הסתיו ממשמש ובא בעוד ימים ספורים ייתמו ימי החופש, תתחיל שנת הלימודים הבאה אני עולה לכיתה חדשה היום חזרתי העירה מן הכפר הסמוך. ביליתי את חלקו הגדול של החופש אצל סבי באחוזה של הפריץ סבא שלי וכל משפחתו גרים בתחום האחוזה הגדולה. הוא המוכסן של הפריץ, משווק את החלב ותוצרתו אל העיירה הקרובה האחוזה של הפריץ גדולה מאוד יש בה המון פרות וסוסים בריכות דגים, כרי מרעה, גנים של עצי פרי ושדות תבואה נרחבים. ליד האחוזה בנויה שכונה שלמה של עובדי האחוזה, אלה שכירי יום הגרים במקום עם משפחותיהם ועובדים אצל הפריץ. הרבה פועלים יש לו לפריץ והוא גם עשיר מאוד. בית הפריץ נמצא במקום נפרד מוקף גנים וחורשות. בסביבתו מצויים כלבים גדולים. אלה כלבי הצייד שלו. הפריץ אדם זקן ומבהיל, אני נורא מפחד ממנו. הוא אוהב להבהיל ילדים כאשר הם נקרים בדרכו ואחר כך פורץ בצחוק כשאלה פורצים בבכי ובורחים מפניו. לו אין ילדים גם אישה נדמה לי שאין לו, הוא גר לבד בביתו עם משרתיו.

כמה טוב היה בחופש בכפר, כל היום ביליתי בטיולים בכרי המרעה או בברכות הדגים. לפעמים הלכתי להסתכל בחליבת הפרות או ניכוי הסוסים באורווה. העובדים כולם מכירים אותי, מתייחסים אלי יפה ולפעמים רק קצת מקנטרים. ליד בית סבא יש המון יונים, אלה היונים של דודי משה אחיה הצעיר של אמי. בן זקונים זה נודע במעשי הקונדס שלו חביב על כולם ואף הפריץ נוטה לו חסד רב. הוא בנה שובך גדול מעל הבית בתוך עליית הגג, שם יש לו עשרות ואולי יותר מזה יונים. הוא עושה כל מיני קונצים עם יוניו על מנת למשוך יונים אחרות, המתעופפות בסביבה. לפעמים הוא מגיע לידי תגרה עם אחד הנערים שבכפר בשל יונים שמשך ממנו. דודי זה חביב עלי ביותר למרות שעושה הוא צרות רבות לסבא ולסבתא. אין הוא נבהל מאיומיהם של שקוצים ונפרע מהם ביד רחבה על כינויי הגנאי שהם מכנים אותו כיהודי. יודע הוא לרכב על סוסים ולטפל בהם. לפעמים הוא גם נאות לבקשותיי ומושיבני על אחד הסוסים לרכיבה קלה. דודי משה איננו בן יחיד עתה בבית, ישנן עוד שתי אחיות בכירות ממנו. האחת, עובדת באחוזה והשנייה, עוזרת בבית ליד סבתא. שאר הבנים שלושה במספר עזבו זה כבר את הבית ונדדו לורשה הרחוקה שם למדו מקצוע והשתקעו. אימי היא הבכירה שבכולם, היא לא הרחיקה נדוד, אלא לעיירה הסמוכה בלבד, לשם מביא סבא את תוצרת החלב של האחוזה מידי בוקר. מוקדם בבוקר, כאשר אור ראשון של שחר מפציע באופק, קמים בני הבית ופונים כל אחד לעבודתו. רבקה, דודתי, לוקחת את דלי החליבה והולכת לרפת. סבא הולך להכין את העגלה לקראת הנסיעה העירה, סבתא מכינה את דברי החלב, המיועדים למכירה. כל המשפחה עובדת. הכל נעשה אז בשקט ובלי אומר ודברים, כאילו חוששים הם להפריע את מנוחת הלילה בטרם עת.

כאשר הוכן והועמס הכל עולים סבא וסבתא לעגלה ונוסעים העירה, למכור את תוצרתם הנה זה עתה נסעה העגלה ואני שקמתי לראות את התכונה השקטה של שעת הבוקר חוזר למיטתי, גם יתר בני הבית כך. היום גם אני נוסע העירה בעגלה של סבא, היום אני חוזר לבית הורי. החופש קרב לקצו וצריך לחזור לבית הספר, אחי הגדול נסע כבר לפני. הדרך העירה גרועה ומלאה בורות. העגלה מטלטלת ומעירה את סבתא שנרדמה בינתיים הנה אנו קרבים לעיר, הדרך סלולה אבנים מרובעות, גלגלי העגלה המצופים חשוקי ברזל דופקים בחוזקה ומחרישים את האוזניים. הנה הרחוב המשמש כעין שער כניסה לעיר הסוס מתאמץ לעלות בעליה התלולה, סבא מזרז במילות חיבה וגערה ולבסוף יורד מן העגלה משעין כל כובד גופו בשולי העגלה וצועק: "דיו! דיו!" הסוס אוזר כוחותיו האחרונים ומעודד על ידי סבא, עולה בריצה קלה את שארית העלייה ונכנס לכיכר השוק. כיכר השוק הוא מגרש רחב ידיים במרכז העיירה, לכאן באים תושבי הסביבה למכור תוצרתם ולקנות את צרכיהם. בשעת בוקר מוקדמת זו שורר עדיין שקט במקום, החנויות סגורות. עגלתו של סבא היא הראשונה בין באי השוק. סבא מכוון את העגלה אל מקומה הקבוע, ליד המדרכה מול בית הקפה. כאשר נעצרה העגלה יורדים כולנו לחלץ עצמותינו מן הנסיעה המייגעת. סבא קושר שק מספוא אל צוואר הסוס ומתיר את מתגו. יותר מאוחר, כאשר יצטנן מעט, יגיש לו דלי מים. הגעתי הביתה, אך משום מה איני ממהר ללכת לבית הורי. אוהב אני לעמוד ולהסתכל בסבתא שעה שהיא מוכרת את התוצרת. את החלב היא מודדת בליטר ומוזגת לכלי של הקונה, את החמאה היא איננה שוקלת, אלא מודדת בכלי עשוי עץ מיוחד למטרה זו. הגבינה נמכרת רק לפי חריצים, כל חריץ נתון בשקיק בד לבן. ככה ממשיכה סבתא במלאכת המכירה, עד אשר גמרה את המלאי שבידיה. בינתיים מגיעות עגלות אחרות אל השוק, גם הן נושאות תוצרתן למכירה. לאחר ששבעתי ממעשי הקניה והמכירה, אני אומר שלום לסבא ולסבתא ופונה לביתי. אינני הולך ריקם נושא אני עמי מתוצרת החלב מתנת סבתא לאמא.

בבית כולם ישנים עדיין חרש אני דופק על הדלת ואמא פותחת לי. אמא שמחה מאוד שחזרתי הביתה כאילו צפתה לי זה כבר. "עם מי באת?" - שואלת אימי, "עם סבא בעגלה שלו" - אני משיב. "מה נשמע בכפר האם שמעו שם משהו על החדשות?" "חדשות? איזה חדשות? לא שמעתי כלום"

אמא התחשבה בדעתה ואין מוסיפה לדבר בעניין החדשות. אני אינני מבין לאיזה חדשות כוונתה, אך סקרן אני לדעת מה החדשות בהן דברה אימי. בינתיים גם אבא ואחי הגדול קמו, אבא מתכונן ללכת לחנות. אוכלים ארוחת בוקר וכל אחד פונה לעסקיו.

אחי יצא אל החצר שם הוא עוסק בביקוע גזרי עץ. מכינים עצי הסקה לחורף אני יוצא אל אחי לחצר ומנסה להוודע אצלו מה החדשות. "אתה יודע," אני אומר לו, "בכפר אין שומעים כל חדשות". "על איזה חדשות אתה מדבר" משיב הוא לי. "חדשות אלה, שאמא שאלה אותי עליהן". אחי שותק, אין הוא מוסיף כלום, הוא יודע כנראה למה התכוונה אמא ואיננו רוצה לגלות לי. אני מפציר בו שיספר לי מה החדשות, אך הוא מסרב ומגרשני בתואנה שאני מפריע בעבודה. אני יוצא לרחוב שם אני פוגש את חברי, אך אינני הולך לשחק איתם, אינני שואל אותם דבר בעניין החדשות. אני פונה הלאה ומשוטט ברחובות העיירה. הכל נראה כמקודם אין כל שינוי אותן חנויות, אותם דוכנים, אותם שוטרים, המפילים פחדם עלי בכובעם בעל מצחיית המתכת.

עובר אני על יד החנות שלנו ונכנס פנימה, החנות ריקה מאדם אין קונים, רק אבא עוסק בסידור הבגדים על המדפים. אין הוא מקבלני בצביטות לחי כרגיל, אבא כנראה עצוב ומודאג, משהו קרה, אך מהו הדבר?! שוב אני פונה לרחוב, גם פה נראים האנשים עצובים. פה ושם קבוצות אנשים משוחחים ביניהם. אני קרב לאחת הקבוצות ומקשיב לדבריהם, כעבור רגעים מעטים נודעו לי דברים חשובים, נתגלה לי סודם של אימי ואחי וגם עצבותו של אבא נתבררה לי, האנשים שעמדו צפופים בעיגול מילה אחת חזרה ונשנתה בפיהם: מלחמה.

מלחמה עומדת לפרוץ וכולם יראים מפניה אני אינני ירא, משום מה חושב אני בלבי כמה חיילים אזכה לראות בעוברם בסך ברחובות העיירה, דבר כזה מזמן חלמתי עליו. כיוון שנודע לי מה שרציתי לדעת אני פונה וחוזר הביתה כאן פורש אני לפינה בחדר ועוסק בעניינים שלי

בעוד שלושה ימים יתחילו הלימודים בבית הספר, אך ספק אם אמנם יתחילו הלימודים במועדם. הדיבורים על מלחמה נשמעים בכל פינה, כל ילד יכול לשמוע זאת, במקום שם נאספים מבוגרים. יש כאלה המאזינים למקלט הרדיו משם נפוצות החדשות בכל העיירה.

ה - 1 בספטמבר 1939. היום מתחילה שנת הלימודים, היום פרצה המלחמה. הכל מספרים מפה לאוזן את הידיעות ששודרו ברדיו בדבר פרוץ המלחמה. בכל מקום מהדהדת הידיעה, הצבא הגרמני פלש לפולין. שר ההגנה הפולני נאם ברדיו וקרא לעם הפולני להילחם בגרמנים עד טיפת דמם האחרונה בהלה אחזה בעיירה, חנויות נסגרו, כולם אוגרים מזון מוציאים את סחורותיהם מן החנויות. מחירי כל המצרכים האמירו פתאום גם פני העיירה שונו במידה שאין להכירם, הרחובות נעשו שוממים בני אדם ובעיקר יהודים אינם מהלכים במדרכות, אלא מאחורי הבתים. בביתנו שורר אי סדר רב אבא מביא את הסחורה מן החנות הביתה, אורזים דברים רבים ומסתירים במרתף או מקומות סתר אחרים הבית. נראה כאילו עומדים אנו לעקור מן העיר.

