוני יז'רנה יסדו את אגודת "דורשי ציון" בהנהגתו של ש. אימבר, שהצטרפה למחוז לבוב. גם הפעיל החברתי הציוני הידוע אפרים ואשיץ  מוצאו ביז'רנה (ראה אזכור אודותיו במקומות אחרים בספר [עמ' 62, 140]) .

בעת הבחירות לקונגרס הציוני ב- 1933, הצביעה יז'רנה כדלהלן:

  1. ההסתדרות הציונית העולמית 94
  2. מזרחי וצעירי מזרחי 17
  3. פועלי ארץ ישראל 63 (אחוד ציוני סוציאליסטי, החלוץ, השומר הצעיר, גורדוניה)
  4. ציונים רביזיוניסטים (ז'בוטינסקאים) 89
  5. פועלים ציונים ("התאחדות") 12 (יריבי קבוצת ה"איחוד" של ד"ר שוורץ)
  סה"כ 275

על פי "נייער מורגען" 17.7.1933

ביולי 1939 מספר המצביעים היה נמוך באופן ניכר (רשימה 1 – 16, רשימה 2 - 4  ע"פ "היינט" מ- 26.7.1939). ייתכן שמדובר בטעות, אין ביכולתנו לתקן אותה עכשיו, אלא אם כן ישנם יז'רנאים הזוכרים את הזמנים ההם.

ב- 1934 הציונים המקומיים היו עסוקים באיסוף כספים לחלוצים של ההסתדרות הציונית שהתיישבו בכפר אוסישקין (מצודות אוסישקין ט.פ). במבצע [איסוף הכספים] הזה השתתפו ראש הקהילה, ו. קלינגר, אשתו של ד"ר טננבאום, ר. שטרוק ואחרים.

החלוצים הציונים המקומיים הקימו פלוגה שניסתה למצוא עבודה בחווה חקלאית, בהנהגתם של הפעילים החברתיים החשובים ביז'רנה – מר קלינגר, שניהל את האחוזה ומר פאלק.

לפני המלחמה היה ביז'רנה ראש עיר יהודי. על מנת למנוע זאת, מינתה הממשלה הפולנית אחרי המלחמה מושל  ולצידו מועצה נבחרת, על פי הבנה בין שלוש הקבוצות האתניות שהיו בעיירה – יהודים, פולנים ואוקראינים. ב- 1931 היהודים וויתרו על משרת ראש העיר [והסתפקו במשרת] סגן ראש העיר. זה נעשה על בסיס ההנחה שראש עיר נבחר יהיה יותר מעוניין בטובת התושבים מראש עיר ממונה. לכן היהודים, כלומר 12 הנציגים היהודים, מתוך 48 סך הכול, נסוגו, למען השלום, מתביעתם לראשות העיר לטובת אוקראיני.

אבל כשנתפנתה משרה של גזבר למועצה, תמורת שכר של 35 זלוטי לחודש (!), והיהודים דרשו שיהודי יקבל אותה, התאחדו הפולנים עם האוקראינים, ונתנו את המשרה ללא יהודי. [כך] לא נותר בין חברי המועצה אפילו יהודי אחד, זאת, אף על פי שיהודים שילמו את החלק הגבוה ביותר של המיסים למועצה.

היהודים גם וויתרו על שלוש כיתות לימוד במה שהיה בעבר בית הספר של הברון הירש לטובת בית הספר הממשלתי, ללא תמורה. מצד שני, המרכז הקהילתי הפולני, שוויתר גם הוא על חדר לאותה מטרה, קיבל תשלום.

"זה הוא שעור טוב עבור ה"מושקעס" (המתבוללים) – כך סיכם מ.מ. [מרדכי מרדר] את כתבתו בכתב העת "khvila" שיצא בלמברג, בתאריך 16.3.1932

[עמ' 47-58]

בית הספר של הברון הירש

כשנוסדו בתי הספר הראשונים של הברון הירש בגליציה ובוקובינה בעשורים האחרונים של המאה ה- 19,הם נתקלו בהתנגדות כמעט מכל המגזרים של האוכלוסייה היהודית. העשירים, מה שכונה האינטליגנציה, ככל שהעמיקו יותר להתבולל, כך לא נצרכו לבית ספר יהודי דווקא. להיפך, ידע, תרבות – אלה נחשבו "בינלאומיים", והם היו נכונים להתבולל בכל מה שנוגע לשפה, בין הפולנים, ששלטו באזור שלנו, או בין הגרמנים, שהיו "הדובדבן שבקצפת" והתגאו בבירתם, וינה, בחצר הקיסר וכיוצר בזה.

