בית הורי

נולדתי בעיר וילנה בתאריך 1930 .13.9, - להורי בטי ויצחק פיימושביץ, וניתן לי השם פרומה.

הורי נולדו גם הם בוילנה, אבי נולד בשנת 1906 ואמי נולדה בשנת 1909.

בשנת 1927 נסע אבא לארץ-ישראל. הוא גר בחדרה ועבד בנטיעת בננות. היתה לנו בבית תמונה שבה הוא נראה הולך עם שתיל של בננה על כתפו. היו לנו בבית הרבה תמונות שהוא שלח מהארץ, ובהן אפילו תמונה של לוויה של רב גדול. היו לו חברים בארץ, וכעבור שנים, אחרי שעליתי לארץ בעצמי, קיבלתי תמונות שלו מחבריו מאז, וזה מזל גדול, כי מהבית לא נשאר הרי כלום. היתה אז קדחת באזור חדרה והוא חלה בקדחת והיה חייב לחזור כי היה מאוד חולה. כשחזר לוילנה הבריא, ונפגש עם בטי, לימים אמי, ואחרי תקופה קצרה הם התחתנו, בשנת 1929. בשנת 1937, שבע שנים אחרי, נולדה אחותי חסיה.

סבי וסבתי, הורי אבי, נקראו סוניה ואברהם. את סבי, אברהם, לא זכיתי להכיר. הוא נפטר בגיל 36 והשאיר את סבתא אלמנה עם שבעה ילדים, ובהם אבי. הבן הבכור היה חיים, אחריו הבת נדיה, מוניק, יצחק (אבא שלי), בורקה, קטיה וצעיר הבנים - הירשל. כל אחיו של אבא היו בעלי משפחות משלהם.

אבי עבד בבית חרושת לצבעים שהיה שייך לסבתי סוניה, אמו, ולמעשה ניהל את בית החרושת.

משפחתה של אמי מנתה שמונה נפשות. האם מרים והאב מורדכי, ארבע בנות - בטי הבכורה (אמי), דינה, רבקה ולאה, ושני בנים -דניאל, הצעיר מאמי בשנה, שנפטר ממחלה בנעוריו ואלתר, בן הזקונים, שנולד יומיים אחרי. אמי וסבתי היו שתיהן בהריון באותו הזמן והתביישו להיראות ברחוב יחדיו.

כאשר בן הזקונים אלתר הגיע למצוות, הוחלף שמו לדניאל, על שם האח שנפטר.

סבי וסבתי התפרנסו מחנות לממכר בדים ואמי, הבכורה, ניהלה את משק הבית.

משנישאו הורי והקימו את משפחתם, השתייכנו למשפחה די גדולה. בחגים היינו נפגשים, כל בני המשפחה, פעם אצל סבתא אחת ופעם אצל סבתא שניה.

גרנו ברחוב גאונה 8. הבית היה ציוני-מסורתי. אבי היה ראש הקן של תנועת המזרחי והיה גם חסיד.

בכל החגים היה אבא לוקח אותי לבית הכנסת שהיה בקרבת מקום, כי הייתה זאת שכונה יהודית. אהבתי ללכת אתו לבית הכנסת, שם תמיד היו שרים והיה מאוד שמח.

חגים היו תמיד מאוד משפחתיים. כל המשפחה הייתה מתאספת, היו שרים והיה הווי יהודי מאוד מסורתי. היו שרים אצלנו בבית הרבה מאוד. אני זכרתי כל מיני שירים שאבא ואמא היו שרים בעברית וגם ברוסית.

למדתי בבית-ספר ממשלתי, שהיה בי"ס יהודי וכל תלמידיו היו יהודים. בית הספר בו למדתי היה ממש קרוב, מרחק של רחוב אחד מביתנו.

בוילנה היו כ- 80 אלף יהודים והייתה גם גימנסיה עברית. שני ההורים שלי למדו בגימנסיה העברית.

כשהם רצו שלא נבין מה שהם מדברים הם היו מדברים בעברית.

חברות היו לי רק בבית הספר. גרנו ברחוב שלא הייתה בו חצר ולא היה לי איפה לארח את חברותי ולשחק עמן. בחופשות הייתי הולכת לסבתא סוניה, אמא של אבא, שם הייתה חצר ושם היו לי הרבה חברות והיינו משחקות ביחד.

מאוד אהבתי להתארח וללון אצל הסבתא. היה לה בית גדול מאוד עם חצר ועם גינה, ובתוך הבית היה אפשר לשחק מחבואים - כל-כך גדול היה הבית.

עם אחותי הייתי מבלה קצת פחות, כי היא הייתה קטנה ממני בשבע שנים. כשאמי כרעה ללדת באו קרובי משפחה לבית הספר ולקחו אותי לביתה של סבתא. אני לא ידעתי שאמא בהריון, כי לא היו מספרים לילדים דברים כאלו. רק אמרו לי שאני אהיה אצל סבתא ואחר-כך אבא יבוא. לא שאלתי שאלות.

אבא הגיע יותר מאוחר ואמר לי: "מזל טוב, נולדה לך אחות". סבתא הלכה וקנתה לי בגדים חדשים ומעיל, וכובע עם נוצה. כיוון שאחותי נולדה בערב פסח, בילינו את רובו של חג הפסח אצל סבתא. אמא חזרה הביתה רק אחרי פסח.

באמצע השבוע היינו הולכים, בדרך-כלל ,לסבתא מרים, אמה של אמי. אצלה הרגשתי מאוד חופשיה, בניגוד לביתה של סבתא סוניה, שם אבא תמיד אמר לי להיות בשקט, כי זה מפריע לסבתא.

אצל סבתא מרים היה גם הדוד שלי, דני. היינו באותו גיל, כך שהיה לי גם שותף למשחקים.

חברי וחברותי היו רק יהודים, כי זו הייתה סביבה יהודית ברובה. אני זוכרת שהיו לנו שכנים לא יהודים, שבזמן המלחמה באו ולקחו לנו את הדברים מהבית, ואמרו שטוב מאוד שלוקחים אותנו לגיטו.

אבי חזר, כזכור, מארץ ישראל בשנת 1927 , לאחר שחלה מאוד, אך הוא כל הזמן רצה לחזור לארץ-ישראל. מיד כשהבריא הוא התחיל לטפל בעלייה לארץ-ישראל. כבר בשנת 1936 היו לנו סרטיפיקטים (אישורי עלייה), תכולת הבית נמכרה והכל היה ארוז ומוכן. במשפחה הקרובה לא התנגדו למסע, וידעו שהורי מאוד רצו בכך. מסיבה שאינה ידועה לי, לקח מישהו, שהיה ממונה על מתן אישורי העליה, את הסרטיפיקטים שלנו, ומסר אותם למישהו אחר. אנחנו נשארנו.

ההורים לא הפסיקו לחלום על עלייה לארץ-ישראל, אבל בשנת 1937 נולדה אחותי ושוב נדחתה העליה.

אמא הרבתה לחלות. בשלב מסויים התפוצץ לה וריד ברגל והרופאים רצו לכרות את הרגל עד לברך.

סבא הזמין חוות-דעת רפואית של מומחים מווארשה והוחלט לא לקטוע, אבל הרגל כולה נראתה כמו נחש של תפרים. אמא סבלה סבל רב, אבל הדבר לא מנע ממנה להיות בעלת בית והיא עסקה בכל מלאכות הבית: בישול, אפיה, רקמה, ציור וגם הירבתה לשיר.

בזמן מלחמת העולם הראשונה אמי הייתה ברוסיה, שם הייתה לה משפחה גדולה מאוד. כשחזרה, הייתה תמיד מספרת איך הם בכלל הגיעו לרוסיה. הוריה החליטו לעזוב את וילנה מחשש הצבא הגרמני המתקרב. הם ישבו שם במפגש משפחתי, דודים ובני דודים, לקחו מפה, הניחו עליה גולה וגלגלו. לאן שזה ייפול - לשם הם ייסעו. הגולה נעצרה על אורל, אז הם נסעו לאורל.

אמא ידעה טוב מאוד רוסית והייתה שרה לי כל מיני שירים ברוסית. אני כבר לא כל-כך זוכרת את המילים. זכור לי במעורפל שיר על מישהו שמנקה את הרחובות. שיר עצוב מאוד, עד לדמעות.

אני לא יודעת לשיר, למרות שאמי ואבי שרו הרבה מאוד. אני חושבת שקיבלתי מאמי את הכישרון שלה לכל מיני עבודות רקמה וסריגה. גם הבת שלי, חגית ז"ל, היתה ממש ככה. תמיד חשבתי על זה שהיא קיבלה מאמא שלי, באמצעותי, ידיים נהדרות.

בשנת 1939 פלשו הגרמנים לפולין. בליטא היה עדיין שקט יחסית. כאשר פרצה המלחמה ב- 1 בספטמבר 1939 היינו בקייטנה. בדרך-כלל הייתי נוסעת לקייטנה עם אמי ואחותי, ואבא היה מגיע רק לשישי-שבת.

והנה הודיעו שפרצה המלחמה, ואבא הגיע לקחת אותנו הביתה.

בסוף שנת 1939 כבשו הליטאים את וילנה והכריזו על כל מיני הגבלות ליהודים. אנחנו תמיד פחדנו מהם. הם נראו לנו מאוד גדולים וגבוהים. היינו תמיד אומרים "ליטאי - מטר ושמונים". אני לא יודעת אם היו התנכלויות, אבל פחדנו. המצב השתנה. אל הפולנים כבר היינו רגילים, אך גם אצלם לא נהגנו לעבור ברחובות בהם גרו הרבה פולנים בימי שבת בערב, כי הם היו משתכרים לקראת יום ראשון והיה ממש מסוכן להיות שם.

כשהליטאים הגיעו הם הכניסו כל מיני שינויים בבית ספר. בין השאר, התחלנו ללמוד ליטאית.