עברו כבר כעשרה ימים מאז פרוץ המלחמה. מתיחות רבה שוררת בעיירה, לא רואים איש ברחוב, אין משטרה, אין צבא, אין שלטונות, מפה לאוזן מספרים שצבא גרמני עומד להיכנס העירה.

עברו מספר ימים, הבוקר התעוררנו ונודע לנו שהגרמנים חונים בעיר. כפי שמספרים הגיעו הגרמנים עוד בשעות הלילה. ראשונים הגיעו מספר אופנועים, הם עברו ברחוב הראשי ובדרכם פגשו בחור יהודי. החיילים פקדו עליו לעמוד ולאחר מכן ירו בו והרגוהו במקום. כזו הייתה הכרותם הראשונה עם העיר. ביום התחילו הפולנים מתושבי המקום לבקר בבתי היהודים בלווית חיילים גרמנים. הם נכנסו לבתים, שדדו חפצים שונים והכו יהודים. גם בביתנו ביקרו חיילים גרמנים, הם באו בלווית גוי אחד שהכיר את אבא וידע על כל המצוי בחנות שלנו. גוי זה לקח כמה דברים שמצא בבית והסתלק. בינתיים נמשכו אצלנו ההכנות לעזיבת העיר. גם בבתים אחרים רבה התכונה לקראת עקירה. יש כאלה שעקרו לכפרים הסמוכים ואחרים למקומות רחוקים יותר. בעיר נצטוו בינתיים היהודים לצאת לעבודות כפייה ולענוד סימני היכר. כל אחד נמנע מההליכה ברחוב, כי שם נערכו מצודים על יהודים שנלקחו לעבודה. הגרמנים שהו בעיירה כשבועיים וביום בהיר אחד עזבו. העיירה נשארה בלא כל שלטון. החרדה בקרב היהודים היתה גדולה, חששו מהתפרצות של פרעות ומעשי שוד מצד התושבים הפולנים. נראו התקהלויות של פולנים במקומות שונים, אשר זממו להתנפל על היהודים. הבריונים נמנעו מלבצע את זממם, כנראה בגלל השמועות שנפוצו על כניסת צבא אדום לעיר.

יומיים נשארה העיירה במצב של חוסר ידיעה וביום השלישי נכנסה העירה יחידת סיור של הצבא האדום. יחידה זו בדקה את מבואות העיירה ואחריה נכנסו לעיירה יחידות נוספות.

לצבא האדום נערכה קבלת פנים נלהבת ביותר, רבים מבני הנוער היהודי השתייכו כנראה למפלגה הקומוניסטית ולתנועות הנוער החלוציות. הם הקימו ליד העירייה שער כבוד מקושט בפרחים ועליו סיסמה גדולה ברוסית. המוני היהודים מכל העיירה הצטופפו משני צידי הרחוב הראשי ובידיהם זרי פרחים. גם חלק מהתושבים הפולניים השתתפו בקבלת הפנים, אולם רובם רק הציצו מן הרחובות הצדדיים בהבעת פנים קפואה. בהתקרב יחידות הצבא אל שער הכבוד הומטרו עליהם אלפי פרחים ואחד היהודים הזקנים, מאלה ששרתו עוד בצבא הצאר, קרא נאום נלהב באוזני קציני הצבא שעמדו על במת הכבוד. בגמר הטכס הרשמי הוזמנו החיילים לבתי היהודים להיטיב לבם במשקה ובמאכל.

לאחר כניסת הצבא האדום לעיירה חזרו החיים למסלולם הקודם, החנויות נפתחו מחדש, רבים מאלה שעזבו את העיירה חזרו לבתיהם, נקשרו קשרי מסחר עם החיילים. גם איכרי הסביבה התחילו נוהרים העירה ומביאים את תוצרתם, שנקנתה על ידי אפסנאי הצבא האדום. יחידות הצבא חנו במרכז העיירה, בכיכר השוק. שורות שורות סודרו העגלות, המכוניות והתותחים. באמצע הכיכר הוקם בד קולנוע גדול, מידי ערב הוצגו תחת כיפת השמיים סרטים סובייטים חינם אין כסף. המוני התושבים נהרו אל מקום ההצגה וצפו בסרטים שעות רבות ללא הפוגה. לנו הילדים היה זה גם גן עדן עלי אדמות, יום תמים הסתובבנו בין המכוניות של הצבא ולא שבענו מראות את כל הדברים החדשים שמעולם לא ראינו. החיילים התייחסו אלינו באהדה רבה, הם הרשו לנו לעלות למכוניות ועל הטנקים, ואף הראו לנו את פעולתם של כלי הנשק. לא היה קץ לאושרנו ולשמחתנו נוכח יחסם האוהד של חיילי הצבא האדום, מאחר ובעבר הורגלנו לפחד מכל לובש מדים.

שבועיים נמשך גן העדן הזה של יהודי העיירה יום אחד הודיע מפקד הצבא ליהודים שיחידתו נצטוותה לפנות את העיר תוך 24 שעות, לפי ההסכם עם גרמניה שייכת העיירה לאזור הכיבוש הגרמני ועל הצבא האדום לסגת כ-30 ק"מ. יחד עם ההודעה על הפינוי הוזמנו היהודים לעבור אל אזור הכיבוש הסובייטי. רבים מן היהודים נצלו הזמנה זו ועקרו יחד עם הצבא האדום שהושיט להם גם עזרה באמצעי תחבורה. עזבו בעיקר אלה שהיו פעילים בקבלת הפנים.

למחרת עזיבת הצבא האדום השתררה דומיית מוות בעיירה, זו היתה דומיה שלפני הסערה. איש לא העז לצאת לרחוב מפחד מהגרמנים, שעמדו להיכנס כל רגע. בביתנו נעשו הכנות קדחתניות לעזיבת העיר עוד לפני הפינוי של הצבא האדום, אולם לא הספקנו. אבא נסע לכפר הסמוך לקנות עגלה וסוסים, דודי צבי, אחיה של אמא, חזר מן החזית, הוא גר לפני פרוץ המלחמה בוורשה ומשם גויס לצבא. יחידתו פוזרה בקרבות אי שם בגבול הגרמני והוא חזר אלינו.

לפנות ערב נכנסו הגרמנים העירה, הפעם לישיבת קבע. לא נערכה להם שום קבלת פנים, אך התושבים נראו ערניים יותר. הם התכוננו למעשי נקם ביהודים. לעת ערב חנו היחידות בכיכר השוק, החיילים התפרסו בכיכר, בשלו ארוחת ערב ונקו את נשקם. בערך בשעה שמונה נפתחה אש מקלע על החיילים הגרמניים, החונים בכיכר. האש נורתה מחצרו של בית יהודי ברחוב, נוכח פני השוק. רחוב זה, גרים בו רק יהודים. החיילים הגרמניים לא ציפו כלל להתקפה מעין זו. לאחר שהתאוששו מן ההפתעה השיבו החיילים אש לכיוון היריות, אחר כך חדרו לבתים וירו בכל מי שנמצא במקום. לאחר שסרקו את כל הרחוב והרגו 16 יהודים הציתו אותו ושרפו את כל מרכז העיירה.

גרסאות שונות נפוצו בעיירה על עניין היריות נגד הגרמנים, אחת מהן היתה שיחידת חיילים מהצבא הפולני חדרה העירה בלילה ופתחה באש. גרסה שניה אמרה שהייתה זו פרובוקציה מצד הפולנים שונאי ישראל. הם בחרו בכוונה תחילה ברחוב שכולו יהודים ועשו את המעשה מתוך ידיעה ברורה מה תהיה התגובה. המאורע האחרון הזה הגדיל את מנוסת הבהלה של היהודים. משפחות רבות יצאו באישון לילה, מי ברגל ומי ברכב, ופניהם אל הגבול הסובייטי.

למחרת המאורע חזר גם אבי העירה ואיתו עגלה רתומה לשני סוסים, בלילה העמסנו על העגלה מה שניתן וביחד עם עוד מספר משפחות יצאנו את העיירה בכיוון לגבול. אנחנו נסענו כל המשפחה ונתלווה אלינו הדוד צבי אחיה של אימי. השיירה מנתה כעשר עגלות והודרכה על ידי איכר, שהכיר את הסביבה. מורה הדרך הבטיח להעבירנו את הגבול במקום שאין שם משמרות צבא גרמני. כמעט כל הלילה נסענו בדרכים צדדיות ועקפנו את כל הכפרים שבדרכנו. השתדלנו לא להקים שום רעש, כי בסביבה שרצו שודדי דרכים לרוב. לפנות ערב הגענו למקום משם הצטרכנו להמשיך בלי מורה דרך. המשכנו לנסוע זמן מה ובסוף נתקענו באזור של ביצות בלי יכולת לזוז, לאחר שחלק ממטען העגלות פורק הצלחנו, אחרי מאמצים רבים, לצאת לדרך הראויה לנסיעה. המשכנו לנסוע בדרך זו בלי שנדע לאן היא מובילה. בינתיים האיר היום ולאורו נתגלינו על ידי משמרות הגבול הגרמניים, הם באו לקראתנו ופקדו עלינו לנסוע בעקבותיהם. תחילה חשבנו שמובילים אותנו חזרה העירה, אולם לאחר מכן נתברר שאנו נוסעים בכיוון הפוך. כעבור זמן מועט הגענו לכפר והוכנסנו לאחת החצרות. כאן שכנה המפקדה של משמרות הגבול הגרמניים. במפקדה צוו על כולם לפרוק את כל המטען שבעגלות, את האנשים הכניסו אחד אחד לתוך בית ובדקו אותם באופן יסודי ביותר.

בעת הבדיקה החרימו החיילים את כל דברי הערך שהיו בידי האנשים, כל החפצים הטובים שבעגלות הוחרמו גם הם. בתום הבדיקה והשוד נצטווינו להחזיר את הדברים הנותרים לעגלות, גם אנו נצטווינו לעלות, השער של החצר נפתח ואחד הקצינים פנה אלינו ואמר: "עכשיו אתם יכולים לנסוע לכל מקום שתרצו, גם אל ידידיכם שמעבר לגבול", כאן הראה אל מעבר לפלג שזרם כמה עשרות מטרים ממנו. אמנם נכון הדבר, הפלג שזרם במרחק כה מועט ממנו, היה הגבול בין שני שטחי הכיבוש הגרמנים. לא מנעו מאתנו לפנות לעבר הגבול, אבי הבין כנראה את הרמז שבדברי הגרמני, הוא ציווה על המבוגרים לרדת מהעגלה ולאחוז בצדדים, אחז במושכות ובשוט וכשהוא מנחית כמה הצלפות על כל אחד מן הסוסים, הפנה את העגלה ישר לתוך הפלג. הסוסים משכו בכוח ובדהירה עברו אל הצד השני והמשיכו לרוץ עוד כברת דרך. היינו באזור הסובייטי אך לא עמדנו, המשכנו לנסוע ישר אל השדות. צעקות 'עמוד!'¡ נשמעו מכל עבר, אך אבא לא עצר בסוסים., רק כאשר נשמע צלצולו של בריח הרובה בזמן דריכתו, רק אז עצר אבא את העגלה. ישבנו וחיכינו עד אשר חיילי משמר הגבול הסובייטי התקרבו אלינו. נצטווינו על ידי החיילים לנסוע בעקבותיהם. הם הביאו אותנו למקום ריכוז, שנמצאו בו כבר רבים מן היהודים שעברו אותו יום את הגבול ונתפסו אותו לילה. נשארנו ללון במקום ולמחרת המשכנו בדרכנו לעיר הסמוכה. בעיר נרשמנו אצל השלטונות ולאחר שהיה של יום אחד המשכנו הלאה. לאן אנו נוסעים? לא היתה מטרה מוגדרת, קודם כל רצינו להתרחק מן הגבול.