המוני היהודים היו ברובם אדוקים מאוד בדתם, ולא ראו צורך לעזוב את החדר, הישיבה או בית המדרש. הם ראו את בתי הספר של הברון כמי שיובילו לשמד, רחמנא ליצלן. מובן מאליו שהם עשו כל שביכולתם למנוע את פתיחת בתי הספר, וכאשר בכל זאת הם הוקמו, נמנעו מלשלוח את ילדיהם לשם. מצד שני, הילדים לא אהבו ללמוד בבית הספר ה"ציבורי," הכללי, שם היה עליהם לשבת מול ישו שעל הקיר, ללא כיסוי ראש. בתי הספר של הברון הירש נתקלו בקשיים, והתאמצו, ביז'רנה ובעיירות אחרות (סוסוב, זבורוב, זלוצ'ב באזור הקרוב) עד שהצליחו לרכוש לעצמם שם וזכו להערכה בקרב היהודים, שכן בתי הספר זכו להכרה מצד השלטונות כבר מראשיתם.

היום, מנקודת המבט המרוחקת למעלה ממחצית המאה, אין בנמצא היסטוריון או איש תרבות יהודי שאינו מעריך את ההישגים הגדולים של בית הספר בכל היבט של החיים. בית הספר לא רק לימד את הילדים על פי תכנית לימודים קבועה, הוא גם טיפח וקירב את הילד היהודי למה שכונה אז תרבות אירופית. הוא גם לימד יהדות בגישה לאומית עדכנית. הוא הראה לחברה היהודית תחומים חדשים של פעילות חינוכית כמו התעמלות, ספורט, גיאוגרפיה וחקלאות וגינון. הוא גם עודד נערים עניים, לאחר סיום הלימודים, לרכוש מקצוע יצרני, על מנת שלא להישען על החברה היהודית הדלה.

בית הספר נפתח בשנת הלימודים 1895-1896 עם מורה אחד ומאה תלמידים, שהיו נוכחים באופן לא סדיר.

בשנת הלימודים השנייה 1896-1897, היה לו מבנה משלו, שעלה סכום די ניכר באותם ימים: 27,759 קרונות ו – 65 גרושן.

*

מבדיקת הנוכחות של התלמידים אפשר לראות שהיו עליות וירידות. היו כאלה שלא סיימו את לימודיהם. אחרים הגיעו באופן כל כך לא סדיר שלא קיבלו תעודות הערכה. אחרים הושארו בכיתה לשנה נוספת. זה קרה בשל אדישות ההורים לגבי הספר באופן כללי, או בשל מחלת התלמיד, מעמד חברתי נמוך וכיוצא באלה.

נראה, למשל, שבתקופה שהחלה ב - 11 בינואר 1900 עד 7 בינואר 1901, הלימודים החלו באחור של חודשיים בשל מגפת אבעבועות, כך ש – 1,958 ימי לימוד הלכו לאיבוד, כלומר, כל תלמיד הפסיד כמעט 19 ימים לאורך שמונה חודשי לימוד. עוד לאותו פרק זמן, 1,450 ימים הלכו לאיבוד בשל מחלה, כלומר 14 לתלמיד. באמת בעיה קשה.

אשר לתעסוקת הורי התלמידים, אפשר למיין אותם לפי הקבוצות הבאות:

1 פקידים, מורים, עו"ד, רופאים 1
2 יצרנים ובעלי מלאכה עצמאיים 4
3 סוחרים עצמאיים 36
4 מנהלי חשבונות שכירים 5
5 הסעות, הובלה 0
6 פועלים על בסיס יומי 23
7 מועסקים באופן לא קבוע 27
8 מקבלי תמיכות סעד 0
  סה"כ 96

 

אכן תמונה קשה. למעלה ממחצית ההורים השתייכו למעמד נמוך (קבוצות 6 ו- 7 שוות בגודלן ל – 50% מהתשעים ושישה). לא הייתה להם הכנסה יציבה , והיו אפילו מובטלים לעיתים (יותר מרבע מההורים, 27.5%). רק חמישה הורים השתייכו למעמד הגבוה (קבוצה 1 ו - 2), קצת יותר מ – 5%. הקבוצה השלישית הייתה של סוחרים עצמאיים, אבל היו להם רק חנויות קטנות. קשה להניח שהייתה לכולם הכנסה. נוכל להסיק זאת בעקיפין מהעובדה שלא היו  עובדי הובלה בעיירה כולה, והיו רק 4 [משפחות] בקבוצה 4 [טעות, צ"ל 5]. במילים אחרות: בעלי המלאכה העצמאיים (לא היו תעשיינים של ממש בעיירה) עבדו לגמרי בעצמם.