ביוני 1940 פלשו הרוסים לוילנה. הם תפסו הרבה יהודים ושלחו את העשירים לסיביר. סבתא שלי הייתה די עשירה וחרדנו לגורלה, אבל היא ניצלה מהם. מאוחר יותר הם הלאימו את בית החרושת. אבא המשיך לעבוד בהנהלת החשבונות של בית החרושת. נאלצנו ללמוד בשבתות והיה צריך גם לעבוד בשבתות, ובמיוחד הדגישו את זה.

אבא תמיד אמר: "אין דבר, תלכי לבית הספר, קחי לך את המחברות, אבל את העפרון תשאירי בבית".

הפלישה של הגרמנים לוילנה התרחשה בקיץ 1941.

הסתובבו שמועות שהגרמנים מתקרבים, והנה הם כבר נכנסו לוילנה.

מיד עם כניסתם התחילו אקציות. הם היו תופסים אנשים ברחובות. ברחובות היו תולים פלקטים שפה אסור ללכת על המדרכה, וברחובות אלו אסור בכלל ללכת. כל דבר היה אסור.

כדי שלא להיתפס ב"אקציות", באוגוסט, החליטו אבי  ואחיו הירשל לעבור לקנה(Kene) לעבוד בשדות בכריית כבול. יותר מאוחר הצטרף אליהם גם טוביה, בעלה של דודה דינה.

הם כתבו משם מכתבים ואמא שלי שמעה איפה הם נמצאים וביקשה מאיזה גוי שייקח אותה בעגלה לשם. היא התלבשה כמו גויה, עם מטפחת ראש גדולה. הגוי לקח אותה ואמא עוד הספיקה לראות את אבא שם בקנה(Kene).

בזמן שאמי הייתה בדרך, האקציה הגדולה, שנקראה "הפרובוקציה", החלה. השמועות סיפרו שיהודי הרג חייל גרמני וב- 6 לספטמבר חיילי הגסטפו עברו מבית לבית, עצרו אלפי יהודים, לקחו אותם לפונאר, מחוץ לוילנה והפכו את המקום לגיא הריגה.

התחילו להכניס אותנו לגיטו. אחותי ואני היינו עם דודתי רבקה, שהייתה אצלנו בבית, והיא שמעה שנכנסים לגיטו. במשך היום והלילה, הנוראיים, של החיפושים, התחבאנו מתחת למיטה ולמזלנו הגסטפו לא הגיעו אלינו. הבית שלנו היה קרוב מאוד לגיטו הקטן. חלק מרחוב גאונה נכנס לגיטו וחלק היה מחוצה לו. הבית שלנו היה מחוץ לגיטו, אבל מכיוון שכל המשפחה נכנסה לגיטו הגדול, דודה רבקה לקחה אותי ואת אחותי והלכנו גם כן לשם. כשאמא חזרה, היא מצאה אותנו בגיטו.

ביום כיפור שמענו שעצרו את כל העובדים בקנה והוציאו אותם להורג, ביניהם היו אבא שלי ושני דודים. מישהו ברח, הגיע לבית החולים בגיטו וסיפר שהרגו את כולם. אחרי המלחמה הקימו שם מצבה. לימים הגיע בחור אחד, שהצטלם ליד המצבה והראה לי את התמונה. הוא אמר שהוא ייתן לי את התמונה.

אמא הגיעה לגיטו ואנחנו גרנו עם ההורים של אמא והדודות שלי ברחוב זבלנה. היה שם בית חולים יהודי, שנכלל בתוך אזור הגיטו. דודה דינה הייתה אחות ועבדה בבית החולים.

באיזה שהוא שלב התחילו לחלק לבעלי מקצוע ולאחיות בבית-החולים תעודות צהובות. עם התעודה הצהובה אפשר היה לרשום משפחה שלמה. התעודות האלו כונו "תעודות החיים" כיוון שנתנו הגנה מסויימת מסכנת הפינוי. דודה דינה, שהייתה צעירה, מסרה את התעודה לאמי, שהייתה הבוגרת.

אמא גם עבדה בבית חולים, היא עשתה כל מיני עבודות עזר אבל לא הייתה אחות מוסמכת ולכן לא יכולה היתה לקבל תעודה כזו בעצמה.

אמא רשמה בתעודה גם את אחותה הצעירה, דודתי לאה המבוגרת ממני בחמש שנים, את דני, דודי בן-גילי, אחיה הצעיר, אותי ואת אחותי. בהתחלה אפשר היה לרשום גם את ההורים אבל אחר-כך בוטל הסדר זה. דודה דינה שהיתה כמעט בת גילה של אמא, לא יכולה היתה להיות רשומה כאחת הילדות שלה ולכן הלכה להסתתר עם ההורים, גם כדי שלא יהיו לבד.

בתקופת השהייה בגיטו הלכתי לבית הספר ואחותי הלכה לגן. היה בגיטו תיאטרון והייתה ספריה של כל מיני ספרים - אוסף גדול. הגרמנים ידעו על קיומם. בן דוד של אמא, פרופסור לפילוסופיה, עבד בספריה מחוץ לגיטו. בכל פעם כשהיה בא לגיטו הוא היה מביא משם ספרים .

יום אחד תפסו אותם באקציה. את כל המשפחה. הוא, אשתו וחמישה ילדים. הגרמנים השאירו אותו בחיים עד שנת 1944 כיוון שידע שפות רבות והועסק בתרגומים לגרמנית.

באחת האקציות תפסו את סבתא מרים וסבא מרדכי, הוריה של אמא.

הם הסתתרו בעליית הגג ודודה דינה הייתה אתם. הובילו אותם לבית הסוהר. בדרך הם עברו בין שתי משאיות. סבתא הורידה מדודתי דינה את טלאי המגן-דוד הצהובים מלפנים ומאחור ואמרה לה: "לפחות את תינצלי". היא נתנה לה דחיפה ופתאום דינה נוכחה שהיא לבד. היא הסתכלה סביבה וראתה כי הגרמנים כבר נעלמו. דינה רצתה לרוץ אחרי הוריה אבל גוי שעבר במקום עצר אותה ואמר לה להציל את עצמה. הוא לקח אותה איתו ובערב הביא אותה בחזרה לגיטו. משלב זה דינה לקחה על עצמה את האחריות של ראש משפחה ודאגה לכל הילדים. יותר מאוחר נודע לנו כי סבתא וסבא נלקחו לפונאר שם הוצאו להורג בשבוע הראשון של נובמבר 1941.

את סבתא סוניה, ביחד עם דודים ודודות לקחו לאסטוניה. זה היה קרוב למועד שבו חוסל הגיטו השני, שהיה יותר קטן ואליו אספו את האנשים שהיו בקרבת מקום, מהרחובות הסמוכים. באוקטובר 1941 היו שם שלוש אקציות והגרמנים חיסלו את כולם. אנחנו ניצלנו הודות לכך שהלכנו לגיטו הגדול בזמנו, על אף שהיה מרוחק יותר מביתנו.

שנת 1942, ואנחנו עדיין בגטו הגדול. אנשי היודנרט ארגנו את בתי הספר בתחומי הגיטו.

הילדים היו בתת תזונה, כי לא היה מה לאכול. כשהיינו באים לבית הספר והילדים הקטנים היו באים לגן , המורים, היו נותנים לנו כל פעם לשתות כוס מים עם שמרים. זה היה מגעיל. בעלי תעודות היו מקבלים הקצבת מזון לפי התעודות ולפי מספר הנפשות אך אלו היו גם כן מנות רעב.

גרנו ארבע משפחות בחדר אחד. מדי פעם נערכו אקציות, ובכל פעם היו פחות ופחות אנשים. מי שהצליח לצאת לעבודה לפעמים יכול היה להביא משהו לאכול. דודה לאה היתה אחת מהם. אני זוכרת שהיא תפרה חצאית עם מעין שקים עם משהו כמו צינורות והיו ממלאים אותם בקמח ותפוחי אדמה. שקים אלה היו לובשים מתחת לבגדים, ולפעמים היו מצליחים להבריח את האוכל לגיטו. היו שומרים יהודים בגיטו, המשטרה היהודית, וגם הם היו עוצרים לפעמים ולוקחים את המזון שאנשים הצליחו להביא.

אמא שלי עבדה בבית החולים. כשהייתה חוזרת הייתה מביאה גם משהו לאכול. כעבור זמן מה חליתי וריאותי נפגעו מדלקת ריאות או שחפת. שכבתי בבית החולים, ודודתי ואמי טיפלו בי עד שהבראתי.

באותה תקופה דודתי רבקה יצאה לעבודה כדי לסייע במאבק הקיום. היא עבדה באיסוף תפוחי אדמה מתחת לקרונות בתחנת רכבת. הקרונות היו רתומים לקטר, ופתאום הפעילו את הקטר ללא אזהרה, הקרונות דרסו כמה מן הבחורות ופצעו אותן קשה מאוד .

הביאו אותן לגיטו, לבית החולים, והיו שמועות, ששלוש בחורות נפצעו קשה מאוד ודודה רבקה אחת מהן.

לאחיותיה, דודה דינה ואמי לא נתנו לגשת כי אמרו שהיא במצב קשה מאוד. רבקה לא רצתה שהמשפחה תדע כיוון שהיתה במצב קריטי. קטעו את שתי רגליה ויד אחת. אחרי יומיים היא נפטרה, במאי 1942.

גם בגיטו שלנו התרחשו אקציות. הגרמנים היו ממלאים פתאום את כל הגיטו, והשמועה עברה מפה לאוזן. מי שהיתה לו תעודה היה כאילו בטוח. כאילו, כי לקחו גם בעלי תעודות. מי שלא היו לו תעודות היה מחפש מקום מסתור והפחד היה גדול. כל יום, מרגע שהיינו יוצאים ועד שהיינו חוזרים הביתה, פחדנו מאוד. לא תמיד היינו בטוחים שנגיע הביתה. בנוסף לפחד המתמיד שרר גם רעב ולא היה מה לאכול.