אנו נודדים עתה בדרכים. ביום נוסעים פעם מהר ופעם לאט, לפי מצב הדרך. המבוגרים מהלכים בצידי העגלה, על מנת להקל על הסוסים. יום יום אנו משתדלים להגיע ללינת לילה במקום ישוב שיש בו יהודים. בלילות הסכנה בדרכים רבה מאוד, שודדים פושטים בדרכים ואורבים לפליטים, שמספרם רב למדי, רובם יהודים, כולם פניהם מועדות מזרחה.

אחרי שבוע של נדודים הגענו ללבוב זו עיר גדולה, למרות שעת הלילה איננו עומדים להישאר כאן ללילה. אבא איננו אוהב ללון במקום שהקהל מרובה בו. אנו ממשיכים לנסוע אל מעבר לעיר, שלא כרגיל עד כה. בשעת לילה מאוחרת הגענו לעיר קטנה לא רחוק מלבוב, שם המקום ויניק. שאלנו למקום מגוריהם של יהודים והראו לנו על חצר אחת, נכנסנו לחצר עם העגלה וביקשנו מקום לינה. בעל הבית, יהודי זקן בעל זקן לבן וארוך, הקצה לנו חדר גדול בתוך בית שעמד בחצר. מיד אנו פורקים את המטען, אמא מכינה ארוחה לכולם ולאחריה שוכבים לישון מחר נמשיך לנסוע מי יודע לאן.

למחרת היום לא השכמנו קום, אבי החליט להישאר במקום זמן מה ולראות, שמא כדאי להשתקע כאן וסוף לנדודים.

ויניק היא עיירה קטנה שהשפעתה של עיר גדולה ניכרת עליה. תושביה חלקם אוקראינים, פולנים, יהודים וגם גרמנים, היושבים במקום שנים רבות. היהודים בעיירה מועטים ואמידים, כולם בעלי חנויות או מפעלים שונים. בעיירה יש כמה מפעלי תעשיה, כגון בית חרושת לסיגריות, בית חרושת למסמרים ובית חרושת ללבנים. רבים מתושבי העיירה עובדים בלבוב הסמוכה. העיירה נאה מאוד בחיצוניותה, בתיה בנויים יפה, בתי קומות וגנים ציבוריים יש בה לרוב, גם בתי קולנוע ותיאטרון. בית יהודי זה שנטינו ללון בו נראה שהוא בית אמיד. המשפחה מתגוררת בבית גדול בן שתי קומות ובתוכו יש מאפיה גדולה. בקרבת מקום גרים עוד יהודים, בית הכנסת נמצא גם הוא מעבר לחצר. בבוקר יוצאים אנו לרחוב ופוגשים ילדים יהודים מבתי השכנים, אלה אינם מעיזים להתקרב אלינו ורק מציצים בנו מאחורי פינות הבתים. נראה שההורים אסרו עליהם לבוא איתנו בדברים. פני הבריות אינן מסבירות ביותר ונראה שאין דעתם נוחה מכך שמשפחת פליטים קנתה לה שביתה במקום זה. אני ואחי מבלים זמננו בחצר מציצים למאפיה, באים בדברים עם העובדים שם. ההורים ודודי מתכסים עצה בבית פנימה. הוחלט להישאר כאן זמן מה ולראות איך ייפול דבר. בעל הבית הסכים שנשאר כאן שבוע ימים ולאחר מכן נמשיך או נעזוב את דירתו.

אבא התחיל לחפש עבודה, כי אין לנו ממה להתקיים. רוב הדברים שהיו לנו נשדדו בעת מעבר הגבול. כסף אין בידינו, צריך למצוא עבודה. אבא לא רוצה לעסוק בשום עסקיי מסחר. כיוון שחיים אנו במשטר סובייטי, הוא אומר, נתקיים מיגיע כפינו ונהיה אזרחים כשרים.

אבא מצא עבודה, גם הדוד מצא עבודה וגם אמא בקרוב תקבל עבודה בבית החרושת לסיגריות. היום התווסף עוד אדם למשפחה אחותו הצעירה של אבא, רחל, שהתגוררה כאן עוד לפני פרוץ המלחמה, באה אלינו. גם היא החליטה להשתקע במקום וקיבלה עבודה בבית החרושת לסיגריות. בעזרתה קיבלה גם אמא את העבודה בבית החרושת. הדודה רחל לא גרה אתנו, היא משתייכת לקומסומול וקיבלה חדר במעון הקומסומול, שליד בית החרושת. בדירה שלנו צפוף מאוד, חמש נפשות בחדר אחד. אבל אין ברירה, דירות קשה מאוד להשיג והן ביוקר רב.

שנת הלימודים כבר החלה מזמן, הגיעה גם שעתנו ללכת לבית הספר. בעיירה מצויים שני בתי ספר, האחד ממשלתי, ששפת ההוראה בו אוקראינית והשני, שפת ההוראה בו פולנית. רוב ילדי היהודים לומדים בבית הספר הפולני. אותי ואת אחי רשמו לבית הספר האוקראיני אחי הולך לכיתה ה' ואני לכיתה ג'. ביום הראשון הגענו לבית הספר עם אבא. זהו בניין רב מידות, בן שלוש קומות, מוקף מגרש גדול וגינות בחוץ. המוני ילדים צוהלים וצועקים, כולם מדברים אוקראינית. נכנסנו לחדר המנהל והוא קיבל אותנו בחיוך רחב ופנה אלינו באוקראינית. השפה דומה מאוד לפולנית ולא קשה היה להבינו, הוא דיבר גם פולנית בעת הצורך. לאחר שהפגישו אותנו, כל אחד עם מחנך הכיתה שלו, הלך לו אבא ואנו נשארנו לבדנו. הילדים מסתכלים בנו תוהים על קנקננו, אחדים גם שואלים מאין אנחנו ולאיזה כיתה נרשמנו. צלצול, דפיקות רגלים על המדרגות, כולם ממהרים לכיתות שלהם. אני נכנס לכיתה שלי ומתיישב במקום פנוי. המורה נכנסת, כולם קמים ומתיישבים, "זה התלמיד החדש שלנו" אומרת המורה ומבקשת ממני לקום, "שמו בוריס, הוא הגיע לא מזמן העירה ויהיה חבר בכיתה שלנו השנה ועוד עליכם לדעת, שאין הוא יודע לדבר בשפתנו, אלא פולנית ויהיה עליכם לעזור לו בלימוד השפה". זה הכל יותר לא אמרה דבר, רק זאת שפנתה אלי וציוותה עלי לשבת. השיעור הראשון היה לשון, המורה קראה סיפור, שעה שהכל עקבו אחרי קריאתה במקראות. למרות השפה החדשה הבנתי את תוכן הסיפור ואף ניסיתי לספרו אחר כך בבית לאחי.

תם יום הלימודים הראשון אני יושב בחדר ומחכה לאחי, שעדיין לא גמר את הלימודים. בצאתו מן הבניין אנו פונים במורד הרחוב ובאותה דרך בה הגענו חוזרים הביתה.

בבית אין איש, כולם בעבודה. אמא יוצאת לעבודה בשעה 12:00. היא עובדת במשמרת שניה בבית החרושת העובד, בשלוש משמרות. שנינו אוכלים את ארוחת הצהריים, שאמא הכינה לנו ופונים להכנת שעורים או למשחקים בחדר וברחוב.

התיידדנו כבר עם כל ילדי הסביבה יהודים וגם אוקראינים, גם בבית הספר קשרנו קשרים עם ילדי הכיתה. הכל הולך למישרין, את שפת ההוראה החדשה אנו לומדים מהר ובשאר מקצועות איננו מפגרים משאר ילדי הכיתה. לעת ערב חוזרים כולם מהעבודה, אבא עובד כעוזר לבנאי, הדוד כמחסנאי במחסן אספקה. בהתקבץ כל המשפחה אנו אוכלים ארוחת הערב בצוותא, פרט לאמא אשר מאחרת לחזור. לעת ערב פונה כל אחד לעיסוקיו, הדודה רחל עסוקה בפעולות בקומסומול מדי ערב. אנחנו הולכים לעיתים קרובות לקולנוע להצגה ראשונה.

הגיע החורף, בית הספר יוצא לטיולים על מגלשים, גם אנו יוצאים. הכיתה שלי מקבלת מחליקיים ממועדון הספורט של בית הספר ויוצאים להחליק על האגם הקפוא שבקרבת העיירה.

כמה טוב לי עכשיו בבית הספר, יש לנו כל מה שצריך. נרשמתי השבוע ל"פיונרים", רוב ילדי הכיתה שלי משתייכים לפיונרים. כל שבוע, ולפעמים פעמיים, נשארים אנו אחרי הלימודים ויש לנו פעולה עם מדריך. המדריך שלנו, וולודיה, נער מכיתה ח', הוא מלמד אותנו משחקים שונים בחדר, עושה אתנו תרגילים שונים, להסתדר בשורות וללכת בסך וגם לטייל יוצא איתנו.

כעבור זמן היתה לנו שיחה מיוחדת עם המדריך, וולודיה ועוד אחד יותר מבוגר ממנו, ספרו לנו שבקרוב עומדים אנו לקבל עניבות אדומות עם סמל הפיונרים, אלא שעלינו לעמוד תחילה במבחן, עד שנהיה זכאים לכך. כל אחד צריך לבצע שלושה מעשים של עזרה לזולת, אומר וולודיה, כולם צריכים להשתדל שלא יהיו להם ציונים רעים בסיום השליש.

על הפיונר לשמור שהופעתו תהיה נאה ונקיה ושיהיה מכבד את המבוגרים ושומע בקולם. מי שלא יעמוד הפעם במבחן, ידחו לו את מתן העניבה לתקופה נוספת. כולנו מתוחים לקראת קבלת העניבות, כולם משתדלים לעמוד במבחן, אולם נראה שלא כולם יצליחו. יומיים לפני טכס קבלת העניבות נודע לנו שנצטרך להישבע שבועה חמורה כשידינו מצדיעה.