הטבלה מראה מי היו אלה ששלחו את ילדיהם לבית הספר של הברון הירש. בנוסף, היא גם  משקפת את מצבם הכלכלי של היהודים בכל העיירה, מפני ש – 106 הילדים (הטבלה מראה רק 95 [96, הטעות במקור] מפני שהנותרים לא הגיעו לבית הספר ולבית הספר לא היו נתונים לגביהם, אבל ברור שהם לא השתייכו למעמד גבוה. איש לא נתן דעתו על הילדים האלה, כך שלא התייחסו אליהם) מייצגים את כלל הילדים בעיירה באותו גיל, מתוך האוכלוסייה היהודית שמנתה בערך 1,195. חלק מהילדים לא הלכו לבית הספר הזה, אלא למדו באופן פרטי או הלכו לבתי ספר אחרים ונימנו על המשפחות העשירות בעיירה. ברור לגמרי שילדיהם של המשפחות האדוקות יותר, ו"כלי הקודש" לא הלכו לבית הספר הזה בכלל. זה נכון גם לגבי בני המשפחות העניות יותר, שהצטרכו לעזור להוריהם בפרנסה, או שהלכו לקבץ נדבות מבית לבית. לקבוצות הורים אלה לא היה ייצוג בבית הספר בכלל. כך יצא שהטבלה משקפת, פחות או יותר את מצבם הכלכלי של היהודים בעיירה.

עוד הערה מעציבה. בין 95 הילדים שבעה היו חסרי אב, שניים ללא אם, ואחד יתום משני הוריו. היה ילד אחד שאביו נטש את המשפחה. יותר מ – 10% היו יתומים. זה בא לידי ביטוי גם במה שנתרם לילדים באותה שנה: 30 מעילי חורף חדשים וכובעים (כמעט שליש) 80 כותנות; חליפות קיץ – 56; מעילי חורף משומשים, מתוקנים – 48. יחד עם הקבוצה הקודמת [נתרמו] 78מעילים עבור 96 ילדים. לבנים – 40; נעליים -73; (19 זוגות חדשים, 54 משומשים, מתוקנים); ממחטות אף – 120 (!!!) על הנתון האחרון כדאי להתעכב: לתת ממחטות לילדים כאלה – זה כבר היה חלק מן החינוך שניתן לילד להתנהגות נאותה ( לא לקנח את האף – כמו שנהגו - באצבעות).

בית הספר החשיב את הופעתם החיצונית של הילדים, את הניקיון. כך גם החשיב את ההנחיות של נציגי הברון האמונים על בית הספר – להגן על הילד מהשפעות שליליות בבית וברחוב. משום כך הילדים נשארו לאחר הלימודים, הועסקו בספורט, במשחקים במגרש, ובשיחות בנושאים שונים. היו קוראים לפניהם, היו שעות סיפור, והיו גם פעילויות בחופשה, כשבית הספר היה סגור באופן רשמי. היו גם טיולים אל מחוץ לעיר, ועוד.

כך גם היה הילד מוגן בפני שפה קלוקלת. רצו ללמד את הילד שפה יפה – פולנית, והילדים נדרשו לדבר רק פולנית, אפילו בשעת ההפסקה, אפילו ברחוב.

הילדים קיבלו גם ארוחות. 70 ילדים קיבלו לאורך שנת הלימודים 1 - 1900ארוחה נוספת. הם קיבלו את הארוחות במשך 79 ימים. גם זה מעיד על מצבם הכלכלי הירוד של ההורים. בנוסף לזאת באותה שנה סופקו 410 ספרים. 100 מערכות כלי כתיבה[? רעקוויזיטן] ו – 228 מחברות ל-100 ילדים בבית הספר.

כלומר, בית הספר לא רק לימד תורה ומידות טובות, אלא גם סייע לילדים, ובאמצעותם למשפחה כולה, בביגוד וציוד לבית הספר, כך שההורים לא נאלצו להוציא כספים לצרכים אלה, ובנוסף לכך – בית הספר האכיל את התלמידים, מפני שהם באו לבית הספר ... רעבים.

ההוצאות הכספיות של בית הספר השתנו משנה לשנה, והיו תלויות במספר התלמידים ובמשכורות המורים, שגדלו עם הוותק, וכו'.

רק לדוגמה נציג נתונים אחדים על מנת לתת מושג איך תיקצבו בבית הספר את ההוצאות.

התקציב הרגיל של בית הספר היה 2,500-3,000 קרונות. העלות הכוללת לתלמיד ( ב- 1900 – 1901) הייתה 56.61 קרונות.

לביגוד, מזון וכדומה הסכום הכולל היה 800 – 900 קרונות. העלות הכוללת לתלמיד הייתה 15 – 16 קרונות. בימים ההם זה היה סכום לא קטן.

*

מספר גדול של תלמידים חזרו על שנת הלימודים [נשארו כיתה] (33 לעומת 73), בשל חיסורים, אי הכנת שעורי בית וכדומה.

להלן הציונים:

כתה טוב מאד טוב עבר לא עבר סה"כ
1 4 11 8 6 29(31)
2 4 10 6 6 26(27)
3 2 6 12 6 26(29)
4 1 7 9 --- 17(19)

 

8 התלמידים הנותרים לא נלקחו בחשבון כלל.

כמובן, אין זו תמונה משביעת רצון. העובדה שתלמידים רבים כל כך הושארו לחזור על הכיתה פעם נוספת לא נבעה מכך שהילדים טיפשים, אלא מכך שהחסירו הרבה. היו לזה סיבות סוציאליות. אי הכנת השעורים נבעה מאותן סיבות. הילדים עזרו בבית או בחנות, בבית המלאכה וכדומה.