זו הייתה רק ההתחלה. אחר-כך הורע המצב. חיינו בגיטו עד לחיסולו  ב-24 בספטמבר 1943.

בסוף ספטמבר 1943 התחילו פעולות לחיסול הגיטו. יחידות אס.אס. ומשטרה ליטאית הקיפו את הגיטו והוציאו את כל האנשים לרחוב. כולם רוכזו בכיכר ומשם הובילו אותנו אל מחוץ לעיר, בשיירה ארוכה, אלפי אנשים, אל תוך עמק המנזר, שנקרא רוסה והיה מוקף גבעות.

בתוך העמק הזה רוכזו כל האנשים, כשעל הגבעות מסביב היו שורות של אנשי אס.אס עם מקלעים ששמרו עלינו.

היינו עדיין ביחד. אמא, אני, אחותי והדודות שלי. נשארנו בתוך העמק הזה למשך הלילה כאשר כל הזמן זרמו עוד ועוד אנשים שהובאו מהגיטו. היו כאלה שניסו להסתתר אך מצאו אותם. היו גם מסירות, הלשנות. אנשים לא סמכו אפילו על בני משפחה. שכבנו שם כל הלילה ובבוקר כשהתעוררנו ראינו שמסביב עדיין עמדו הליטאים והגרמנים עם מכונות ירייה.

ציוו על כל האנשים להסתדר בשורות, והובילו אותנו לכיוון שער, שעל ידו התחילו לעשות סלקציה:

שמאלה נשים עם ילדים קטנים וימינה נשים שיכלו לעבוד ולהביא תועלת.

אמי הלכה קדימה עם אחותי, שהייתה אז בת שבע, דודה דינה תפסה בי וסחבה אותי ימינה. ראיתי שאמי הולכת שמאלה. רציתי להצטרף אליה והתחלתי לצעוק ולעורר מהומה. דינה אחזה בי חזק ואמרה לי להפסיק לצעוק ולשתוק. עד שהתאוששתי, אמא ואחותי כבר נעלמו מהעין ויותר לא ראיתי אותן.

דודתי אמרה שאני יודעת לעבוד. הייתי רק בת שלוש-עשרה, קטנה וצנומה, אבל הלבישו אותי בבגדי אשה, שמו לי מגבת בחזה, נעלתי נעליים יותר גבוהות וצבעו לי את הלחיים, כדי שאראה יותר מבוגרת.

גם דודי דני הולבש כאשה והלך איתנו. התחלנו ללכת ימינה והובילו אותנו לקרונות מסע. בדרך ראינו חמישה בחורים תלויים על עמודי תליה. היו אלה בחורים מקבוצת התנגדות, שנתפסו בגיטו.

הובילו אותנו אל קרונות רכבת סגורים והשומרים ציוו עלינו לעלות לקרונות, כשהם מסתייעים בדחיפות, מכות בקתות הרובים וצעקות. הקרונות נדחסו באנשים בצפיפות איומה, וננעלו מבחוץ. בתוך הקרון היו חושך וצפיפות נוראה. אנשים שכבו זה על גבי זה, צעקו וחיפשו קרובי משפחה. מזון ומים לא היו.

במצב זה נסענו  כמה ימים, לא יודעת כמה, בלי מים ובלי אוכל. היו מספר עצירות בדרך ואנשים קפצו מהחלונות, אבל אני חושבת שרובם לא נשארו בחיים כיוון שהשומרים ירו בבורחים.

אנשים רבים נחנקו למוות בדרך. כאשר הרכבת נעצרה לבסוף והדלתות נפתחו, יצאנו החוצה וראינו שאנו נמצאים בתוך יער. הובילו אותנו ביער עד שהגענו אל מחנה גדול בנוי צריפים ומוקף גדר תיל גבוהה. היה זה מחנה קייזרוואלד שליד העיר ריגה, אשר בלטביה .

דודי דני, הלך יחד איתנו בקבוצת הנשים לבוש כאשה אבל כשהגענו למחנה בריגה, ראינו שיש שם גם גברים. דני הסתנן בין הגברים ואומץ על-ידי גבר בשם חיים שהיה לו בן באותו גיל, והוא שמר עליו כמעט כל המלחמה. לאחר המלחמה חיים התחתן עם דודה דינה ויחד עלו לישראל.

בכניסה למחנה ציוו עלינו להשאיר את כל החפצים שהיו בידינו. הוכנסנו, קבוצות-קבוצות, לתוך צריף גדול. קיבלנו בגדי פסים והובלנו למקלחות, נשים לחוד וגברים לחוד. לאחר הרחצה במקלחות חילקו אותנו לקבוצות של כחמישים נשים, והכניסו כל קבוצה לצריף במחנה. במחנות הנשים והגברים היו גם ילדים, שכמוני הצליחו להינצל מהסלקציה, והגיעו לכאן עם הוריהם או עם בני משפחה אחרים. בזמן שהמבוגרים יצאו לעבודה הסתתרו הילדים בתוך הצריפים. הגרמנים הבחינו שיש במחנות הרבה ילדים. הם הודיעו שכל הילדים יוכלו לצאת לעבודה קלה בתחומי המחנה. למטרה זו הוקם בית מלאכה לייצור סוללות. גם אני הלכתי במשך כמה ימים לעבוד בבית המלאכה הזה, אבל דודתי אמרה שהיא לא סומכת על הגרמנים ומוטב שאני אצא יחד עם המבוגרים לעבודה מחוץ למחנה.

לפני שהתחלנו לצאת החוצה לעבודה גילחו לכולם, גברים ונשים, את שיער הראש. לנשים נתנו מטפחות לבנות לכיסוי ולגברים עשו שביל באמצע כסימן היכר, כדי שלא נברח. כמו כן היו לנו מספרים תפורים על בגדי הפסים, מלפנים ומאחור.

העבודה מחוץ למחנה היתה קשה. היו שם הרי חול, והיינו צריכות למלא קרוניות ולהוביל אותן למקום אחר. לאלה שעבדו יחד איתי היה עוד יותר קשה כי הן נאלצו למלא גם חלק מהמכסה שלי. היינו קבוצה של ארבע נשים, שתי הדודות שלי, אני ואשה נוספת. יום אחד, בזמן העבודה, ניגש אלי שומר גרמני ושאל אותי בת כמה אני. עניתי לו שאני בת שבע-עשרה למרות שהייתי בת שלוש-עשרה ונראיתי כמו בת שמונה. ראיתי שהשומר לא האמין לדברי. הוא שאל מדוע נערה צעירה כמוני צריכה לעבוד קשה כל כך. אמרתי לו שאין לי ברירה ולשמחתי הוא העמיד פנים כאילו הוא מאמין לדברי ואני המשכתי לעבוד. היה גם שומר אחד שהביא לנו פעם משהו לאכול, אבל זה היה נדיר.

העובדה שכל הזמן הייתי עם הדודות הצילה אותי. לא פעם היו לי ייסורי מצפון שלא הלכתי עם אמא. היום אני יודעת שלקחו את כל אלה שהלכו שמאלה, ובהן אמי ואחותי לסוביבור. אז לא ידענו מה עלה בגורלן. חשבנו שלקחו אותם למחנה פונאר. אבל לפונאר לקחו אז רק את החולים והזקנים שפינו מבית החולים.

כל בוקר, לפני היציאה לעבודה, נערך מפקד נוכחות של הבלוק, ומעת לעת נערכו גם מפקדים כלליים, לשם סלקציה. כל הנשים עמדו בשורות, השומרים עברו על פניהן והוציאו כל מי שלא נראתה מתאימה לעבודה ולעתים סתם באופן שרירותי, כל אשה רביעית או חמישית. אלו שהוצאו מהשורות נשלחו מהמחנה. לא ידענו לאן שולחים אותן, אבל כל אחת השתדלה איכשהו להתחמק מהמשלוחים ולהישאר במחנה הזה, שמספר האנשים בו הלך ופחת.

לפעמים הוציאו קבוצות לעבודות מיוחדות. באחד הימים עבר משגיח על פני השורות ושאל אותי: "את יודעת לגלח?" לא ידעתי אם זה טוב או רע. עניתי שאני יכולה לנסות. הגרמני שאל ככה עוד כמה נשים. לקחו אותנו לבית חרושת לכרוב ונתנו לנו לחתוך כרוב. לא צריך היה להיות ספרית בשביל זה, אבל זאת הייתה עבודה יותר קלה.

בצריף שבו גרנו היו מיטות מעץ שנקראו פריצ'ות. שכבנו ארבע נשים על פריצ'ה אחת. אינני זוכרת מי היו השכנות שלי. כשהגעתי ארצה פגשתי בחורה והיא שאלה אותי האם אני זוכרת ששכבנו על אותה פריצ'ה. לא ממש זכרתי. אני זוכרת שהבחורות היו שוכבות בערבים ומספרות בדיחות. הייתה שם בחורה, נדמה לי ששמה היה חיה'לה רוזנטל שהיתה זמרת עוד לפני המלחמה. היא היתה שרה כל מיני שירים באידיש והבחורות היו מצטרפות אליה, ככה, בשביל קצת להעביר את הזמן.

דינה היתה חברה בקן המזרחי לפני המלחמה. היא היתה ציונית וכל הזמן אמרה: "אם אנחנו משתחררים, אם נשאר בחיים, ניסע לארץ ישראל". כל השנים, גם בגיטו וגם במחנות, כל הזמן היא האמינה שאיך שהוא אנחנו נגיע לארץ ישראל.

במחנה קייזרוואלד היינו שלושה-עשר חודשים, ונשארנו בין האחרונים שם. בספטמבר 1944 הובילו אותנו קרוב לים והעמיסו אותנו על אוניית משא שפניה מריגה לדנציג.