היום קיבלנו את העניבות, כמה פחדתי שמא לא אהיה בין המקבלים. זה היה מפקד רב רושם של כל הפיונרים בבית הספר. דומיית מוות השתררה כאשר ראש הפיונרים הקריא את השבועה ואנו חזרנו אחריו מילה במילה אחרי השבועה, ענדו לנו את העניבה. המפקד נסתיים בקריאת "היה מוכן, תמיד מוכן!"¡

שנת הלימודים מתקרבת לקיצה עוד מעט יתחיל החופש בחופש נצא לטיולים ומחנות קיץ, כל ההורים הוזמנו לבית הספר לסיום שנת הלימודים, לטכס חלוקת התעודות. היום מקבלים כולם תעודות, מן הקטנים שבכיתה א' עד למסיימי בית הספר הבוגרים. יש כאלה המקבלים גם תעודות הצטיינות מיוחדות. מה רבה היתה התכונה, הופעות והצגות, דברי הפרידה של המנהל ושל ועד ההורים ובסוף הכיבוד. הכל נגמר ואנו יוצאים אל החופש, תמו הלימודים וכל אחד פונה לדרכו לבלות את ימי החופש. אני יוצא לבלות חלק מהחופש בקייטנה, מטעם בית החרושת לסיגריות בו עובדת אימי. נשלחים כל ילדי הפועלים לקיטנות מאורגנות.

הגעתי לקייטנה, איזה מקום נפלא. בלב ליבו של יער שוכן בית גדול ומפואר, בית אחוזה לשעבר. הבית מוקף גנים של עצי פרי ומגרשי משחקים למיניהם. חדרי הבית צחורים ונקיים, לכל ילד מטה וארון קטן לידה. ממרפסת חדרי אני משקיף על פני עמק, בטבורו של היער. בעמק נמצא אגם קטן אליו נשפך פלג וסביבו שדות מוריקים ומצהיבים, כפרים אין בעמק. נראה שאלה שדות האחוזה לשעבר. ביום אנו מבלים הרבה זמן במשחקים צופיים ובערבים נערכים שעשועים שונים ליד מדורות.

שבועיים ימים ביליתי בקייטנה, מימי לא חלמתי על דבר כזה. חזרנו מהקיטנה וגם החופש מתקרב לקצו עוד מעט נחזור לבית ספר.

היום הלכתי ברחוב ופתאום ראיתי קצינים גרמניים באים לקראתי, הם היו שלושה, הלכו זה בצד זה לרוחב המדרכה. ברגע הראשון נבהלתי ורציתי לברוח אל צדו השני של הרחוב, לאחר מכן חזרתי בי והמשכתי ללכת לקראתם. הן לא יתכן שצבא גרמני נמצא בעיר, לא שמעתי כלום על כך. הימים ימי שלום אצלנו, מה מעשיהם כאן? כהרף עין עברו בי הרהורים אלה וכבר הם לידי ממש. נעצתי בהם מבט כרוצה לומר: 'הנה, ראו, אני יהודי, אלא שאיני מפחד מכם כלל'. הגרמנים עברו על פני מבלי שהופעתי תעורר בהם התעניינות מיוחדת. חזרתי על עקבי והתחלתי הולך בעקבותיהם, הגרמנים הלכו ברחוב הראשי, כשפניהם מועדות לבית העיריה והשלטונות המקומיים. עקבתי אחריהם וראיתים נכנסים לבית בלי שהשומר העומד שם יעכב אותם או ישאל אותם דבר מה. מה מעשיהם של קצינים גרמניים כאן בעיר, לא מצאתי תשובה לשאלתי. בערב סיפרתי על פגישתי עם הקצינים לבני הבית ואלה הסבירו לי את העניין. הקצינים באו לטפל בעניין פנויים של הגרמנים תושבי העיר הוותיקים, העוקרים לגרמניה.

הנה החופש תם, מאות תלמידי בית הספר מתאספים משעות הבוקר במגרש הגדול שלפני הבניין. כל הכיתה מסתדרת בשורות ובראשה המחנך. על המדרגות למעלה עומד מנהל בית הספר ובהרימו את ידו נדם הקול. המנהל מברך אותנו לקראת שנת הלימודים החדשה ולאחר שגמר את דבריו הקצרים נכנסים כולנו לפי סדר הכיתות לתוך הבית. ראשונים נכנסים הקטנים, שזו להם שנה ראשונה ובסוף הגדולים, העומדים לסיים השנה את לימודיהם. השנה קיבלנו כיתה חדשה, הכיתה יותר גדולה וחלונותיה הגדולים פונים אל המגרש הגדול שלפני הבניין. גם מספר התלמידים גדל בהשוואה לאשתקד. אני יושב בשולחן הראשון באמצע עם חברי לספסל מאשתקד, גם הוא יהודי. רק שני יהודים בכל הכיתה ובכל בית הספר יש רק כעשרה תלמידים יהודים. המחנכת שלנו נשארה זו שהיתה בכיתה ג'. היא טובה מאוד, עוזרת לכל אחד. לפני שנה עזרה לי הרבה להתקדם בלימוד השפה, עכשיו אני שולט כבר בשפה כמו שאר ילדי הכיתה ילידי המקום. אני כותב חיבורים בלי שגיאות ופעמים רבות מטילה עלי המורה לקרוא אותם לפני הכיתה.

היום קרה דבר איום, בשיעור ללשון הרבצתי מכות עם אחד התלמידים באמצע השיעור. המורה בכתה והלכה לקרוא למנהל. עוד בראשית השבוע הטילה עלינו המורה לכתוב חיבור דמיוני על טיול ביער. השיעור השני היה לשון ורבים נתבקשו לקרוא את חיבוריהם, גם אני בתוכם. בגמר הקריאה העירה המורה הערות שונות על חיבורים ושיבחה כמה מהם וביניהם גם את שלי. אחד התלמידים קם ואמר שהמורה משבחת אותי לשווא מפני שחיבורו היה גם יפה ולא זכה לדברי הוקרה. "את עושה זאת מפני שאת אוהבת אותו, למרות שהוא ז'יד", "ואתה חוחול", עניתי לעומתו. התפתח ריב שפתיים, שסופו היה שהתנפלנו זה על זה והרבצנו מכות. המורה ניסתה להפריד בינינו, אבל לא הצליחה. כאשר נכנס המנהל לכיתה עמדנו שנינו במעבר שבין השורות, פרועי שערות, כששריטות מכסות את כל חלקי גופנו. עיקר נשקנו בקטטה היו הציפורנים. המנהל לא אמר דבר, רק הראה לנו את הדרך אל חדרו. קיבלנו נזיפה חמורה עם איום שיזרקו אותנו מבית - הספר, באם יקרה עוד פעם דבר דומה. בזה לא נסתיים העניין, הורי הילד אתו התקוטטתי הוזמנו למנהל וקבלו אתרעה, שאם ישמעו עוד גילויים אנטישמיים מצד בנם הוא צפוי לסילוק מבית הספר ותביעה לדין כלפי ההורים. עניין הקטטה נודע בכל רחבי בית - הספר ורבים מהתלמידים הראו עלי באצבע והסתכלו בי באיבה גלויה.

זמן מה לאחר המקרה נמנעתי ללכת לבדי למקומות שיכולתי לפגוש קבוצות נערים, כמו סביבת הקולנוע או הגנים הציבוריים. חששתי שמא יתנקמו בי חבריו של יריבי.

משפחתנו גדלה בנפש נוספת, נולדה לי אחות קטנה עליה נתבשרתי יום אחד, כאשר חזרתי מבית הספר. אמא איננה בבית, היא נשארה בבית היולדות. מחר נלך לבקר אותה, בית היולדות נמצא הרחק בקצה העיר. הבית חדש ויפה, אמא שוכבת בחדר לבן. הכל שם לבן, גם הבגדים רק לבנים, גם פני האנשים נראים לבנים מאוד. מתי אמא תחזור הביתה? אולי בעוד שבוע או יותר, עליה לנוח ולאסוף כוח בשביל הטיפול באחותי הקטנה.

לאחר שבוע חזרה אמא מבית היולדות. היא נמצאת כל הזמן בבית, איננה הולכת לעבודה בבית החרושת, יש לה עכשיו חופש ממושך. בבית נעשה יותר צפוף, לא רק שנוספה נפש לחדר האחד, אלא שגם החלל מלא יותר. עכשיו אני יוצא מדי פעם לחצר להכין את שעורי.

אבא התחיל לחפש אחרי דירה חדשה, אשר תענה יותר על צורכי המשפחה. בעל הבית מעוניין מאוד שנעזוב את ביתו, אבל איננו יכול לגרש אותנו משם. כבר יש לנו סיכויים לקבל דירה במקום חדש ויפה. בינתיים היינו צפויים לצו פינוי מהמקום בו אנו גרים, לפי החוק אסור לנו לגור, אלא במרחק 100 ק"מ מהגבול הגרמני רוסי. חוק זה חל על כל הפליטים, אשר הגיעו לאזור הכבוש הרוסי. כיוון שקיבלנו תעודות זהות ולא הבענו רצוננו לחזור אל הצד הגרמני, כפי שעשו הרבה פליטים יהודים, הותר לנו להישאר באופן זמני במקום. הפעם נדחה צו הפינוי עד סיום שנת הלימודים, גם מציאותה של תינוקת בבית עזרה לנו לדחות את הצו אצל השלטונות. אמא חזרה בינתיים לעבודה בבית - החרושת, כל יום היא לוקחת אתה את הבת לעבודה ומשאירה אותה בבית התינוקות של בית החרושת. במשך העבודה היא הולכת מספר פעמים להיניק את התינוקת וחוזרת לעבודתה. אימי עוסקת באריזת סיגריות לקופסאות. פעם, בעת ביקור בבית החרושת, ראיתי את עבודתה. היא ישבה ליד שולחן עליו היו סיגריות רבות. במהירות מסחררת היא מניחה את הסיגריות בקופסה, בכל אחת מספר שווה. באותו ביקור ראיתי גם את דודתי רחל, היא עובדת ליד מכונות, ארבע מכונות עומדות לרשותה, אותן עליה לשרת. היא פועלת מצטיינת ביותר בבית החרושת וזכתה גם בפרס על שמלאה יותר משתי מכסות עבודה. נתבשרנו שאין מנוס מעזיבת המקום, כל ההשתדלויות לא הועילו, עלינו לעזוב את המקום מיד עם סיום שנת הלימודים. אבא נסע כבר לחפש עבודה באיזור בו מותר לנו להתיישב. במרחק של כשלושים ק"מ גרה בכפר אחד משפחה קרובה לנו. נראה שעתידים אנו להתיישב בכפר זה. בבית חלו שינויים רבים. הדוד צבי יצא לעיר אחרת ושם עתיד הוא להישאר, הדודה רחל נשארת במקום. צו הפינוי לא חל עליה, כיוון שאיננה פליטה. בבית נארזים החפצים לקראת היציאה, בינתיים עתידה להתקיים מסיבת סיום שנת הלימודים בבית הספר. ההכנות לסיום נמצאות בעיצומן, גם הכתה שלנו מתכוננת בהופעה בדקלום. נודע לנו שילדים אחדים מכל כתה יקבלנו גם תעודות הצטיינות.