בנוסף, הילדים הלכו גם  - בנוסף לבית הספר - לחדר או לבית המדרש, שהוריהם החשיבו יותר מה"שקולע". לילד כבר לא נשאר כוח להכין שעורים עבור ה"שקולע". כללית, היחס ל"שקולע", היה יחס של ביטול.

הממונים על בתי הספר בשלטון האוסטרי ביקרו לעיתים מזומנות בבית הספר, כמו גם הנאמנים של הקרן [של הברון]. תוצאות הביקורים היו טובות, כפי שמשתקף בדיווחים. הוכחה נוספת לכך היא שבית הספר זכה להכרה רשמית בשנת הלימודים 1902-1903.

בית הספר נועד רק לבנים, אבל הקרן דאגה גם לחינוך הבנות. היא פתחה כיתות ערב (בשנה אחת היו 30 ילדות), אבל לאחר שנים אחדות (1897 – 1898) הכיתות נסגרו "כי התלמידות לא נכחו באופן סדיר בלימודים".

לאחר סיום בית הספר, ילדים אחדים, שהוריהם נתנו את הסכמתם לכך, הוכשרו למלאכות שונות. בית הספר מימן את ההכשרה. מספר התלמידים שלמדו מקצוע היה קטן, שלושה או ארבעה בשנה. לעיתים רחוקות היה מספר גדול יותר. התלמידים למדו בעיקר ביז'רנה, חייטות, סנדלרות, נגרות, חרטות, נפחות וכדומה. תלמידים אחדים נשלחו לזלוצ'ב ללמוד מקצועות שלא יכלו ללמוד אותם ביז'רנה. בדו"ח משנת 1898-1899 צוין ששבעה תלמידים, שסיימו את לימודיהם ביז'רנה, נמצאו בשנה השנייה של הכשרתם המקצועית ביז'רנה, שמומנה על ידי בית הספר.

 

מה למדו בבית הספר?

הבה ניתן את דעתנו על המקצועות ומספר השעות שהוקדשו להם, שנשארו ללא שינוי בכל שנות קיומו של בית הספר:

דת (לא כולל עברית), עברית, פולנית (שפת ההוראה), קריאה וכתיבה, גרמנית, חשבון, גיאומטריה, ציור, זמרה, התעמלות. מספר השעות בשבוע: בכיתה הראשונה  -21, כיתה שנייה – 23, שלישית ורביעית – 24. בנוסף למדו גם רותנית [אוקראינית] שעתיים בשבוע.

בית הספר, כמו בתי ספר אחרים של קרן הברון הירש, חדל להתקיים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה הקרן הלכה לאיבוד. מוסדות אחרים של הקהילה השתלטו על המבנים שלו. בניינים אחדים הושכרו לאנשים פרטיים, ועם חלוף הזמן נשכחה העובדה שהם אכלסו את בית הספר של הברון הירש.

בדיווח של 1900- 1901נמצאים פרטים מעניינים על אודות הבניין שקרן הברון הירש בנתה עבור בית הספר. היו שם חמישה חדרים, שלושה ללימודים כלליים, אחד לצוות (ולישיבות) ואחד נועד לארוחות שתלמידים רבים קיבלו שם.

בנוסף לזה הייתה שם דירת ארבעה חדרים בשביל מנהל בית הספר.

ליד בית הספר הייתה חצר גדולה (147.28מ"ר) להתעמלות ולמשחקים; גן (350 מ"ר) בו התלמידים, בהשגחת המורים, למדו לעבד את האדמה (גינון).

 

מי היו המורים בבית הספר?

המנהל והמורה הראשון היה עקיבא נגלברג, בוגר סמינר ובעל רישיון הוראה. הוא החל בעבודת ההוראה ב – 31 בדצמבר 1893. המורה השני היה שמריהו אימבר, מ – 10 בינואר  1896. הוא לימד עברית, והיה מורה לא מוסמך ששכרו החודשי 80 קרונות. מ – 15 בנובמבר 1897 עבדה שם אנה אוסטרזצר  היא הייתה בוגרת סמינר, אבל הייתה מתלמדת, כיוון שטרם קיבלה את רישיון ההוראה. נגלברג עזב עם תום שנת הלימודים 1896-1897 ובמקומו התמנה יעקב בלאושטיין. הוא היה בוגר סמינר, בעל רישיון הוראה. משכורתו השנתית ב- 1900 הייתה 1,980 קרונות, סכום לא קטן לאותם ימים.

לתקופה של שנה אחת, 1898 – 1899, באופן זמני, היה גם  מורה מסייע, שעדיין לא סיים את לימודיו בסמינר, יהודה פרזץ. לפני כן הוא לימד בבית הספר של הברון הירש בקולומיאה.

אב שטרנבך, בוגר סמינר, היה מורה זמני [החל ב]– 10 בינואר 1896, והשתכר 1,080 קרונות.