התנאים באוניה, שבה הפלגנו במשך כשבועיים, היו קשים ונוראיים. הים היה סוער ואנחנו נדחסנו לתוך בטן האוניה, כמו בהמות, דורסים אחד את השני, בלי מים וללא אפשרות לצאת. רק חלק מנוסעי האוניה הגיעו בחיים לדנציג. רוב הנוסעים נחנקו וגוועו במשך המסע הנורא הזה.

כשהגענו לדנציג הורידו אותנו בנמל ועלו אותנו על אסדות. שטנו ככה על נהר הויסלה עד למקום שממנו התחלנו לצעוד ברגל למחנה הריכוז שטוטהוף.

זה היה מחנה מסוג אחר לגמרי בהשוואה לאלה שהכרנו עד כה. המחנה היה מוקף גדר גבוהה ומחושמלת ומגדלי שמירה הוצבו במרחק כמה עשרות מטרים זה מזה. היה זה מחנה ריכוז והשמדה, ולא מחנה עבודה. ההשמדה בוצעה בתאי גזים ושריפת הגופות בתנורים ועל ערמות עצים בחוץ, כאשר התנורים לא עמדו בקצב הדרוש. כשהגענו לא ראינו את זה מבחוץ אבל נשנכנסנו פנימה וראינו את הארובות, עברו השמועות מפה לאוזן, והכל היה ברור.

הגענו למחנה שטוטהוף מיד לאחר שהוצאו ממנו כל הילדים שהיו שם. כשהגענו כבר היו שם נשים הונגריות שהגיעו בטרנספורט מאוושויץ. רוב הבחורות היו במצב מאוד קשה. חלק מהן היו "בלוקאלטסטה" (אחראיות בלוק) והן היו אכזריות ביותר. את מעט האוכל היו מחלקים בצלחות מאוד כבדות. היו נותנים קצת מרק דלוח עם פרוסת לחם בצלחת כזאת כבדה. אני זוכרת שפעם שלחו אותי לאסוף מהפריצ'ות כמה צלחות ולהביא את זה למקום חלוקת האוכל.

כשהגעתי עם הצלחות, שהיו מאוד כבדות, נפלו ונשברו כמה צלחות. ניגשה אלי אחת מהנשים מה"בלוקאלטסטה" ונתנה לי סטירה באוזן, שאחריה לא שמעתי במשך חודש ימים.

אנחנו גם לא הבנו את השפה ולא יכולנו לתקשר. הן דיברו רק הונגרית. במשך הזמן למדנו קצת הונגרית.

דני היה במחנה הגברים ולפעמים ראינו אותו דרך הגדר. דינה פה ושם הצליחה לזרוק לו לחם מעל הגדר בלי להיטפס. מאוחר יותר הוא עזב למחנה שנקרא בורג-גרבן שהוא היה תת-מחנה של שטוטהוף. משם הוא יוצא לעבודה בדנציג.

שטוטהוף היה מחנה שלא היו יוצאים לעבודה רק כל פעם היו מפקדים. כל פעם היו נופלות נשים במפקד ומי שנפלה היו משאירים אותה למות עד שפרצה שם מגיפה של טיפוס שגבתה חללים רבים.

אנחנו שכבנו על הרצפה ובבוקר כשהיינו קמות היינו מוצאות סביבנו גופות של נשים שנפטרו בלילה.

מדי יום היו מפנים את הגופות מהבלוקים ושורפים אותן בערמות. גם אנו חלינו בטיפוס והדודה דינה, שהיתה אחות במקצועה והמשיכה לעבוד בשרות הרפואי במחנה, טיפלה בנו ועזרה בכל דבר שיכלה, בעיקר במזון.

כאשר חלתה גם האחראית על הבלוק שלנו, טיפלה בה הדודה דינה. הדבר נתן לנו כמה יתרונות מבחינת יחסה אלינו והאפשרות להסתדר ולהמשיך לחיות. היא סידרה לנו מגורים בתוך חדרון קטן בו היינו שלושתנו, דינה לאה ואני. דינה חלתה ראשונה בינינו, כמובן. כיוון שטיפלה בחולים, הייתה חשופה יותר למחלה. ה"בלוקאלטסטה" הזאת הביאה לנו קצת אוכל ומשקה. דינה התאוששה ראשונה ועזרה גם לנו להתאושש.

היו איתנו במחנה הרבה מאוד פולנים. משיחותינו אתם הבנו, שהם הוגלו מוארשה לאחר פרוץ המרד הפולני שם.

בראשית 1945 התחילו להוציא את האנשים ממחנה שטוטהוף ולשלוח אותם ברגל לכיוון גרמניה. כבר אז נפוצו השמועות על התקרבות הצבא האדום לאורך חופי הים הבלטי, לתוך גרמניה.

כאשר הרוסים התקרבו גם למחנה שטוטהוף התחילו להוציא את הנשים לדרך. אנחנו נשארנו עד חיסול מחנה שטוטהוף. בין האסירים היה גרמני שישב במחנה ריכוז פוליטי. מדי פעם היה בא ועוזר קצת. הוא אמר לנו שכדאי לצאת מהמחנה אם רק יש לנו את היכולת לעמוד על הרגליים. לא כדאי להישאר במחנה, כי מי שיישאר פה יחוסל. כמה שיכולנו להתאושש, אנחנו נעמדנו על הרגליים. הרצון לחיות הוא כל כך חזק שאפשר לעשות גם מה שנראה כבלתי אפשרי.

ב - 25 לינואר 1945 יצאנו משטוטהוף. יצאנו למצעד ארוך ונורא. רוב הנשים היו בשלב כלשהו של מחלה או אחרי מחלה, תשושות, מורעבות וחלשות. הריצו אותנו ברגל לכיוון החוף, בתוך הבוץ מהשלג המפשיר, ללא בגדים ונעליים, ורק למעטים היה סיכוי להישאר בחיים. בשביל הרוב היה המסע הזה מסע אל המוות.

הגענו למחנה בשם בורגגרבן, שנקרא אחר-כך בפינו יודן-בגרבן, מפני שמי שהגיע לשם לא יצא יותר. דני כבר לא היה שם כשהגענו.

מכיון שהמחנה היה מלא, המשכנו בהליכה, בליווי השומרים. לאורך הדרך היו כל מיני מחנות קטנים, ובכל אחד מהם כבר היו הרבה אסירים, שהגיעו לפנינו. בכל פעם הכניסו חלק מהשיירה שלנו, לרוב את האחרונים, לאחד המחנות, והשאר המשיכו בהליכה.

הלכנו בשורות, ארבעה - חמישה לרוחב הדרך, כמו במצעד. שמרו עלינו מספר קטן של חיילים. אנחנו היינו בשבילם כמו תעודת ביטוח. כל זמן ששמרו עלינו לא יכלו לקחת אותם להילחם בחזית. היחס שלהם אלינו בתקופה הזאת היה שונה. היו כאלה שיכלו סתם כך לירות במישהו שראו שקשה לו והיו כאלה שקצת עזרו. המסע הזה נמשך יותר מחודש ימים, יום ולילה. בלילות היינו חונים ביער או בשדות שלצידי הדרך.

בשדות מצאנו סלק סוכר וזה היה כמעט כל  המזון שהגיע לפינו.

במהלך המסע הגענו למחנה גוטנדורף שגם הוא היה מחנה קטן.

שם פגשנו חלק מהאנשים שהיו בריגה וביניהם לשמחתינו הגדולה גם דני, שהגיע לשם לפני-כן.

היה שם חדר איזולציה ודודתי דינה הלכה לעבוד בו, גם בגלל שהייתה יכולה לעזור לנו קצת .

אוכל כמעט לא חילקו לנו, מלבד כיכר לחם לעשר נשים, אחת ליומיים, וקצת מים דלוחים שנקראו מרק.

סביב חלוקת האוכל המועט היו מהומות ומלחמות, כי השומרים לא התערבו בחלוקה. היו נותנים כיכר לחם שלמה והיו מריבות על כל פירור. דינה שלחה לנו קצת מרק מחדר האיזולציה באמצעות בחורה אחת, שהייתה הולכת להביא את המרק כל פעם. היינו שם כשלושה שבועות וכל פעם נוכחנו שהיא מביאה לנו רק מים. עקבנו אחריה וגילינו שבדרך היתה מכניסה את היד ומוציאה את מעט תפוחי האדמה שהיו במרק. זה היה התשלום שגבתה עבור השליחות. מאז הלכנו בעצמנו לקחת את המרק.

במחנה עצמו כבר לא היו שום משטר וארגון. בנוסף התנאים היו קשים מאוד,רעב היה גדול והצפיפות רבה מאוד. זה היה מחנה של הצבא הגרמני אשר נעזב ע"י החיילים הגרמנים הנסוגים. השומרים שלנו השתדלו לקיים את שגרת המחנה כי פחדו שישלחו אותם לחזית, שהיתה קרובה מאוד אלינו.

באחד הימים שוב הוציאו אותנו למסע רגלי. שוב עשו חלוקה בין גברים לנשים והיינו צריכים להפרד מדני שאז היה מאוד חולה מטיפוס. בדרך עברנו בכפרים. תושביהם עמדו בצידי הדרכים ובשדות והסתכלו בנו. לפעמים גם זרקו לעברנו מצרכי מזון. היתה התנפלות גדולה על הלחם שנזרק, עד כדי סכנת חיים.

צעדנו בתוך יער באותו יום ולילה. בלילה אבדנו חלק מאנשי הקבוצה. היו כאלה שהלכו יותר מהר ואיבדו קשר עם הנגררים מאחור. יכולנו לברוח אבל לא ידענו לאן. היינו כל כך תמימים. קרה שפתאום איבדנו את השומרים הגרמנים. ראינו אנשים שהלכו בכיוון הפוך והיתה אנדרלמוסיה נוראה. עברו שם משאיות, כי זה היה כביש שעבר בתוך היער. אמרנו לנהגים שאם הם פוגשים את הגרמנים, השומרים שלנו, שישלחו אותם אלינו. כשעלה הבוקר אנשים התחילו להתאסף וגם הגרמנים הופיעו פתאום.