הגיע יום הסיום, ההורים לא באו להשתתף בסיום, אין שעתם פנויה הפעם בגלל טרדות העקירה. כל התלמידים יושבים באולם הגדול. הטכס התחיל בדברי המנהל ושירת מקהלה, אחר - כך התחילו בחלוקת תעודות ההצטיינות. כל מחנך קורא בשם תלמידי כתתו הזוכים בתעודה ואלה הולכים אל הבמה לקבלה. תעודה מקבלים רק כאלה שכל ציוניהם טוב מאוד בכל המקצועות, כולל התנהגות. הנה קמה המחנכת שלי ומתחילה לקרוא את שמות הילדים מכיתתי הזוכים בתעודות. ארבעה הם הזוכים, ביניהם גם אני. תמו ימי הלימודים, איתם תמו ימי שהותנו במקום זה. עוזבים את העיירה ויוצאים להתיישב בכפר מרחק של כמה עשרות קילומטרים מכאן. לא הועילו שום תחבולות והשתדלויות אצל השלטונות, נגזר עלינו לעקור למקום שהוא מרוחק מרחק רב יותר מן הגבול. לא ברצון אנו עוזבים מקום זה, טוב היה לנו כאן, העבודה מצויה כאן לכל בני המשפחה וגם לנו הילדים אין טוב מזה. באין ברירה עזבנו את המקום ונסענו למקום מושבנו החדש. מגיעים לשם ברכבת, העוברת בקרבת מקום. מקום מגורנו החדש הוא כפר, הנקרא בשם גרמני "אונטרוולדן". בעבר ישבו כאן איכרים גרמנים, שהתיישבו בימי אחד המלכים של רוסיה הצארית. אלה כולם עזבו בזמן פנוי כל הגרמנים לגרמניה. בכפר יש לנו קרובי משפחה מצד אבא, קיבלנו דירה שהיא בבית אחד עם בית הכנסת של הכפר. הבית עומד ליד הכביש הראשי, המוליך מלבוב לקייב. הכביש עובר במרכז הכפר ומשני צדדיו בנויים הבתים בשני טורים. יש בכפר הזה ובזה שבשכנותו כמה עשרות משפחות יהודים, רובם תושבי המקום מזה שנים, בעלי אדמות ומשק חקלאי, בעלי חנויות בעבר וסוחרים בימי המשטר הסוביטי. רובם עובדים במפעלים בסביבה או במשקם.

קבענו מקומנו בדירה החדשה, שאיננה נוחה ביותר. אבא נשאר במקומנו הישן הוא עובד שם וחוזר הביתה רק לשבת. חיש מהר קשרנו קשרים עם ילדי השכנים היהודים והאוקראינים. יוצאים לשדות למרעה עם הפרות או ליער לאסוף גרגירי יער. הספקנו גם להכיר את בית - הספר שבכפר, בניין נאה וגדול, שאיננו שכיח בכפרים. כאן נלמד בהיפתח שנת הלימודים החדשה. במקום זה מצויים אווירונים רבים, בקרבתנו נמצא שדה תעופה צבאי. כל היום חגים המטוסים מעל לכפר ואנו צופים במעשי האקרובטיקה שלהם. רגילים אנו לרעש המנועים וליריות הסרק של האווירונים.

יום אחד התעוררנו לקול התפוצצויות ויריות מכוון שדה התעופה, השעה היתה מוקדמת ביותר ובלתי רגילה לשום אימונים. מכוון שדה התעופה ראינו תימרות עשן עולים לשמיים, סבורים היינו שאלה אמונים של הצבא, אלא שחשוד היה בעיננו הדבר. עד מהרה ראינו מטוסים אחדים מתרוממים משדה התעופה. יריות ופיצוצים פלחו את הבוקר לסירוגין אווירון נראה עולה באש וצולל למטה. עד מהרה הגיעו גם ידיעות על שהתרחש בשדה התעופה.

היה זה ב- 22 יוני 1941, ביום זה התקיפה גרמניה הנאצית את ברית המועצות. מטוסים התקיפו במפתיע את שדה - התעופה שבשכנותנו ועשו בו שמות. רק טייסים מעטים הספיקו להמריא במטוסיהם כשבגדים תחתונים בלבד לגופם. זו היתה התקפה רצחנית שהפילה קורבנות רבים בקרב שוכני שדה התעופה. כאשר הסתיימה התקפת המטוסים הגרמניים השתרר שקט בכל הסביבה. כעבור זמן מה הופר השקט ע"י רעש מחריש אוזניים של טנק יחיד, אשר עבר במהירות עצומה בכביש ופניו מועדות מזרחה. כל תושבי הכפר עמדו בחוץ משני צדי הכבוש וצפו במתרחש. חרדה רבה נשתררה בקרב היהודים שוכני הכפר, בעוד התושבים האוקראיניים שמחים לקראת האפשרות של כבוש הכפר ע"י הגרמנים. רבים מבני הנוער היהודי חברי הקומסומול התכוננו מיד לעזוב את המקום ולנסוע מזרחה. כשעתיים לאחר שעבר הטנק היחיד התחילה תנועה מוגברת בכביש, שיירות של מכוניות, עגלות ורגלים נסעו מזרחה. היו אלה שיירות של צבא על כל ציודו, או משפחות שלמות שפונו ממקומות שבקרבת הגבול. הדוחק בכביש נעשה יותר ויותר גדול, התנועה נעשתה איטית. מכוניות וכלי רכב אחרים נעזבו בצידי הכביש מפאת קלקולים שחלו בהם, המוני חיילים ואזרחים חנו בכפר ופשטו על פני הבאים לקנות צרכי אוכל ושתייה. זרם האנשים לא פסק במשך כל היום וכל הלילה. בערב האזנו לרדיו מוסקבה ומשם שמענו את הודעת מולוטוב, קול חמור וחדור חרדה הודיע ברוסית: "האזינו, האזינו¡ מדברת מוסקבה. היום בשעה ארבע לפנות בוקר התנפלו חיילי צבא הפשיסטים על גבולות ברית המועצות והתחילו בפלישה" וכו'. זו היתה הודעה רבת משמעות בשביל היהודים אנו ידענו כבר מה צפוי לנו, האמנם נקום וננדוד שוב מזרחה יחד עם הצבא הסובייטי הנסוג. לנסוע מן המקום היה מן הנמנע, לא היתה אפשרות להשיג שום כלי תחבורה. למחרת נמשך מסע הנסיגה ביתר שאת, אווירונים הופיעו מעל לכפר אלה חגו בשמי הכפר ונעלמו.

בשעות הצהריים הופיעו האווירונים מחדש הם התחילו לירות על הכביש ולהפציץ אותו, בזה אחר זה צללו המטוסים וירו במכונות ירייה על פני הכביש. נעשה מאוד מסוכן להישאר בביתנו, שליד הכביש לכן החלטנו לעבור לחלק אחר של הכפר שאיננו בקרבת הכביש. העברנו את חפצינו לבית של המשפחה הקרובה לנו ונשארנו שם. אנשים, שבקרו בסביבות הכביש בשעות של הפוגה, ספרו על ההרוגים והפצועים שהאווירונים הפילו בשיירות. ספרו גם על מקרים של יריות מתוך בתי הכפרים השונים לצידי הכביש על הצבא הסובייטי הנסוג. לפי קצב הנסיגה נראה היה שהגרמנים עתידים להיכנס כעבור מספר ימים.

כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה הגיעו סיירי ה"וורמאכט" לכפר, אלה נכנסו לכפר רכובים על אופנועים. בעקבותיהם הגיעו יחידות של צבא במכוניות, רובם עברו רק בכפר והמשיכו בכביש הראשי מזרחה. יחידה של צבא התבססה בכפר וסביבתו ועסקה בטיהור הסביבה משרידי הצבא האדום שנתפזרו. לפנות ערב, ביום בו נכנסו הגרמנים לכפר, ישבנו לפני הבית, שתי משפחות על ילדיהן. שוחחו על העתיד להתרחש במצב החדש, בעיקר הובעו חששות לגבי מעשי האוכלוסייה האוקראינית שנודעה בשנאת היהודים. אבי ישב יחד אתנו, מחזיק על ברכיו את אחותי הקטנה. לפתע הופיעו לפנינו שני גרמנים עם אקדחים שלופים בידיהם. הם ציוו על אבי למסור את הילדה לידי אמא, אחר - כך כיונו כלפיו את האקדחים ופקדו עליו ללכת לכוון הכביש. נשארנו המומים מן המתרחש ומן ההפתעה. הצורה שבה נלקח אבא לא היתה בה כדי לבשר טובות. שעות אחדות של חרדה עברו עלינו בלי שנדע לאן לקחו את אבא ומה היה לו. הוא חזר באותה פתאומיות כפי שנלקח, בריא ושלם. הוא לא היה היחיד, כמה עשרות גברים, לא רק יהודים נלקחו ע"י הגרמנים, לחפירת קברים עבור חיילי הצבא האדום, שנהרגו בקרבת הכפר, בהתנגשויות עם הגרמנים.

למחרת לא נראו יותר גברים יהודים מהלכים בחוצות הכפר או יושבים לפני הבית. אנשים חפשו מקומות מחבוא והסתתרו, מי במרתף שבתוך הבית, מי בגורן ומי אצל איכר מהימן שבכפר.  

יחידת הצבא שכבשה את הכפר שהתה במקום מספר ימים ויצאה בדרכה קדימה. במקומה הגיעו יחידות השלטון הקבוע, שהיו מורכבות מאנשי ס.ס. השלטונות החדשים ערכו ליהודים קבלת פנים עגומה ביותר. מיד עם הגיעם לכפר הם ערכו מצוד על הגברים היהודים בכפר. המצוד נמשך שלושה ימים וקצירו היה 16 יהודים, שנתפסו ונרצחו. במשך שלושת הימים עברו חוליות אנשי גיסטפו בכל בתי היהודים ותבעו להסגיר לידם את הגברים. אחת החוליות האלה הגיעה גם לביתנו, בו גרנו יחד עם משפחה שנייה מאז עזבנו את ביתנו ליד הכביש. בבית היו רק נשים וילדים, הגברים - אבי, הבנים הבוגרים של המשפחה השנייה ואביהם, הסתתרו באיזה מקום בכפר בלי שנדע איפה.

אנשי הגיסטפו הוציאו את כולנו החוצה העמידו אותנו בשורה וכיוונו אלינו את התת - מקלעים שהיו מזוינים בהם. אותה שעה ערכו אחרים חיפוש מדוקדק בבית, באורווה ובכל הסביבה. הם חיפשו מקומות סתר ונראה שהיו כבר בעלי ניסיון בכגון אלה. החיפוש נמשך זמן רב ואנו עמדנו כל אותה שעה כשלועי הרובים של אנשי הגיסטפו מופנים אלינו. "איפה הגברים שלכם?" פנה המפקד שבחבורה אל אמא שלי, "איננו יודעים" אומרת להם אמא. "איך זה אין אתם יודעים לאן בעליכם הולכים?" "הם יצאו לעבודה בשדה ומאז לא חזרו", עונה להם אשה שנייה. "הם קומוניסטים, הגברים שלכם. כל היהודים קומוניסטים. אנחנו נשמיד את כל אלה". כולם שותקים, איננו עונים. "לכם אין מה לחשוש", אומר איש הגיסטפו בהראותו על כל השורה העומדת לפניו, "אתם נשים וילדים, עם נשים וילדים אין אנו מנהלים מלחמה, רק עם גברים". אלה היו הדברים האחרונים שאמרו אנשי הגיסטפו, אחר כך עזבו אותנו עומדים ופנו להמשיך בחיפוש בבית השכן, שהיה גם הוא בית יהודי. שהות מה נשארנו עומדים במקום, רק כאשר נדמו צעדיהם המתרחקים התאוששנו והחלפנו מבטים בינינו. אלה היו רשמים ראשונים אחרי האימה שנפלה עלינו. לעת ערב הצלחנו לקשור קשר עם אבא, אשר הסתתר בגורן של איכר אחד. הוא בא אלינו בחסותו של הלילה ובילה אתנו עד לפנות בוקר.