ציפה ברוך, בוגרת סמינר, עבדה מ- 15 בנובמבר 1900. היא עבדה במשרה חלקית וקיבלה 60 קרונות בחודש (מאוחר יותר לימדה במשרה מלאה).

ארבעה מורים אלה, שלושה מהם למקצועות כלליים, "לימודי חול" כפי שכונו בדו"חות של בתי הספר של הברון, ואחד ללימוד עברית ודת, עבדו ביז'רנה עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב – 1914.

אשר לגילם של המורים: ב- 1900-1901 אחד היה בן 25, השני בין 25 ל- 30; אחר בין 30 ל – 35 וגילו של אחד היה בין 40 ל – 50. שניים מהם היו רווקים ושניים היו נשואים. למעשה, מורה אחד בלבד לימד בשנה הראשונה, שניים ברביעית והחמישית, ואחד בשנה השמינית והתשיעית.

המורה הבולט היה ללא ספק שמריהו אימבר, שלימד שם מ- 1896-7 עד לפרוץ המלחמה.  ב – 1915 נמלט מפני הרוסים עם משפחתו לווינה, אבל חזר לגליציה אחרי המלחמה, התיישב בקרקוב, אבל ביקר ביז'רנה מפעם לפעם. הוא היה קשור מאוד למקום!

אימבר נולד בזלוצ'ב ב – 1868. הוא היה אחיו הצעיר של נפתלי הרץ אימבר, שנולד ב – 1857, וחיבר את "התקווה". בנו היה שמואל יעקב, משורר נודע ביידיש ופולנית, שכתב עבודת דוקטור באנגלית על אוסקר ווילד [ הערת המערכת: העבודה נכתבה בפולנית]. בשנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר האנטישמיות בפולין התגברה, אימבר הבן פרסם כתב עת בפולנית משובחת, oko w oko (עין תחת עין), שם כתב באירוניה ובחריפות על אותם סופרים פולנים שקיבלו את תורתו של היטלר.

ביוגרפים אחדים מזכירים שהוא נולד ביז'רנה (למשל בלקסיקון לספרות יידיש חדשה , כרך א' ניו יורק 1956) , אבל לאמיתו של דבר הוא היה ילד בן שבע או שמונה כשאביו התיישב, עם המשפחה, ביז'רנה, שם בילה את ילדותו.

אימבר היה ציוני מסור שכתב בכתבי עת בעברית וביידיש "יידישן ווכנבלאט", "הכרמל", "המצפה", "הצפירה". הוא היה מעורב בענייני התרבות והקהילה ויסד ביז'רנה מועדון ציוני עם דיונים וכיוצא באלה, והיה נציג לקונגרס הציוני פעמים אחדות. מ- 1887הוא לימד עברית בבית ספר שנתמך על ידי אגודת התרבות בזלוצ'ב. ב- 1888 הוא יסד, בזלוצ'ב, אגודה ציונית "דגל ישורון", אחת הראשונות בגליציה.

ב – 1901 הוא הוציא לאור שירים שכתב אחיו, נפתלי הרץ.

ב – 1887 הוא נשא לאישה את בלה מרים, הבת של יעקב פרויד. היא נפטרה בקרקוב והוא עזב את פולין באותה שנה והתיישב בירושלים. הוא נישא בשנית, לשרה, ביתו של דוד אפרת, אחותו של המשורר י. אפרת.

ביז'רנה יסד שמריהו אימבר את האגודה הציונית "התקווה". ב- 1927, במלאת 30 שנה לאגודה, הוא נסע במיוחד מקרקוב ליז'רנה, כדי להשתתף בחגיגות.

ב- 1939 רשמו אותו חבריו בספר הזהב [של הקרן הקיימת].

בארץ הוא פירסם מאמרים בעיתונים "דבר" ו"הבוקר" וניהל קופת גמילות חסדים עבור עולים חדשים מגליציה.

הוא הוציא לאור כרך משיריו של אחיו עם הקדמה ארוכה על חיי נפתלי הרץ אימבר (כל שירי נפתלי הרץ אימבר, ביוגרפיה – שמריהו אימבר, מבוא – דב סדן, הוצאת מ. ניומן, תל אביב 1950).

מובן מאליו שמורה כזה (אף על פי שלא היה מוסמך, כפי שהודגש בדו"חות רשמיים, ועל כן קיבל משכורת נמוכה יותר) לא לימד את חוקי הדקדוק העברי באופן יבש. הוא היה מחנכו של דור ילדים והשפעתו ניכרה בעיר כולה, עד למותו הטרגי (הערות ביוגרפיות בלקסיקון הספרות היידית של זלמן רייזין כרך א', וילנה 1928. אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו מאת דוד תדהר, כרך רביעי, עמ' 178).