עברנו דרך עיירה שנקראה חינוב, עיירה מאוד יפה. אנשים עמדו בדלתות והסתכלו. עמד שם אוקראיני, כנראה מאלו שהוגלו לשם, שקרא לעברנו: "לאן אתם הולכים? סטאלין עוד לא הכין לכם ארוחת צהריים דשנה". הובילו אותנו אל מחוץ לעיירה לתוך מתבן גדול מאוד. נכנסו למתבן ואמרו לנו שיביאו לנו אוכל.

היו שם חיילים רוסים שבויים, ובין כל האנשים מצאנו שם את דני  שהיה חולה מאוד ואיתו חיים, שהתחתן מאוחר יותר עם דינה. הגרמנים אמרו לנו שהם הולכים להשיג לנו אוכל אבל כשהסתכלנו דרך הסדקים בקירות המתבן, ראינו שהם מורחים בזפת את קירות המתבן סביב.

הם הובילו אותנו לים כדי להטביע אותנו אבל כיוון שהצבא הרוסי התקרב מאוד הם שינו את התוכניות והחליטו לשרוף אותנו בתוך המתבן. כאשר האנשים ראו שהם מורחים זפת על קירות המתבן, הבינו מיד מה הולך לקרות והתחילו צעקות ומהומה גדולה מאוד. היו שם די הרבה אנשים וביחד פרצו את הדלתות. בחוץ ראינו משאיות וטנקים. הרוסים הגיעו ופרץ קרב יריות.

אנשים התחילו לרוץ אל הטנקים ואל המשאיות, וכמעט נדרסו. הגרמנים התחילו לברוח.

זה היה ב-10 למרץ 1945, בשבת לפני הצהריים וכך השתחררנו.

כשחזרנו אל העיירה לא מצאנו שם נפש חיה. נכנסנו לתוך הבתים ומצאנו בהם בגדים, ובעיקר אוכל שלא היה לנו במשך תקופה ארוכה. אנשים התנפלו על האוכל ורבים חלו ונפטרו מעודף אכילה.

אנשים מסביב חיפשו מזון והיה מסוכן למדי להסתובב עם מזון.

נשארנו בעיירה מספר ימים, עד שהתאוששנו קצת מכל שעברנו בחודשים האחרונים.

החיילים הרוסים ששיחררו אותנו המשיכו הלאה. היה ביניהם חייל יהודי מקייב, שהכיר רופא עיניים והסתבר שהרופא היה מהמשפחה שלנו, מצד אמא שלי. החייל סיפר שהוא הכיר את המשפחה.

מהעיירה עברנו ללנץ ואחר-כך ללאונבורג ולמלאווה על יד ביאליסטוק.

הרוסים התחילו לאסוף את הפרות ואת הרכוש מגרמניה כדי להעבירם לרוסיה. הם גייסו את כל את כל הפליטים. הגברים נלקחו לעבוד בתחנת קמח והנשים והילדים נלקחו להוביל פרות מגרמניה לרוסיה.

החיילים היו כבר מספר שנים במלחמה והם היו רעבים לנשים. הם רצו כל הזמן לאנוס את הבחורות וכשהן התנגדו הם פשוט התאכזרו אלינו ולא נתנו לנו מספיק אוכל. היינו חולבות את הפרות והם היו באים ושופכים את החלב. את הפרות הובלנו ממאי עד אוקטובר.

באוקטובר הגענו לטילזיט. נפגשנו עם קפיטן יהודי שישב שם באחד המשרדים, והדודות שלי אמרו לו שיש פה ילדים והם צריכים לחזור ללמוד. הם הפסידו כבר כל כך הרבה ואנחנו רוצים לחזור לוילנה.

הקפיטן סידר לנו שנוכל לחזור ובנובמבר הגענו לוילנה. היינו שם כחודש ימים, בחצר אצל שומר החצר של סבא וסבתא מצד אמי, מרים ומרדכי. זו היתה החצר שלהם. השומר הכניס אותנו הביתה אבל אנחנו הרגשנו שאנחנו מאוד לא רצויים. הוא פחד שאנחנו נבקש ממנו בחזרה את הבית והרכוש שנשארו אצלו.

הסתובבנו בתוך וילנה עד שהגענו למשרד שבו היו רושמים את כל היהודים שהגיעו מרוסיה ומגרמניה.

הלכנו לראות את הבתים של הסבתות. הבית שלנו היה בית פרטי ברחוב גאונה. ראינו רק את הקיר החיצוני עם השלט פיימושביץ גאונה 8. כשפרצה המלחמה אבא שלי הסתיר בתוך התנור כל מיני כלי זהב וכסף. הוא הראה לי את מקום המסתור ואמר לי שאם אשרוד את המלחמה ואחזור - שאחפש בתוך התנור. הכל היה חרב והרוס, והיה לי קשה מאוד לראות כך את הבית בו נולדתי וגדלתי . לא רציתי אפילו לעבור שם.

נפגשנו שם עם יהודים שבאו לדודתי ואמרו לה שיש פה בית יתומים והיא יכולה להכניס אותי לשם. אני שמעתי בית יתומים, והקמתי מהומה. צעקתי שאני לא הולכת לשום בית יתומים. דודתי הרגיעה אותי ואמרה לי שאחרי כל מה שעברנו יחד, המלחמה והנדודים, אין לה שום כוונה למסור אותי לבית יתומים.

ערב אחד ישבנו שם אצל הגוי, השומר בבית של סבא וסבתא, ופתאום מישהו דופק בדלת.

זה כבר היה סוף המלחמה, אבל לא היה עדין חשמל. ישבנו בחושך ונבהלנו מאוד.

האיש בדלת אמר ששמע שיש בבית אנשים ממשפחת פיימושביץ, שזו המשפחה שלו. כשראיתי אותו והוא הציג את עצמו, נזכרתי בו. הוא היה אח של דודתי שהיתה בגיטו הקטן ונספתה.

הוא עצמו היה ברוסיה ובמלחמה הוא איבד את שתי רגליו. הוא הגיע על קביים וכשראיתי אותו ממש נבהלתי. הוא שאל אם אני יודעת משהו על אחותו ועל הגיס שלו. אמרתי לו שאני יודעת שהם היו בגיטו הקטן וחיסלו אותם מהר מאוד. הוא ישב איתנו קצת והלך. יותר לא ראיתי אותו.

היה לו אח בארץ שהגיע לביקור בוילנה בשנת 1938, ואני ראיתי אותו. הוא בא לבקר אצלנו, כי הדודים האלה גרו קומה מעלינו. כשהגעתי ארצה חיפשתי את האח ומשפחתו, אבל לא מצאתי אותם.

עקב המצב החלטנו לעבור לפולין כי לא היה בטוח בוילנה באותו זמן. בעזרת חיים נסענו ללודז'.

צריך היה לשלם הרבה כסף כיוון שלא ניתן היה לעבור בצורה חוקית. הגענו ללודז' בדצמבר 1945.

היינו תקופה מסוימת עם הדודות דינה ולאה. דינה וחיים התחתנו וגרו ביחד. אני הלכתי, יחד עם דני לבית ספר עברי בלודז'. היו שם הרבה ילדים שנשארו ללא משפחות וארגנו אותנו בקבוצות הכשרה של קיבוץ. כיוון שלא רצינו להכביד על הדודות, שגם להן היה קשה להסתדר, הלכנו להכשרה ברחוב קילנסקגו 49.

בבקרים היינו הולכים ביחד לבית הספר ואחרי הלימודים מגיעים להכשרה. היו שם מדריכים שדאגו לנו לאוכל, לפעילויות שונות ולחיי חברה. כל הזמן היו מגיעים ילדים נוספים, ואחרי תקופה קצרה היינו יוצאים יחד עם המדריכים לתחנת רכבת לקבל את פניהם ולקלוט אותם. היו מגיעים ילדים שהיו ביערות, אצל גויים שהסתירו אותם משך המלחמה וילדים שעברו את המלחמה במנזרים נוצריים.

איתנו ביחד בלודז' היתה קבוצה של חניכים יותר מבוגרים. אנחנו היינו בני שלוש-עשרה עד חמש-עשרה והם היו בני תשע-עשרה - עשרים., אבל בעינינו הם כבר היו מאוד מבוגרים.

היו מגיעים גם שליחים מן הארץ. אני זוכרת שהגיעו שליחים בט"ו בשבט והביאו לנו פירות יבשים.

היו חיי חברה, אך היה לנו מאוד קשה כי התחלנו להרגיש בחסרון המשפחות שאיבדנו.

למרות שהמלחמה הסתיימה, היה פוגרום בקלצה ביולי 1946 וההלוויה הייתה בלודז' ואלפי יהודים השתתפו. לאחר מכן הפולנים זרקו עלינו אבנים ותפסו את מישהו והרביצו לו מכות.

היה מפחיד להסתובב ברחוב אבל המדריכים השתדלו לגונן והמבוגרים היו שומרים על יד הדלתות. למעשה היו אלו הרגעים הראשונים שבהם יכולנו להתחיל לעכל את כל מה שקרה לנו.

המדריכים השתדלו מאוד להעסיק אותנו, היינו רוקדים והיינו שרים והיינו גם בוכים.