למחרת וביום שאחריו נמשכו החיפושים אחרי יהודים. החיפושים נערכו בסיועם הפעיל של תושבי הכפר. היו ביניהם כאלה שהלכו יחד עם הגיסטפו והראו על כל בית יהודי. הם מסרו גם את כל הפרטים על בני המשפחה. בתום שלושת הימים נפסק המצוד ושש עשרה משפחות נשארו שכולות מאבות ובנים. יחידת הגיסטפו עזבה את הכפר לאחר שכוננה בו שלטון מקומי. השלטון המקומי נתכונן מתושבי הכפר תומכי הגרמנים ונושאי הלאומנות האוקראינית. נקבעה משטרה מקומית, ראש כפר ועוזריו, ושאר מוסדות אלה היו כפופים לשלטון האזורי, שבאחד הכפרים היותר גדולים בסביבה. החיים התחילו חוזרים למסלולם הרגיל, אנו חזרנו לגור ליד הכביש, אך בבית אחר. השתכנו בביתה של אלמנה זקנה שהיתה בעלת פרה משלה וחלקת אדמה. קיבלנו על עצמנו לטפל בפרה זו ולעבד את חלקת האדמה. המגורים ליד הכביש היו כרוכים בסכנות מרובות. יום יום לא פסקה התנועה של יחידות צבא, אשר זרמו והלכו אל החזית המעמיקה לתוך הארץ. שיירות רבות נהגו לעשות חנייה בכפר ולחפש מיני מזונות טריים, שאינם מצויים אצלם. החיילים היו קונים חלב אצל הכפריים, ביצים ותרנגולות. אלה לא לקחו בחוזק יד, אלא תמורת תשלום שהיה הוגן למדי. האיכרים לא היססו לעמוד על המקח ולריב עם החיילים שעה שאלה רצו להוריד מהמחיר. גם לביתנו היו באים החיילים ואנו לרוב העמדנו פני גויים, אם לא גילו להם בינתיים השכנים שאנו יהודים. היה בכך סיכון רב להישאר בבית בעת שפשטו אלה בבתים. לעולם אין לדעת מי החיילים, הנכנסים לבית. רבים מהם לא שמו לב כלל לעניין היהודים, אך אחרים היו נאצים שסכנתם מרובה. לא פעם הרביצו מכות רצח ליהודים בלי שאיש יכול היה לתבוע עלבוננו מהם. במקרים אלה נמנע אבא וכן גם אחי הגדול מלהישאר בבית, לרוב יצאו אל מאחורי הבית לתוך הגן וחיכו שם עד אשר עזבו החיילים את החדר. כל אותה שנה לא פגעו בנו השלטונות פגיעה יתרה, יהודים נאסרו בתנועה ממקום למקום והוצרכו לתת מכסות עבודה מדי פעם בפעם, לפי דרישת השלטונות המקומיים. עבודה זו נועדה בעיקר לתיקון הכביש הראשי, שנתקלקל מאוד מן התנועה הרבה. רבים מתושבי הכפרים היהודים עסקו בהברחת מזונות אל העיירות הקרובות, ששם המצב היה חמור יותר, אם כי עדיין לא הוקם גיטו.  

רבים אחרים מתושבי הכפר היו בעלי חלקות אדמה ורפת, אשר היו בהם כדי לקיים במידה כלשהי את המשפחה. אנו, שזה מקרוב באנו לכפר, לא היה לנו כלום. מקודם התקיימנו מעבודתו של אבא, אלא שעכשיו לא יכול היה לנסוע יותר למקום עבודתו בכפר. נמצאה עבודה עבור אבא ואמא אצל האיכרים, בעלי האדמות הרבות עבדו בקציר ובדייש או בהוצאת תפוחי אדמה. עבודה זו השתלמה כולה בתבואה ומזונות אחרים ולא בכסף. אחי הגדול, גם הוא עבד כשכיר אצל איכרים בכפר, אני עסקתי ברעיית הפרה היחידה של אותה אלמנה שאצלה גרנו. כולנו היינו קמים מוקדם בבוקר ויוצאים לעבודה, אמא לקחה איתה את הבת הקטנה לשדה ושם טפלה בה מדי פעם בהפסקות שבעת העבודה. העבודה נמשכה מן השעות המוקדמות של הבוקר עד שקיעת החמה, בעיקר זה היה בימות הקציר. בימים של קציר היינו יוצאים כולנו לשדה לקציר השיפון והחיטה במגל. נותן העבודה היה מספק גם את האוכל לכל העובדים, שמספרם הגיע לפעמים לעשרות. מקובל היה אצלם שמשפחות שלמות הולכות לעזור לאחרים בקציר ולהיפך.

לקראת החורף של שנת 1941 צברנו מלאי של אוכל שיספיק לנו לימי החורף. עם התחלת הסתיו היינו יוצאים, אני, אחי ואבי ליער הקרוב לכפר, אוספים ענפים שנשתיירו מגדיעת עצים ומביאים אותם הביתה על גבינו. יש ימים שעשינו את הדרך פעמים אחדות, בדרך זו צברנו בבית גם מלאי של עצי הסקה, לאחר שבקענו אותם לבקיעים באורך שווה וסידרנו אותם במחסן.

למרות כל מאמצינו, לקראת החורף לא היה המצב טוב ביותר, סיכויי העבודה היו מועטים ביותר ואילו הקופצים עליה מרובים. בחורף עסקו בעיקר בדייש ובטחינה. שתי מלאכות אלו נעשו בידיים בכפר היו מצויות מספר אבני ריחיים, שהונעו בידיים. הטחינה בריחיים אלה היתה עבודה קשה ביותר שכן הצטרכתי לעמוד ולסובב את הריחיים בעזרת ידית של עץ ביד אחת ולשים כל פעם מעט גרעינים ביד השנייה. בימות הסתיו נעשה קר וגשמים ירדו לעיתים תכופות. אני הוספתי לצאת יום יום למרעה עם הפרה. חברי למרעה היו בני הכפר, שהיו רועים את פרות הוריהם או את פרות זולתם. בימי הסתיו לא הקדמנו כל - כך לצאת עם הפרות כמו בקיץ. פעמים הרבה משעות היום ירד הגשם, אז היינו מתקבצים לחבורה, יושבים ומספרים מיני סיפורים, כששק מכסה על ראשינו דוגמת הסבלים. כמעט מדי יום הבערנו מדורה ואפינו תפוחי אדמה. תפוחי אדמה נמצאו לרוב בשדות שבהם גדלו, עם כל הקפדנות שבאסוף נמצאו עוד תפוחים שהיה בהם כדי לספק את צרכי חבורות הרועים. אף כי הייתי יהודי, לפעמים גם יחיד, בין הרבה שקצים, בני הכפר לא פגעו בי לרעה. בעת ההיא הם נהגו אמנם להציק לי ולקרוא לי בשמות גנאי. בין חברי הרועים נמצאו גם שקצים שנהגו להרביץ לי ולפגוע בי בכל הזדמנות שפגשוני, אולם האחרים גם עמדו להגן עלי מפני פגיעתם של אלה.

כאשר ירד השלג הראשון היה זה סימן שאמנם התחיל החורף, אז פסקתי לצאת עם הפרה למרעה. לימי החורף הכינונו כמות מספוא בשביל הפרה, אולם לא היה בכך כדי לכלכל אותה במשך כל ימות הקרה. החלב ודברי החלב היוו גורם חשוב מאוד בכלכלת הבית, זו היתה פרה טובה אשר נתנה כמות גדולה למדי של חלב. היתה זו מכה גדולה כאשר בעלת הבית האלמנה לקחה מאיתנו את פרתה ומסרה אותה לאחד האיכרים האוקראינים תמורת כמות של חלב ותשלום קבוע. החלב חסר בעיקר לאחותי הקטנה, שעדיין לא נגמלה מן היניקה וכן לאמא שהיתה זקוקה מאוד לחלב. מעתה נאלצנו לקנות חלב אצל השכנים האוקראינים. הכסף לא היה מצוי בביתנו ונאלצנו למכור כמה חפצים ולהשתמש בכסף למטרה זו.

באחד מערבי החורף הופיעה לפתע בביתנו הדודה רחל אחותו של אבי היא באה אלינו מלבוב. היא הגיעה לביתנו בחסות החשכה, כיוון שסכנה רבה ארבה לה במקרה ותתגלה ע"י תושבי הכפר. רבים מתושבי הכפר הכירו את הדודה עוד מלפני המלחמה וידעו על דבר היותה חברה בקומסומול. הדודה הגיעה אלינו מגטו לבוב וספרה לנו על המוצאות אותה מאז פרוץ המלחמה. כזכור, נשארה רחל באותה עיירה ויניק לאחר שאנחנו נאלצנו לעקור משם כחודשיים לפני פרוץ המלחמה. היא סיפרה שבפרוץ המלחמה התכוונה לעזוב יחד עם השלטונות הסובייטים, אך הנסיגה היתה כל - כך מהירה שרבים לא הספיקו לצאת את המקום מחוסר אמצעי תחבורה ומפאת השיבוש בדרכים. כאשר נכנסו הגרמנים לעיירה, שהיתה קודם מושבה גרמנית, הם השמידו את רוב תושביה היהודיים. רחל נמלטה ללבוב ונשארה שם כאשר הוקם הגיטו בלבוב. היה שם מחסור חמור במזון, רחל עסקה בהברחת מזון לפנים הגטו. היא נסעה כגויה עם תעודה מזויפת לכפרים שבסביבה, קנתה שם צרכי אוכל והבריחה אותם לגטו. רחל היתה בעלת פנים לא יהודיים, גבוהה, תמירה ויפה, כל הופעתה היתה של גאווה ובטחון ושום דבר לא עורר בה חשד על היותה יהודייה. בהופעה זו היא בלתה חודשים במסעות למקומות שונים, שלא הכירו אותה שם. הנסיעה לסביבה שלנו היתה יותר בחזקת סכנה בגלל הכרותה עם התושבים. רחל בילתה אצלנו ימים אחדים בלי לצאת את הבית, אחרי שהצטיידה במצרכי מזון שקנינו אצל האיכרים, היא נסעה בחזרה ללבוב והבטיחה לשוב ולבקר. מאז המשיכה בביקוריה מדי פעם בפעם, היא היחידה שספרה לנו על הנעשה במקומות אחרים. ממנה למדנו על מעשי הנאצים בגטאות ובמחנות הריכוז. בעיקר סיפרה לנו על מחנה העצורים ינוב שליד לבוב, שם הושמדו עשרות אלפי יהודים ונשרפו בכבשנים ביער המפורסם שבקרבתו.

הגיטאות הוקמו תחילה בערים הגדולות ורק מאוחר יותר הוקמו גם בעיירות קטנות. גם בסביבה שלנו גורשו היהודים לגיטאות רק בסוף שנת 1942.