ביולי 1902פירסם שמריהו אימבר מאמר ב"למברגר טאג בלאט" על "חסידים ומלמדים", בו ניתח שני מונחים אלה - מה הייתה משמעותם עבורנו היהודים בעבר, ומה היא בהווה. "פעם המילה "חסיד" הייתה "שם בפני עצמו", מילה גדולה. לא היה צורך להצמיד למילה זו שום דבר, כמו "רבי" למשל. כיום, כל מי שרוצה יכול להיעשות "חסיד" – איפה התורה? איפה למדנות? איפה יראת שמיים? מסע אל הרבי - וכבר נעשית קדוש".

 

צילום ההקדשה לשמריהו אימבר בספר הזהב של הקרן הקיימת

 

"למילה "מלמד" לא נועד גורל טוב יותר. חולשה נגרמת למי שרואה מי הם המורים שלנו היום. עמי ארצות נבערים, ואנו מתירים להם לחנך את ילדינו. גם הרבנים, שהיו צריכים להיות מוטרדים בנושא חינוכם של הילדים, אינם נותנים דעתם לכך. הם עוסקים רק בנושאי שחיטה, כשר – אסור - - - ".

המחבר קובע שצריך להיות סמינר להכשרת ... מלמדים ושהקונגרס הציוני השמיני, שהיה אמור להתכנס אז, צריך לדון בנושא. אגב כך המחבר מאפיין את ה"חדרים" בכלל וביז'רנה בפרט, את הרבנים והמלמדים שלא עדכנו את גישתם, את שיטות ההוראה שלהם וכיוצא בזה. הם לא התקדמו עם הזמן.

[עמ' 57]

 את הדברים האלה אומר שמריהו אימבר מנקודת המבט של משכיל, כמו גם מנקודת המבט של מורה בבית ספר מודרני, של קרן הברון הירש.

מכתב של שמריהו אימבר

 

קרקו בחדש ניסן תרפ"ד

חברות וחברים נכבדים!

שבוע זה שבתי מוינה, ומצאתי את גלויתכם ומאד שמחתי בראותי כי זכרוני עדיין לא נמח מקרבכם, וכי ממשיכים אתם את עבודת התחיה, תחית עמנו, ארצנו ושפתנו, אשר לה הקדשתי אני כמעט כל ימי חיי. לכו נא איפא אחיותי ואחי היקרים הלאה בכחכם ורצונכם זה, ויחד עם כל הבנים הנאמנים  עזרו לבנות את ביתנו הלאומי.

בשבועות האחרונים קבלתי הרבה חבילות "הארץ" אשר באיזו סבה נתעכבו בדרך, אך עדיין לא קראתים. לע"ע שולח אני לכם ע"י מר גוטפריד 20 גליונות חדשים גם ישנים, ונכון הנני גם להבא להעניק אתכם מפרי "הארץ" הטובים.

יחד עם דרישת שלום קבלו גם אתם תודתי, היו בטוחים כי גם אנכי לא שכחתי ולא אשכח אתכם. אכן לפלא בעיני כי עד היום לא הוצאתם לפועל את החלטתכם משל אשתקד בנוגע לספר הזהב??!!

בשמחת החג ובברכת התחיה

שמריהו אימבר

דברים כאלה אמר, 30 שנה מאוחר יותר, סופר אחר, כמו שנראה.

[עמ' 58-59]

רבנים

תורגם בעזרת רבקה ולני סגל

בתחילת המאה ה- 20 היה הרב אשר זליג אופטוויצר רבה של יז'רנה. שמו נמצא בין שמות הרבנים שחתמו על מחאת הרבנים (מחאה גלויה), 100 במספר, שהתכנסו בסנדובה וישניה בשנת 1907, בסוף אוגוסט בראשותו של הרב הגאון רבי שלום מרדכי הכוהן שבדרון, ראש בית הדין של בז'ז'אני, על מנת למחות נגד אותם רבנים שהתירו לנסוע בקרונית החשמלית בשבת "בקרון ההולך בכוח מכני" (מסילת הברזל והטראמוואי), כמו שנדפס במסמך המחאה. נניח למילים ולנוסח של המסמך. ראה את "קול מחזיקי הדת" שנדפס בלמברג בעברית, ב- 8 בספטמבר 1907.

הרב היה חתנו של הרב חיים לייביש, אב בית הדין של לופאטין, והיה בנו של הרב ר' יוסף, אב בית הדין של שטורוביץ. (ספר אוהלי שם מציין את שמות כל הילדים ואת כתובותיהם של הרבנים, עיר אחרי עיר ומדינה אחרי מדינה. רישום זה הוכן, נערך ופורסם על ידי שמואל נוח, במהו"רר, דובר גוטליב, מפינסק, יהא זכרו ברוך ב- 1912, עמ' 385).