חלק מהבנים מהקבוצה נמצאים פה, במענית, ומידי פעם אנחנו יושבים ונזכרים מה שהם היו מעוללים לנו ומה שאנחנו היינו מעוללות להם. התחילו כבר כל מיני מעשי קונדס. היינו תופרות להם את המכנסיים בלילה, שלא יוכלו ללובשם בבוקר, או שהם היו שמים לנו בין האצבעות ניירות והיו מדליקים ותמיד זה נגמר עם כוויות. הבנים היו מציצים כשהבנות היו מתלבשות ומתפשטות. רק שנים אחרי זה הם ספרו לנו על כך. האוכל היה עלוב למדי, למרות שהשתדלו לתת לנו את הטוב ביותר שאיפשרו התנאים. לפעמים כאשר האוכל היה ממש לא טעים, היינו שמים את הצלחות בשורה והיינו עושים הפגנות.

אני זוכרת שנסענו מלודז' לשטטין בצפון פולין .היתה הפגנת 1 במאי ואנחנו צעדנו ברחובות . אחר-כך היינו מסתגרים כי הפולנים מאוד התנכלו ליהודים.

משם נסענו ליורדנבד והיינה שם כחצי שנה. ביורדנבט היו חיים מאוד טובים, כי זה היה מקום ששימש כבית הבראה. אמרו שהיטלר היה שם ב-1933. היו שם נזירות והן טיפלו בנו מאוד יפה. קרה שם מקרה שצרפתים התנפלו עלינו וירו עם רובה צייד ופגעו בבן אחד שנפצע די קשה. זה היה באיזור הצרפתי והם סתם עברו שם וראו יהודים.

אני ודני רצינו לנסוע לבקר את לאה ודינה שאז גרו בהיידנהיים. ביקשתי את המדריכים והם אמרו לי שהם לא מסכימים. אמרנו שאם לא מסכימים - אנחנו עוזבים כי כל-כך הרבה זמן לא ראינו אותן והן היו כל המשפחה שנשארה לנו. ועשו לנו שם גם מחנה קיץ. דני ואני נסענו להיידנהיים והייתי קצת עם מה שנותר ממשפחתי. חזרנו אל הקבוצה שאז כבר עברו לרוזנהיים. קיימו שם אסיפה והחליטו שהם מוכנים לקבל אותי חזרה. את דני לא קיבלו חזרה והוא נסע חזרה אל אחיותיו. היינו ברוזנהיים משך אותו חורף.

בהתחלת 1947נסענו ללינדנפלס. זה היה מקום איסוף של כל הילדים מכל התנועות  שהמתינו לעשות עליה לארץ. כשהרגע בסוף הגיע הובילו אותנו במשאיות לגבול עם צרפת. היו אלו משאיות סגורות עם ברזנטים. נסענו כאילו אנחנו קבוצה של יווניים.

כשהגענו לגבול המשאיות נעצרו ושמענו נביחות כלבים. אמרו לנו להיות מאוד בשקט. היו איתנו אנשים מבוגרים ששילמו בשביל לעבור את הגבול. הם התיישבו במקומנו במשאיות ואנחנו נאלצנו לעמוד כל הדרך. האוויר היה דחוס בתוך המשאיות. עשינו חורים בברזנט כדי שנוכל לנשום כי רוב הדרך היה מסוכן לפתוח פתחים מחשש שיגלו אותנו. למרות שהמלחמה נגמרה מזמן היה לא חוקי לעבור כך את הגבול.

נסענו עד שהגענו לסלון בדרום צרפת ומשם נלקחנו לנמל והעלו אותנו על האוניה "תיאודור הרצל". היתה זו אוניה גדולה והיה בה מקום לכולנו, כ-2500 בני-נוער וילדים. היינו בים כשלושה שבועות. זה היה בפסח, כי אני זוכרת שאכלנו מצות. בכל פעם ששמענו אווירון או איזה כלי שיט מתקרב, אמרו לנו לרדת לבטן האוניה. הים היה סוער לפעמים ואנשים הקיאו. התנאים היו מאוד קשים. כשהתקרבנו לחופי הארץ, אווירון סיור של הבריטים גילה אותנו. תוך זמן קצר הופיעו שתי משחתות שליוו אותנו עד לנמל חיפה. הבריטים התחילו לקרוא לנו ברמקולים שנרד מהאוניה כדי לעבור לאוניות בריטיות. לא הסכמנו, ואז הגיעו מחיפה אנשי הסוכנות. קודם כל עלו על האוניה והביאו לנו אוכל.

אנחנו לא הסכמנו לרדת והתחילו מכל הצדדים לפגוע באוניה. התחולל ממש קרב. זאת היתה אוניה ראשונה שממש היו יריות והיו שלושה הרוגים ופצועים אחדים. רק לאחר שהיו כבר הרוגים ופצועים הבריטים הסכימו שיורידו אותם מהאוניה. עם הפצועים הורידו גם את אנשי הפלמ"ח והתפתח קרב אכזרי למדי. אנחנו זרקנו קופסאות שימורים ובקבוקים והם ענו עם זרנוקים וגז מדמיע, עד שנכנענו, לא היתה כבר ברירה. העבירו אותנו על משחתות בריטיות (את הארץ ראינו רק מרחוק). לקחו אותנו לקפריסין. הגענו לקפריסין באפריל ושם היינו עד דצמבר 1947.

בהתחלה נלקחנו למחנה 68 ואחר-כך העבירו אותנו למחנה 65. זה היה מחנה נוער והיו שם מדריכים ומורים מהארץ וגם כאלו שהגיעו כמונו כמעפילים. בכל יום שישי היינו עושים מפקד יום שישי. היו מסיבות, חגגנו את החגים. לא יכולנו לצאת משם כי הייתה שמירה, אבל פעם אחת עשו לנו טיול לים. שריונית אחת מקדימה, שריונית אחת מאחורה.

מים לרחצה היו במחזוריות של שעתיים ביום, בכל פעם במחנה אחר, וכל פעם שהיינו מפספסים את שעות המים הצטרכנו ללכת למחנה אחר להתרחץ. היינו מבשלים לנו בעצמנו ומכבסים את הבגדים. היו איתנו מדריכים בוגרים ושליחים מהארץ ששמרו עלינו והם גם לימדו אותנו. המדריכים סיפרו לנו על הארץ, הראו לנו תמונות ועשו הצגות. גם גולדה מאיר באה לבקר, כולם התאספו והיא נאמה בפנינו.

בקפריסין התחולל מאבק בין השומר הצעיר והרוויזיוניסטים. היינו מחנה ליד מחנה. הם היו במחנה 46 ואני זוכרת שתפסו פעם את מוני אלון מהזורע והרביצו לו מכות. אחר-כך חבר'ה שלנו נכנסו למועדון שלהם ועשו שם בלגן, החזירו להם קצת. היה קצת מתח, אבל בסך-הכל השתדלו לתת בעיקר לילדים אווירה נורמלית עד כמה שאפשר היה בהתחשב בתנאים.

במשך כל התקופה הכינו אותנו אל העלייה לארץ.

ליד מחנה 68 היה בית תינוקות והיה שם גם מגרש כדורגל. היינו הולכות לראות את הבנים משחקים כדורגל .

אני פגשתי את דב, בעלי לעתיד, כבר בבית הילדים בלודז' והיינו על אותה אוניה לקפריסין אבל בקפריסין נעשנו חברים והיינו מטיילים לאורך הגדר.

בנובמבר שמענו על החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית. הייתה אצלנו חגיגה גדולה מאוד עם שירים וריקודים.

בדצמבר הודיעו לנו שאת הילדים יעלו ארצה. לקחו אותנו באוניה "קדמה" והביאו אותנו לחוף עתלית.

שהינו במחנות המעצר בקפריסין מאפריל 1947 עד דצמבר 1947 .

בעתלית היינו כשלושה שבועות. מלחמת השחרור החלה עוד קודם. הגענו לתוך מלחמה חדשה.

שאלו אותנו לאן אנחנו רוצים להגיע והציגו בפנינו שלוש אפשרויות : שער העמקים, שער הגולן, מענית.

ספרו לנו שבמענית יש חלווה אז החלטנו שאנחנו הולכים למענית. (במענית הייתה חלווה כי בגלעם ייצרו חלווה באיכות טובה מאוד). הגענו למענית חמש שנים אחרי שהקיבוץ עלה על הקרקע.

מעתלית נסענו באוטובוס, ובדרך כבר היתה מלחמה, וממש כבר היה מסוכן לנסוע בכביש בין עתלית למענית. הגענו לקיבוץ ומצאנו מקום מאוד עלוב.הכל היה עוד חשוף, לא היו עדיין עצים גדולים. הביאו אותנו לחדר-האוכל ושם קיבלו את פנינו כמה חברים. קבלת הפנים הרשימה אותנו מאוד כי כבר רצינו שיהיה לנו בית אחרי כל השנים. כשהגענו, אמרו לנו לחכות והביאו לנו תה עם לחם וריבה. ישבנו על-יד חדר-האוכל כמה שעות עד שהגיעה סלובה ואמרה שנחכה עוד קצת ויסדרו לנו מקום. למרות שידעו על בואינו לא דאגו לנו למגורים מראש. סידרו לנו מקום בספריה הישנה על יד הבית של עליזה. פרשו לנו מזרונים על הרצפה ושם בילינו את הלילה הראשון. מסביב המדינה הצעירה כבר היתה במלחמה.

הבנים עבדו כל הזמן בחפירת התעלות ואחר-כך הם היו גם מקשרים בין המגינים.

את הילדים פינו לפרדס-חנה ואנחנו המשכנו ללמוד בכיתת "אורן" (איפה שהיום בית רקפת).

המורים היו שמואל פרנקל ומורדי לביא והמטפלת היתה שרה מנחם. אחרי הלימודים עבדנו בעבודות שונות. ביער עם שמואל מעין ואהרון הראל. אנחנו נטענו את העצים ביער. חלק עבדו במטעים. אני עבדתי הרבה בגן-הירק. מדי פעם היו התקפות של הערבים שחייבו אותנו למצוא מסתור בשדות.