    החורף עבר בלי מאורעות מיוחדים בכפר שלנו ובסביבה הקרובה. לקראת האביב הלך ואזל מלאי המזון, המחסור במזון נתן אותותיו גם אצל תושבי הכפר האוקראינים, מן העיירות בסביבה התחילו באים יהודים בהמוניהם לקנות ולבקש מזון, למרות האיסור החמור לצאת מתחומו של ישוב. הזדרזנו להפוך את האדמה שבקרבת הבית וזרענו בה מיני ירקות מוקדמים וכן תפוחי אדמה המקדימים להבשיל. בראשית הקיץ אזל המזון לחלוטין, לא נמצא בבית אף גרגר של תבואה וכן גם לא תפוחי אדמה. דברים אלה לא ניתן היה להשיג אפילו בעד כסף, היו לנו רק דברי חלב במידה מצומצמת, כיוון שמצרך זה נמצא למכירה אצל השכנים. כאשר התחלנו לסבול מרעב הלכנו לשדות והיינו אוספים מן צמח בר, שלדברי אנשים היה טוב לאכילה. צמח זה בשלנו, טבלנו אותו במעט חמאה והוא שמש כמאכל יחיד במשך כחדש ימים לכל המשפחה. טעמו של הצמח היה מגעיל ביותר. במיוחד סבלתי אני מכל בני המשפחה וסירבתי לאכול אותו. כל פעם שהייתי אוכל מעט ממנו מיד הייתי מקיא הכל. אבא הכריח אותי לאכול למרות התנגדותי. כולנו נחלשנו מן הרעב עד שנראו בנו סימני נפיחות. כאשר המצב הגיע עד משבר הוחלט לשלוח אותי ואת אחי להיות רועים אצל איכרים. מובטח היה לנו שנאכל שם לשובע ואולי אף נוכל להביא משהו לבני המשפחה. ראשון נמצא מקום בשביל אחי בקצה הכפר כשני ק"מ מביתנו. הוא נתקבל שם להיות רועה הפרות ועובד במשק, תמורת האוכל שיקבל. בזמן היותו רועה הלכתי אליו לבקר אותו ואז התחלק איתי בארוחתו שקיבל אותו יום בשביל בני הבית. כעבור זמן קצר, אחרי חיפושים מרובים, נמצא גם מקום בשבילי בכפר השכן, מרחק שלושה ק"מ מכפרינו, נמצא נחוץ רועה לפרות אצל אחד האיכרים האמידים.

בבוקר מוקדם יצאתי לשם עם אבי הגענו לשם ונפגשנו עם האיכר, אחרי משא ומתן קצר ואחרי שכבדו אותנו בדובדבנים, התחלתי להיות שם רועה פרות וסוסים. עוד באותו יום נשארתי שם ומיד נגשתי לעבודה. כיוון שהפרות היו כבר בשדה נתנו לי לבקע עצים ולנקות את החצר. בצהריים קבלתי אוכל שכמותו לא אכלתי זה ימים רבים מאוד. לפי האוכל ניכר היה שבית זה איננו יודע רעב מהו כלל וכלל. המשפחה היתה מורכבת מארבע נפשות, האיכר כבן חמישים, אשתו ושתי בנותיו, שעדיין לא נשאו. לאיכר היו הרבה אדמות והוא העסיק עוד כמה פועלים במשקו הנרחב. בעיקר התפעלתי מן הענבים שגדלו בגן שליד הבית גדול, הענבים נדירים במקומות אלה.

למחרת קמנו מוקדם מאוד ויצאנו לשדה. יצאתי יחד עם האיכר והבת הצעירה שהוליכה את הפרות למרעה. באותו יום צריך הייתי ללמוד את מקומות המרעה, כי לא בכל מקום מותר היה לרעות את הפרות. כאשר הגענו לשדה נתפזרו הבהמות במרעה ואנו ישבנו במקום. כאשר אחת הפרות התרחקה יתר על המידה שלח אותי האיכר להחזירה. רצתי אל הפרה והמקל בידי, בהתקרבי אליה היא התנפלה עלי, נגחה בי והפילה אותי ארצה. זו היתה פרה נגחנית האיכר וביתו חשו אלי ובראותם שלא קרה לי כלום פרצו בצחוק. הם צחקו ואילו אני בקושי רב עצרתי בדמעות שעמדו בעיני. התאפקתי מלבכות, פחדתי שמא יתחרט האיכר ויפטר אותי בראותו את מורך ליבי. אחר - כך הסבירה לי הבת שהפרה הזאת נגחנית מאוד והיא מתנפלת על כל אדם זר. היא מתרגלת במשך זמן קצר ועתידה להתרגל אלי בעוד יום יומיים, כמו כן עודדה אותי לא להפנות לפרה את גבי, שעה שהיא מתקיפה אותי, אלא להראות לה את מקלי. כיוון שמלאכת הרעייה לא היתה חדשה עבורי לא נזקקתי להרבה הדרכה. למחרת יצאתי כבר לבדי למרעה היו לי 4 פרות, שתי עגלות ושני סוסים. למרעה הייתי יוצא מוקדם מאוד ונשאר שם עד שעה 11 בערך. כאשר התחילו השעות החמות חזרתי הביתה עם הבהמות ולפנות ערב יצאתי שוב. בשעות ההפסקה עסקתי בעבודות שונות בחצר, בניקוי האורווה והרפת והוצאת הזבל. עם רדת החשכה הייתי חוזר עם הפרות הביתה ומכין אותן לחליבת הערב. בשעה זו עמדתי לרשות בעלת הבית, שהטילה עלי עבודות שונות במשק ביתה, עד שעת ארוחת הערב. אחרי ארוחת הערב חופשי הייתי ללכת לישון על משכבי במתבן.

במקום זה ביליתי את כל הקיץ, אמא וגם אבא באו לבקר אותי מדי פעם וגם אני הלכתי לפעמים הביתה. המצב בבית הוסיף להיות קשה ביותר עד אשר התחיל הקציר והבשילו ראשוני תפוחי האדמה.

שנת 1942 היתה שנת רעב איום בכל אוקראינה. מאות ואלפים מתו בערים ובכפרים תוך כדי נדידה וחיפוש אחרי מעט מזון. אנשים רבים נמצאו בתעלות שבצידי הכבישים, נפוחים וגוועים מרעב.

עם ראשית הקציר הוטב המצב עבודה נמצאה אצל איכרים בכפר ובתשלום הזעום אפשר היה איכשהו להתקיים. מה גם שאני ואחי לא היינו בבית ובזה הוקל העול. באותם ימים הוסיפו אבא ואמא לצאת כל יום לעבודה בשדה יחד עם הבת הקטנה. תמורת העבודה התחלנו שוב לצבור מזון לקראת הימים שיבואו. באמצע הקיץ נגזר על היהודים לצאת כל פעם לעבודה בכבישים. זו היתה מכסת עבודה שהוטלה על היהודים בלבד ונתמלאה לפי תור שנעשה ע"י ועד הקהילה. יום יום יצאה קבוצת גברים לעבודת הכביש וחזרה לעת ערב. העבודה נעשתה בלי השגחה של שוטרים, כך שהיה בה עדיין חופש מרובה. רבים מיהודי המקום נמנעו מלצאת ע"י ששכרו אחרים שיצאו במקומם. אבי היה ממלא את תורו בעבודה בכביש וגם עשה עבודתם של אחרים תמורת תשלום. פעמים יצא גם אחי הגדול להחליף את אבא אם נמצאה איזה עבודה ששכרה בצדה בשביל אבא.

באחד הימים בימי הסתיו של שנת 1942 בעת היות אבא בעבודתו בכביש הופיע במקום העבודה מפקד מחנה העבודה יכטורוב, שהיה מחנה ליהודים, שהובאו מעיירות שונות לעבודת כפייה.

אותו מפקד התעניין לדעת אם כל יום עובדים הם בכביש, מה מספרם ומאיזה מקום הם. המפקד קבל את הפרטים שבקש מפי האחראי היהודי ונסע לדרכו. בבואו הביתה לעת ערב ספר אבא את אשר קרה ביום בזמן העבודה ואמר שאין בדעתו לצאת למחרת לעבודת הכביש, כיוון שחשוד בעיניו העניין. אבא הביע את חשדו שעתידים לקחת את כל העובדים אל מחנה העבודה שמשם בא אותו מפקד.

למחרת לא יצא אבי לעבודה הוא נשאר בבית ואף לא יצא אל הרחוב לשום עבודה אחרת. בשעות הצהריים הופיעו ברחוב הכפר כל היהודים שעבדו אותו יום בכביש מובלים ע"י מספר שוטרים אוקראיניים מזוינים. לדבריהם הובלו אל מחנה העבודה יכטורוב. אל המובלים נלוו בני האיכרים וגם מן המבוגרים, אשר היו צועקים מילות גנאי ומביעים קורת רוחם על היפטרם מן היהודים. בעבור הקבוצה ליד ביתנו נעצרו לעשות חניה. בעת החנייה צווה המפקד להודיע לבני המשפחה שיביאו לגברים צידה לדרך, כלי אוכל, בגדים ושמיכות. בעת החנייה נתקבצו עוד רבים מתושבי הכפר לחזות איך היהודים מובלים אל המחנה. אחד מהאיכרים שבשכנותנו העיר את אוזנו של מפקד המשמר שכאן בקרבה גר יהודי והוא איננו בין המובלים, בספרו דברים אלה הראה על ביתנו. כל אותה שעה עמדתי בבית יחד עם אחי והספקנו להזהיר את אבא שיסתתר בטרם יכנסו השוטרים לבית.

מיד לאחר מכן התפרץ מפקד המשמר בחמת זעם ודרש את אבא, שיתייצב מיד יחד עם שאר היהודים בכביש. "היכן בעלך?" צעק המפקד בחמת זעם כשהוא משקשק בבריח הרובה שבידו "אינני יודעת, הוא יצא בבוקר לעבודה ולא חזר עדיין". "את מסתירה אותו כאן בבית, ואם לא תגלי מיד היכן, נוציא להורג את כל בני הבית". השוטר ממש השתולל מרוב זעם, הוא הפך את הבית והוציא ממקומו כל דבר שנמצא בחדר ובמטבח. גם את העריסה של אחותי הפך עד שזו פרצה בבכי מר מרוב פחד. אמא ניסתה לשחד את השוטר בכסף שנמצא בידה אלא שזה לא אבה לקבל את הסכום הזעום שהוצע לו. הוא דחף לכיסיו כמה מחפצי הבית ויצא החוצה. בצאתו הודיע מפקד המשמר שהוא מחכה עוד רבע שעה במשך זמן זה על אבי להתייצב לפניו, אם לא יתייצב בפניו יוסיף לחפש אחריו ואם ימצא, ירה בו במקום. כדי לחזק את איומיו טען את רובהו וירה מספר פעמים באוויר. אותו יום היתה אצלנו הדודה רחל שבאה יום לפני כן מלבוב, בראותה את המצב המסוכן הציעה עצמה ללכת במקום אבי. המפקד ניאות תחילה לקבל אותה במקום אבא, אך אחר - כך התחרט וסירב. כעבור רבע שעה הופיע שוב בבית ודרש את אבא, שלא התייצב בינתיים. לאחר איומים מרובים הטיל את האחריות על ועד הקהילה בדורשו שאבא יתייצב מחר בבוקר במחנה יכטורוב.