בנוסף לכך, באותה תקופה היה הרב ר' לוי יצחק מונסון, שנולד ב- 1843, נכדו של ישראל רוזינר, יהא זכרו ברוך, וחתנו של ר' מיכל מאזיפולי, ר' לוי יצחק. הוא היה ידוע כמחברו של ספר בנושאים תורניים, "בך יבורך ישראל". "הוא היה גדול בתורה" מוסיף לשבחו בעל "ספר אוהלי שם", "הוא מפזר הרבה כסף להחזקת כל הישיבות במדינה הנ"ל לתמוך בישיבות בערים הנ"ל" (מתוך "ספר אוהלי שם". בנוסף נציין כי המחבר קיבל את המידע הביוגרפי משאלון ששלח לכל אחת מהישיבות).

ובאמת, מצאנו ב "קול מחזיקי הדת" מ- 12 בדצמבר 1905 שהרב לוי יצחק מונסון תרם 10 קרונות כדמי חנוכה לישיבה בבז'זאני, הישיבה המודרנית הראשונה במזרח גליציה.

מוזר – עיירה קטנה כל כך, ובאותו זמן – לתקופת מה - שני רבנים.

כפי שניתן לראות מן הכותרת של הספר "בך יבורך ישראל", הרב, לוי יצחק מונסון היה נכדו של ה"רוזינר" (ישראל פרידמן) שהגיע מרוסיה לאוסטריה (גליציה) ב – 1840 והתיישב בסדיגורה (בוקובינה). הוא היה מייסדה של שושלת רבנים שהתפצלה לחצרות רבנים נפרדות, כמו ויז'ניץ, צ'ורטקוב, הוסיאטין – אם להזכיר רק את הנודעות שבהן.

מונסון היה נכד אמיתי. כשהייתי צעיר – אני זוכר – היו מדברים בזלזול על נכדים "סתם" - מפני שאימו גיטל הייתה הבת של ה"רוזינר" (אביו היה יהודי אדוק מן השורה, שהיטיב ללמוד).

הספר מכיל 61 עמודים בשני טורים – והוא פירוש לתורה. זהו רק חלקו הראשון. השני "זהב פנינים", אם אין אני טועה, אינו קיים בדפוס.

במבוא לספר מתנצל המחבר ומבקש מן הקורא, שאם מצא שגיאות דפוס, לא יחשוב את הדבר לחובתו, ומבקש "ה' יגן עלי ויאריך את ימי כך שאזכה לפרסם את החלק השני".

את הספר קיבץ והביא לדפוס "הצעיר מרדכי לייטר", תלמידו של הרב, שהתגורר בביתו של הרב – בעזרת הערות שהרב כתב בשולי ה"ספרים" לכל פרק מפרקי התורה.

בסוף דבר המחבר מסביר פעם נוספת, שמה שהוא הביא אל הספר נועד לשימושו האישי בשביל הוראה. ככל הנראה הוא השתמש בהערות לצורך השעורים שהעביר בבית הכנסת. הוא מתנצל על "רעיונות שגויים או לא נכונים ודיונים אחרים שכבר נכללו בספר אחר". הוא מבקש שיסלחו לו על אלה, שכן לא עשה זאת בכוונה, אלא רק מפני ש"זכרוני בגד בי או שלא ראיתי את המאמר ההוא". כלומר אין כאן גניבה ספרותית.

בהסבר מאוחר יותר הוא אומר שלאורך כל חייו הוא סבל מן הקשיים בגידול ילדים. יהיה מעניין לדעת אם יהודי יז'רנה עודם זוכרים את הימים ההם, ומה עלה בגורלו של בן הרב, האם יצא לתרבות רעה? לבד מזאת, הרב היה חולני. אלה היו הנסיבות שהפריעו לו בכתיבת הספר. למבקריו הוא אומר: "נקל להיות מבקר מלהיות חוקר", אמרה קלאסית המעידה על כך שהרב מונסון היה יהודי פיקח, ובשום אופן לא "כניאק" [כך במקור].

 

 

 

 

 

באחרית דבר מוסיף המחבר ברוב חן: "אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, לכן הנני מברך ברכה הראוי [כך במקור] לאותו מין: ברוך אתה ה' למדני חוקיך".

רב כזה אכן היה לתפארת העיירה!

לספר צורפו שני עמודים עם שמות "נרשמים", כלומר יהודים ששילמו עבור הספר עוד לפני פרסומו, ובכך אפשרו את הופעתו. באותה תקופה היה זה אמצעי מקובל שננקט על ידי מחברים שלא היה להם מימון משלהם לצורך פרסום הספר, ולא נמצא להם מוציא לאור שיעשה זאת על חשבונו.

בין הנרשמים היו 44 משפחות מיז'רנה. מובן שהיו אלה נכבדי העיר, שלא רק יכלו ללמוד, אלא גם יכלו להרשות לעצמם לשלם את מה ששילמו. כמה שילמו – זאת לא נמסר. כל אחד שילם "בהתאם ליכולתו". בין השמות אנו מוצאים: הרב הק' מ. משה'ל, בר אדמו"ר הקדוש שליטא: הקלויז רבתי של אדמו"ר שליטא: האדונים שלום חרפ, אברהם חרפ, נחום חרפ, זלמן ויקלר – שמות משפחות שמילאו תפקיד חשוב בחיי קהילת יז'רנה. בנוסף, ביו הנרשמים אנו מוצאים שמות של אנשים מערים אחרות, כגון אזיפולי (הרב הגאון מורנו ישעיה לנדאו, אב בית דין קודש, אמשינץ, בודזונוב, ברודי, טרנופול, קאפיצ'ינץ, פודהייץ ועוד.