בזמן הלימודים חילקו אותנו לשתי רמות: היו כמה חבר'ה שהיו למדנים ולמדו הרבה לבד - פנחס, בנימין ודב והיו עוד כמה שידעו כבר קצת עברית. השאר - ואני בתוכם - ידענו פחות. מורדי מאוד הקפיד שאנחנו נדבר בעברית. היינו עוברים על-יד הבית שלו, איפה שעכשיו הארכיון, ותמיד דיברנו עברית שהוא ישמע. למרות השתדלות המחנכים היה לנו קשה כי לא היו לנו משפחות, היינו רובנו יתומים. כאשר הגענו כבר היתה במענית קבוצת נוער (שהלכו אח"כ לרבדים) ונוצרו איתם קשרים טובים תודות לקרבת הגיל.

סיימנו את שנת הלימודים בשנת 1948 והפכנו להיות גרעין שנקרא "ניצנים". אחרינו הגיעה קבוצת נוער נוספת שנקראה "אל-על".

מדי פעם היו התקפות ירי של הצבא העיראקי אך למחרת יצאנו בערבים לרקוד ועשינו מסיבות - השתדלנו שיהיה שמח. ביום המשכנו לעבוד - אני עבדתי בגן-הירק עם אושי רם, שמעון אבל, יצחק נויבירט ורינה עברי. אני זוכרת שיום אחד רציתי לנסוע לביקור אצל הדודות שלי. לא היה לי מה ללבוש, אז רינה עברי הציעה לי שמלה שלה שהגיעה לי מעל לברכיים. שמלה ורודה עם נקודות. היינו מקבלים חופש והיו נותנים לנו שתי לירות כשהיינו נוסעים למשפחה. לא לכולם היתה משפחה, אבל כל אחד מצא לאן לנסוע, העיקר לצאת לחופש. היינו קונים שוקולד בכסף הזה.

שתי הדודות שלי כבר הגיעו ארצה, לאה ודני הגיעו ב"אקסודוס" ודינה , כשהגיעה, היתה תקופה קצרה בחדרה. הייתי נוסעת לבקר אותן. אחר-כך הן גרו בחיפה. באחת הפעמים הראשונות התכוננתי לנסיעה לחיפה, רחל זיונץ אמרה לי: "את נוסעת לחיפה - יש לי דודה בחיפה". "איפה הדודה שלך גרה?", שאלתי. "היא גרה בקריות, בקריית-חיים". מחיפה לקריית חיים זו היתה נסיעה ארוכה. היא אומרת לי: "את יודעת, הדודה שלי וילנאית". הגענו לבית הדודה שלה, יחד עם דב (עוד לא היינו זוג נשוי, אבל היינו חברים), והדודה שואלת: "מי את?" אני אומרת: "פיימושבייץ'. "מה? הירשל זה קרוב משפחה שלך?" כן, זה דוד שלי, אח של אבא שלי". היא מוציאה ונותנת לי תמונה שלו, ואומרת לי "הוא היה חבר שלי". ככה זה היה, "את נוסעת לחיפה - גשי לדודה שלי" בצורה זו מצאתי קשר למשפחה וככה אספתי תמונות מחברים של ההורים שלי, בעיקר דרך הדודות שלי, שהכירו יותר אנשים ממני. כיוון שהייתי ילדה כמעט לא הכרתי אף אחד. מדי פעם הדודות שלי לקחו אותי לביקור אצל מישהו שהיה קשור למשפחה.

החיים בחברת הנוער, בסך-הכל, היו לא רעים.

דב ואני התחלנו להיות חברים בקפריסין, שם היינו מטיילים סביב הגדרות. כשהגענו ארצה, המשכנו את הקשר. בשנת 1950 הוחלט בקיבוץ שהוא יצא ללמוד הוראה. קודם הוא עבד עם הילדים והיה תמיד יוצא להיות מדריך בקייטנות. כשהחליטו על כך בשיחת קיבוץ, הוא בא אלי ואמר: "בואי נתחתן". בינתיים גם ההורים שלו הגיעו ארצה והתיישבו בפרדס-חנה (האבא, אשתו השניה והבת מסיה). הם היו במחנה עולים, במקום בו שהו הילדים שפונו מהקיבוץ בזמן קרבות מלחמת השחרור. היינו נוסעים לבקר אותם שם, בתנאים הקשים שבהם חיו - המון אנשים בחדר אחד, בצפיפות, עד שעברו לדירה משלהם.

החלטנו להתחתן, ומרים ונתן החליטו להתחתן גם הם. עשו לנו חתונה בחדר-האוכל. הכינו כל מיני הופעות. הגיעו המשפחה הקרובה וחברים שעבדנו יחד איתם - דב עבד בבניין ואני עבדתי בגן-ירק.

זו היתה החתונה הראשונה של חברי הקבוצה שלנו. דב יצא ללמוד והיה מגיע הביתה פעם בשבועיים, ביום שישי בערב, ובשבת בערב או ביום ראשון מוקדם בבוקר היה חוזר ל"אורנים" שם למד.

היו איתו בכיתה עשרים בנות, אבל לא קינאתי. לא ידעתי שאני צריכה לקנא. כשהייתי באה לבקר אותו עמדו שם בנות בחוץ ואמרו: "דב מחכה לך". לפני-כן הן לא האמינו לו שהוא נשוי. הוא למד שלוש שנים, עד 1953, ולי היתה זו תקופה קשה למדי.

בשנת 1952 נולד בכור ילדינו, יצחק. היה לנו ויכוח על השם. אני רציתי יצחק, אבל דב הציע משהו אחר ואבא שלו אמר: "אם לא תתנו את השם יצחק, יש לי מספר שמות להציע". אני התעקשתי ואמרתי: "קודם כל אבא שלי".

יצחק היה חולה המון, וכל פעם היה מקבל התכווצויות מחום. לא היתה לנו בקיבוץ משפחה שיכולה היתה לסייע אבל מניה ניסני היתה מטפלת תינוקות מסורה ועזרה הרבה מאוד עד שנולד בנה ירון, חודשים ספורים אחרי יצחק. התינוקות גרו בבניין האבן ליד האקליפטוס, ארבעה תינוקות בחדר. בית התינוקות היה אז מלא בתינוקות והם היו בוכים וצורחים. אסור היה ללכת לבקר אותם במשך היום ובערב אף אחד לא היה שם עד שהשומרת היתה מגיעה. ממרחקים היינו שומעים את הצרחות. אנחנו גרנו בצריף ממול לבית התינוקות (איפה שעכשיו מגרש חניה). באחד הימים דב הגיע הביתה וליצחק היה חום גבוה מאוד. פתאום אני שומעת צעקה, אני מסתכלת ורואה שהילד שלי לגמרי מעוות והעיניים הפוכות.

יחף בחורף, דב לקח אותו עטוף בשמיכה לבית של גניה. היו להם אורחים וכל החדר היה מלא במיטות.

מיד כשנכנסנו, דב הניח את יצחק על המיטה. גניה שאלה: "מה קרה"? לפתע ראתה בעצמה את העוויתות.  היא פנתה ללולק, בעלה, שימהר, יחמם מים ויביא שתי קערות עם מים חמים וקרים. כאשר מדדה לו חום גילתה טמפרטורה של ארבעים מעלות ומיד נתנה לו תרופה להורדת החום.מקרה זה חזר על עצמו כשלוש פעמים וזה היה מפחיד מאוד עבור הורים צעירים וחסרי נסיון.

גרנו בצריף הרכבת. היו בו שבעה חדרים, שלושה חדרים גדולים באמצע וארבעה חדרים קטנטנים משני הצדדים, שבאחד מהם גרנו. כשדב חזר מהלימודים עברנו לגור בצריף שהיה ליד חדר-האוכל. אני כבר עבדתי בבית-ילדים, עם שרה סופר, בפעוטון- עם ילדי "שלהבת" שהיו אז שישיה. אחר-כך עבדתי עם שישיה שמאוחר יותר הרכיבה את קבוצת "דרור" ואחר-כך בגן-ילדים עם רעיה שדה. אחרי תקופת הגן עבדתי כמטפלת של קבוצת "דרור" עם המורה יצחק פרי, וגם שנה במוסד החינוכי "מבואות עירון". תקופה מסויימת עבדתי בבית האריזה של "גלעם" ואז באה שרה וביקשה שאצטרף אליה כמטפלת של קבוצת "חצב". בהתחלה לא כל כך רציתי, אך בסופו של דבר עבדתי איתם שבע שנים. כשהם עברו למוסד החינוכי הייתי מעירה אותם בבוקר ומחכה להם כשחזרו וכמובן מסדרת את הבית ודואגת לכל הצרכים. בסופה של התקופה הזו הציעו לי ללמוד קוסמטיקה, ומגיל חמישים אני עוסקת במקצוע זה.

למדתי בתל-אביב, בבית החלוצות, ושילבתי את הלימודים עם העבודה בחינוך. למדתי יומיים בשבוע. נזכרתי שכאשר הורי היו ברוסיה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, היתה להם שם משפחה גדולה מאוד. אחת הדודות היתה עוסקת ברקיחת קרמים ותכשירים קוסמטיים, והיא לימדה את אמי. אמא שלי היתה מאוד מוכשרת, בכל התחומים. חגית קיבלה ממנה תבונות אלו בתורשה. אני באמת מאוד אוהבת את המקצוע שלי, טוב לי עם זה ומאז אני מתמידה בו.

יצחק עבר בקלות את מסלול הלימודים, יסודי ותיכון ולאחר השירות הצבאי הסדיר עבר קורס קצינים במילואים.  אחרי מספר שנות עבודה בחקלאות (מטעי הבננות וריכוז ענף המים) המשיך בלימודיו כהנדסאי תעשייה וניהול במדרשת רופין ומתמיד בעבודתו במפעל של הקיבוץ "גלעם". יצחק התחתן עם אינגה שהגיעה לקיבוץ כמתנדבת מדנמרק. הם התחתנו בדנמרק והם חברי קיבוץ כל השנים.