[עמ' 62-64]

אישים

וואשיץ אפרים (פישל) נולד ביז'רנה, בשנת 1879. סיים את בית הספר התיכון בזלוצ'ב ואחר כך את אוניברסיטת למברג והוסמך כעורך דין. היה אחד ממייסדי [העיתון] "טאגבלאט". היה פעיל בתנועה הציונית ("צעירי ציון") והשתתף בקונגרסים בציוניים. בעקבות הפוגרום בלמברג ב- 1918 יסד מיליציה יהודית. לאחר מכן ברח לווינה ואחר כך עלה לארץ ישראל (1919) ועבד כעורך דין, תחילה בחיפה ואחר כך בירושלים. נפטר בירושלים, ב- י"ז בשבט תש"ה (1945).

פנקס גליציע 1945, עמ' 225/6

פוקס אברהם משה, נולד ביז'רנה 1890. כבן עיירה ענייה וקטנה, וקשור מאוד לחיי הכפר, הוא ספג את חיי הפשטות והקרבה לטבע הבריא של יהודים עובדים, על השמחה והכאב ורחש אהבה שקטה ופשוטה לטבע. בגיל 16 הגיע ללמברג ועסק בעבודות שונות. הוא גילה עניין בתנועות הפועלים ובפעילות של המפלגה הסוציאליסטית היהודית הדמוקרטית, (ה"בונד" של גליציה). אחר כך הגיע לטרנופול, ונעשה מפורסם. ב- 1911 יצא לציבור עם תמונות וסיפורים ב"סאנוק פאלקס פאריינט" ואחר כך גם כתב ב"טאגבלאט" וב"יידישע ארבייטער" בלמברג.ב- 1912 הוא פרסם אוסף סיפורים בשם "אינזאמה" (בודדים). באותה שנה יצא לאמריקה, ב- 1914 חזר לאירופה והתיישב בווינה. עם הזמן החל לפרסם בקשת נרחבת של עיתונים יומיים, כתבי עת, קובצי סיפורים והתפתח ביכולותיו הספרותיות לשלמות אומנותית. אחדות מעבודותיו תורגמו לגרמנית. רוב סיפוריו עוסקים בחיי המעמדות הנמוכים והעולם התחתון. גיבורי סיפוריו היו לרוב חסרי המזל, מדוכאים, עיוורים, חולי נפש, זונות, רוצחים ומתאבדים, והוא צייר את דמויותיהם בחדות ובצבעוניות, פורש לפני הקורא בחוכמה סטירית את הצדדים הנסתרים של המאבק האנושי בקשיי החיים. סבל אנושי, עוני, דיכאון, התלבטויות מרות ותעתועי הגורל היו המקור ליצירותיו.

(פנקס גליציע, 1945, ז.241-2)

[עמ' 63-64]

סוף דבר

מול עיניו של כותב קורותיו של ישוב קיים, קיבוץ, עומד קודם כל העבר שהוא מתאמץ לבנות מחדש על בסיס מסמכים. לא לחינם היסטוריונים נקראו "נביאים של יום אתמול". הוא מביט אחורה, לא כנביא הרואה את העתיד כמו את ההווה (המהלך הנוכחי) שעובר ללא הפסק אל העבר. העתיד אינו נושא להיסטוריונים: את זה הוא מניח לפוליטיקאים, לכותבי הטורים, לכותבים בעלי דמיון, הרואים את מה שעודנו נסתר מן העין הנוקשה, הלמדנית. משום כך להיסטוריה אין התחלה – שכן מי יכול לחפור עד ל"התחלה" האמיתית? ואין לה סיום – שכן מי יכול למדוד לעומק את ימיו האחרונים של עם חי?

אלא שבהיסטוריה שלנו, של הקהילה היהודית של יז'רנה – כמו בעיירות אחרות באותו אזור – הגענו, בגלל הטרגדיה האיומה שעברנו בתקופתו של היטלר - אל סופו של הפרק. הישוב היהודי ביז'רנה חדל להתקיים. נשארו לנו רק זיכרונם של אלה שמוצאם משם, שנושאים איתם את הזכרונות. זכרון העבר נשאר ביד הארגונים הממשיכים את "שרשרת הזהב" של הישוב שהיה – בזכרונות, באזכרות ובספרי זכרון.

 

« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »


This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of
fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities.
This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder.


JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.

  Ozerna, Ukraine     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page


Yizkor Book Director, Lance Ackerfeld
This web page created by Lance Ackerfeld

Copyright © 1999-2021 by JewishGen, Inc.
Updated 30 Dec 2020 by LA