אינגה שימשה כמורה לאנגלית כ-10 שנים ועברה לעבוד ב"גלעם", תחילה בתחום של ייבוא וייצוא וכיום במחלקת הרכש.  נולדו להם ארבעה ילדים – אבי, דניאל, מירי ועמוס.

ארבע שנים אחרי יצחק נולד עופר. החלטנו לתת לו שם שאינו קשור לאף אחד כיוון שרצינו להתנתק מהזכרונות ומהצורך להחליט את מי להנציח ואת מי לא. רצינו שם מודרני.

לעופר היה מאוד קשה עם הלימודים בבית הספר היסודי אך לאחר לימודיו בתיכון והשירות הצבאי המשיך בלימודיו כמורה לחינוך גופני ועסק בתחום שנים רבות. במשך כל השנים עוסק עופר בספורט, בעיקר כדורעף, והגיע לנבחרת ישראל בכדורעף. עופר התחתן עם יפה שהגיעה לקיבוץ במסגרת חברת נוער ונולדו להם שלושה ילדים – טל, יובל ופלג. עופר ויפה עזבו את מענית ועברו במספר קיבוצים שם שימש עופר כמורה ומחנך ויפה כאחות בקיבוץ. לאחר כ-10 שנים שבו עופר, יפה והילדים למענית כתושבים.

שש שנים אחרי עופר נולדה חגית, אבל לפניה היתה לי לידה מוקדמת, בחודש השישי, ואז נפגשתי עם החברה שלי שושנה שהיתה לה הפלה מאוחרת. מאז אנחנו מיודדות מאוד. שנה אחרי המקרה, ולאחר שהתייעצנו והרופא אמר שאין שום בעיות ואנחנו יכולים להביא עוד ילד, הריתי את חגית. היא היתה בוכה הרבה, אבל גם היתה צחקנית, והיה לה צחוק מתגלגל וכובש. היא גדלה, אחר כך היו לה קשיים בלימודים. היא לא רצתה ללמוד. היא היתה בחורה כשרונית מאוד, והמחנכים שלה הציעו לנו שהיא תלך ללמוד בביה"ס הטכנולוגי. היה לה מורה מאוד נחמד, ובכל פעם כשהיינו שואלים אותו מה המצב, הוא היה אומר לנו: "הלוואי והיו לי הרבה כמוה". היא למדה מה שרצתה - מכל דבר קצת: תפירה, כתבנות, כלכלת בית, ספרות ומתמטיקה. היא נשארה לגור במוסד החינוכי ומבחינה חברתית היה לה טוב מאוד. כאשר סיימה את הלימודים היא המשיכה ללמוד בצבא (אנגלית). היו מאוד מרוצים ממנה. חגית הכירה את ז'קי בצבא, בבאר-שבע, והם עברו לגור בבית של הסבים שלו ברחובות. כשעברה לרחובות, עוד לפני שהתחתנה, היא למדה תכשיטנות ואנגלית. אחרי שהם התחתנו היא המשיכה גם לעבוד וגם ללמוד. אחר-כך נולדו הילדים – אלון ואופיר. היו לחגית ידיים נהדרות וכל דבר שעשתה הצליח. היתה תופרת, רוקמת ומבשלת ומחזיקה בית למופת. תמיד נראה כאילו בזה הרגע גמרה לסדר. הכל היה מצוחצח. עברנו תקופה של חמש וחצי שנים מאוד קשות בזמן שהיתה חולה.

היא היתה מדברת על המחלה, ומאוד האמינה שתבריא. היא ניסתה כל מיני דרכים ומרפאים וכל מה שאפשר והאמינה שתצא מזה. בסוף, כשהופיעו גרורות בכבד היא ידעה בבירור ששום דבר כבר לא יעזור.

ז'קי, בעלה, היה נהדר. כל כך יפה טיפל בה עד רגעיה האחרונים.

כשחגית היתה בת שמונה נולדה בת-הזקונים שלנו יעל. אני הייתי בת ארבעים. פעם בחורה אחת אמרה לי: "אני יודעת מה זה כשיש אמא זקנה. יעל מסכנה שיש לה אמא זקנה". יעל אף פעם לא נתנה לי להרגיש שהיא מסכנה בגלל הפרש הגילאים. אנחנו חברות ממש טובות, כל דבר היא מספרת לי.

אנחנו נסענו לחו"ל כשהיא היתה בת שש. היא לא ידעה לרכב על אופניים ולא לשחות, ויצחק, שהיה בן שמונה-עשרה,  לקח אותה ולימד אותה לשחות וכשחזרנו היתה לנו הפתעה - שהיא יודעת לשחות. אנחנו היינו נוסעים להצגות והילדים היו נשארים אצל חברים, והיו ישנים בבתי ילדים, אז לא היו בעיות.

עם יעל היתה לנו בעיה: היא היתה באה אלינו בלילות. פעם היו לנו אורחים מארה"ב ואמרתי לה: "יעל, אין לנו שמיכות", אז היא הגיעה בלילה עם השמיכה...

היא היתה תמיד מביאה איתה את הנעלים ואת הבגדים לבוקר. תקופת גידול הילדים לא היתה קלה, אבל יחד עם זה הילדים היו שמחים ויצאו בסדר. כל הילדים שלי, כשאני שואלת אותם היום - הם אומרים לי שהיה להם טוב בחינוך המשותף. יחד עם זה הם היו בוכים ומפחדים ולי זה היה קשה.

קודם כל, אנחנו לא הכרנו משהו אחר. השתדלו לתת לילדים הכל, שיהיה להם טוב. אותה יעל, שהיתה באה בלילה הביתה ורק חיכתה שהשומרת תעבור ואז היא היתה הולכת, כשהחליטו בשנים מאוחרות יותר על לינה משפחתית - היא אמרה: "אני חושבת שזה לא בסדר". אני שאלתי: "יעל, את אומרת את זה?" אז היא אומרת: "כן, אני חושבת שילדים צריכים לישון בבית-ילדים".

ליעל אין משקעים כתוצאה מהלינה המשותפת וגם ליצחק אין.

יעל התחתנה עם משה ונולדה להם בת - רננה. לאחר גירושיה ממשה, הקימה יעל משפחה חדשה עם דרור ונולדו להם שתי בנות – אור ורותם. יעל עוסקת בתחום המחשוב הרפואי.

שלושה מילדי עזבו את הקיבוץ, יצחק נשאר בקיבוץ כל השנים. היה לי קשה עם זה, הייתי מעדיפה שהם יהיו על ידי אבל זו היתה בחירה שלהם וראיתי שטוב להם.

עופר עם משפחתו ויעל חזרו לקיבוץ אך עזבו שוב.

אנחנו נוסעים הרבה להצגות ולקונצרטים. גם אהבנו לטייל ונסענו להרבה מקומות ביחד ובשנים האחרונות גם עם הילדים. אני אוהבת לקרוא, לא עתונים אלא ספרים. אני קוראת הרבה. פעם הייתי רוקמת וסורגת, והיום פחות. אין ביקוש. אני מבקרת ב"מילוא" (מרכז לקשישים) שלושה ימים בשבוע ומשמשת מקשרת בין המרכז לשאר הקשישים במענית.

הייתי במשך השנים חברה בועדת חינוך, ועדת חברים, סדרנית עבודה, ועדת קשר לבנים, ועדת מוסד.

היתה לי תקופה מאוד לא קלה עם הקיבוץ בקשר לפיצויים (רנטה מגרמניה). במשך ארבעים שנה מסרתי את כל הפיצויים לקיבוץ, וכאשר ביקשתי לנסוע לחו"ל דחו את בקשתי. רציתי לבקר את דודי דני שהיה בשליחות בדרום-אפריקה. הוא הזמין את לאה, אחותו, לביקור. אני רציתי להצטרף, וביקשתי מימון. ענו לי בשלילה, ואז החלטתי שאני לוקחת את הכסף של הפיצויים. דרשו ממני למסור בחזרה את הכסף בשעה שחברים אחרים שמרו ברשותם כספים ממקורות אחרים מבלי שנדרשו למסור לקיבוץ. סרבתי להחזיר את הכסף והמזכיר היה שולח לי מכתבי אזהרה שאם לא אמסור את הכסף - יוציאו מסקנות. כמעט שעזבתי. כל זה היה בתקופה שחגית היתה חולה והייתי נוסעת אליה הרבה כדי לעזור בבית ועם הילדים הקטנים, אך לא לקחתי פרוטה מהקיבוץ. הכל מימנתי מהכסף הזה. היה לי מאוד קשה. רציתי שבתקופה כזאת תהיה קצת יותר הבנה, אבל לא היתה. הורידו לנו את כל התקציב מהקיבוץ, לא קיבלנו שום דבר, וגם לא פתחו לנו תכנית פנסיה. בסופו של דבר הוחלט שמשאירים לי (ולאחרים) את הכסף, אבל לא נותנים פנסיה (מה שלחברים אחרים יש).

אני חושבת שלי יותר טוב עכשיו. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, יש יותר אפשרויות ופחות לחץ.

במאי 1990 קיימנו מפגש משפחתי גדול לציון יום הולדת 60 של דב ושלי, ו-40 שנות נישואים.

באותה שנה נולדו תוך חודש שלושה מנכדינו.

בשנת 2000 עשו לנו הילדים הפתעה לחתונת הזהב ויצאנו כל המשפחה לבילוי משותף.

עצוב שחגית כבר איננה איתנו. יש נחמה בעובדה שהמשפחה שלה, ז'קי והילדים, בקשרים טובים איתנו. הקשר הטוב נשמר גם כיום אחרי שז'קי התחתן בשנית עם לילי ונולדו להם שתי בנות - נועה ודנה.

הקמנו לנו משפחה לתפארת, פיצוי-מה על המשפחות שהיו לנו, ושהושמדו כמעט כליל.