כל אותה שעה עמדו היהודים בכביש והצטיידו בכלים שהביאו להם בני משפחתם. כיוון שכל החיפושים בביתנו ובסביבתו עלו בתוהו, פקד המפקד על השיירה לזוז לדרכה למחנה. השיירה הלכה לה ואנו נשארנו בבית מפוחדים וחרדים לגורל אבא.

למעשה לא ידענו היכן הוא נמצא. ברגע שהזהרנו אותו על בוא מפקד המשמר לביתנו הספיק אבא לצאת את החדר עד למבוא, אותה שעה כבר נפתחה דלת המבוא ע"י מפקד המשמר אבא הספיק להסתתר אז מאחורי הדלת שנפתחה והסתירה אותו מצד שמאל שעה שמפקד המשמר פנה ימינה להיכנס לחדר המגורים אבא ניצל את השהות שניתנה בידו לעזוב את המבוא ולהיכנס למחסן. בהיכנסו למחסן שהיה קשור למבוא בדלת הוא עלה בסולם לעלייה ולקח איתו את הסולם. השוטרים שערכו את החיפושים בבית בפקודת המפקד פשפשו בכל הפינות במחסן ברפת חיפשו גם מקומות מחבוא מתחת לרצפה. הם גם עמדו לפני הפתח המוליך אל העלייה, בראותם שאין סולם ניצב אל העלייה לא טרחו לעלות למעלה. כל שעת החיפוש והצעקות שהקים המפקד ישב אבא בעלייה ושמע את כל המתרחש ובכל זאת לא מסר עצמו לידי השוטרים. אבא קיווה שאם לא ימצאו אותו יסתפק המפקד באיומים וילך לדרכו ואילו להתייצב במחנה יספיק גם מחר. לעת ערב התחיל אבא מתכונן להליכתו למחנה, הכין צידה ובגדים, טכס עצה עם אמא בדבר בני המשפחה ונפרד מבני המקום. למחרת בבוקר עתיד היה לצאת ולהתייצב במחנה כפי שהתחייב הועד. נתמזל מזלו של אבא שלא היה יחידי אשר נתחייב להתייצב אותו יום, עוד אחד מיהודי הכפר, שנעדר אותו יום והסתתר גם הוא, נדרש להתייצב. יהודי זה הציע שוחד למפקד השוטרים וזה נתרצה. בזכות השוחד שניתן נשארו שניהם אצל בני משפחתם. בפעם הזאת ניצל אבי מפורענות של מחנה עבודה והוסיף לשבת עמנו.

ימי הקיץ קרבו לקיצם, עבודת השדה נתמעטה. במשך ימי הקיץ נצבר בביתנו מלאי של אוכל מכל המינים, שבא לנו תמורת העבודה. אני הוספתי לרעות את הפרות אצל האיכר. הימים נעשו עתה קרירים, בעיקר הציק הקור בשעות הבוקר. בשעה מוקדמת הייתי יוצא עם הפרות לשדה. הטל נראה לבן כשלג ואני מהלך בו יחף באין לי נעליים. בבואי אל מקום המרעה הייתי מתכרבל במעילי הקצר ואוסף רגלי לתוכו, אולם הקור היה חזק והציק לי ביותר. ההליכה בטל הקפוא כמוהו כהליכה בשלג. כיוון שקפאו רגליי הייתי יושב ובוכה שעה ארוכה, עד שעלתה השמש או עד שנאלצתי להחזיר פרה מן התלתן. יום יום הייתי ממרר בבכי בגלל הכאב העז באצבעות רגלי הקפואות. בעוד שאני הוספתי לשרת אצל האיכר חזר אחי הביתה לאחר שפוטר ע"י האיכר שאצלו עבד. בסתיו החלו מגיעות שמועות על הקמת גיטו ליהודים בעיר הקרובה פזשמישלני. עדי ראייה ספרו, שתושבי העיר גורשו מרחובות רבים ונצטוו להתיישב רק באזור מצומצם, אשר הוקף גדר תיל.

באחד מימות הסתיו נתבשרנו שגם תושבי הכפרים נצטוו לעזוב את בתיהם ולבוא העירה להתיישב בגיטו נקבע תאריך מסוים שבו חויבו כולם לעזוב את הכפר כל מי שיפר את הצו דינו מוות.

לאחר שידולים ושחודים אצל שלטונות המחוז נדחה צו הגירוש לחודש ימים, הדחייה עלתה סכום כסף הגון, אשר נאסף בכל הכפרים בסביבתנו. הקשה ביותר היה שנצטווינו לעזוב את המקום דווקא לקראת החורף. מן השמועות כבר ידענו מה גורל צפוי לנו בגיטו, הגדוש אנשים חסרי גג וחסרי אוכל. בבית החלו הכנות נמרצות לקראת אפשרות של גירוש לגיטו, הכנו מזון ככל שהשיגה ידנו וגם עצי הסקה. באחד הימים הופיעו בכפר מכוניות ובהם אנשי גיסטפו. כולם חשבו שאלה באו לבצע את צו הגירוש בלי שום הודעה מוקדמת. רוב היהודים שבכפר ברחו לשדות והסתתרו שם עד הערב. אני לא הייתי אותה שעה בבית כיוון שעבדתי עדיין אצל האיכר. הורי הגיעו אלי בשעות הערב וספרו לי את אשר קרה. ביקשנו מהאיכר שיסכים להלין את בני המשפחה לילה אחד. האיכר הסכים, בתנאי שכולנו נעזוב את ביתו מוקדם בבוקר. עוד באותו לילה חזר אבא לכפרנו לחקור מה קרה שם, הוא חזר וספר לנו שאנשי הגיסטפו נסעו ולא ערכו שום חיפושים אחרי היהודים. אותו לילה נשארנו ללון במקום והחלטנו לחזור למחרת לכפרנו. מוקדם בבוקר יצאנו בחזרה הביתה וגם אני הלכתי עם כולם. האיכר הודיע שאין הוא זקוק יותר לעזרתי. חזרנו הביתה וגם יתר המשפחות חזרו, אולם המתיחות לא פגה. נשארנו דרוכים לקראת העתיד להתרחש. כעבור מספר ימים, כאשר נרגעו הרוחות, נתבשרנו על חידוש צו הגירוש לגיטו. גם הפעם אספו כסף רב ושחדו את הממונים עד שבטלו את הצו. אמנם הצלחנו להינצל בינתיים מן הגירוש לגיטו, אולם הכל הרגישו שהדבר לא ימשך זמן רב. נראה שמושל המחוז רק השתעשע בהוצאת צווים וביטולם, ובינתיים סחט סכומי כסף הגונים. מוקדם או מאוחר עתידים לבצע את הגירוש. לא הצטרכנו לחכות זמן רב עד שנתפרסם צו הגירוש בפעם השלישית, הפעם לא עזרו שום שדולים וכספי שוחד. הצו ניתן ונקבע תאריך סופי ה-31 בדצמבר 1942, שאחריו אסור שימצא יהודי מחוץ לגיטו. כיוון שכלו כל הקיצין התחלנו להכין הכל ליציאה הדודה רחל, שבקרה כל פעם אצלנו נסעה לעיר המחוז והשיגה בשבילנו דירה בגיטו, שכרנו עגלה אצל אחד האיכרים תמורת חלק מהרהיטים שהשארנו. את שאר הדברים הפקדנו אצל איכר אחד, ידיד משפחתנו לעת צרה. בבוקרו של ה - 30 בדצמבר 1942 נכנסה העגלה, רתומה לשני סוסים, לחצרנו. העמסנו על העגלה את כל רכושנו, שעיקרו מזון שעתיד להספיק לחצי שנה. גם יתר היהודים כוונו את יציאתם ליום זה. האיכרים, שבטלו מעבודת שדה עקב החורף, עמדו לאורך הרחוב והסתכלו בנו כשפניהם מחייכות. ההעמסה לא נמשכה זמן רב, כל אחד עשה את עבודתו וסייע לסיום העקירה. כאשר הוכן הכל על העגלה, התלבשנו כולנו בבגדי החורף והיינו נכונים לצאת לדרך. אמא טפלה באחותי הקטנה, אשר שכבה בעריסה. היא הלבישה אותה בגדים חמים ועטפה בשמיכה חמה. פעם נוספת חלפתי על פני החדר והחצר ופניתי אל העגלה, אותו רגע יצאה גם אמא מהבית והלכה לעגלה. אחותי פרצה בבכי קולני ולא פסקה מלבכות. היא בשום אופן לא הסכימה לעלות על העגלה, כל הניסיונות להרגיעה ולשעשעה בקרבת הסוסים והעגלה לא נשאו פרי. לבסוף החליטה אמי ללכת ברגל אחרי העגלה, כפי שעשינו כולנו. פנינו לדרך המוליכה העירה בכביש הראשי, גם שאר משפחות יצאו מחצרותיהם באותו כיוון. המרחק העירה לא היה רב, את רובו עברנו ברגל, פרט לאמא שישבה על העגלה עם התינוקת שנרדמה בינתיים. בשעת הצהריים הגענו העירה ונכנסנו בשערי הגיטו. במקום חיכתה לנו הדודה רחל, אשר דאגה להשיג בשבילנו דירה. היא הובילה אותנו אל מקום מגורנו החדש ונפרדה מאתנו. עוד באותו יום רחל יצאה ללבוב ועמדה לחזור אלינו כעבור שבוע.

דירתנו החדשה בגיטו היתה מורכבת מחדר אחד ארוך וצר ובו תנור בנוי לבנים, החלון היחידי שבחדר פנה אל ככר העיר שהיתה כבר מחוץ לגיטו, הדלת פנתה אל חצר קטנה וסגורה, שמצדה האחד גבלה עם האזור שמחוץ לגיטו ונבדלה ממנו ע"י חומת הבית השכן. ביתנו היה אם כן הקיצוני ברחוב ושניים מקירותיו פנו אל מחוץ לגיטו. בשכנות לנו גרה משפחה אחרת בחדר אחד ומעבר למבוא גר בעל-הבית עם משפחתו. חדרנו שימש בעבר חנות טבק של בעל - הבית. נוסף לכך היו בבית שני חדרים, אשר נשארו ריקים בגלל שחסרו חלונות ותקרתם היתה מפוצצת, כתוצאה מפצצה שפגעה כאן בזמן המלחמה. באחד החדרים הריקים עמדה ספה ישנה וקרועה ועוד כמה שברי רהיטים, מתחת לספה זו היתה כניסה נסתרת לבונקר תת - קרקעי, אשר היה קודם לכן מרתף רגיל הנהוג בכל בית. כאן את הכניסה הישנה למרתף סתמו בלבנים וטייחו אותה. כאשר רצו להיכנס למחבוא היו מזיזים את הספה, מרימים קרש מקרשי הרצפה ויורדים בסולם למטה. אחד האנשים היה נשאר למעלה ומסווה את הקרש, עד שלא ניתן להכיר את הכניסה, אם הזיזו את הספה. האיש שנשאר למעלה היה בעל הבית והוא היה הולך ומוצא מחסה אצל שכן אוקראיני. כאשר הגענו לדירה החדשה שלנו בגיטו לא ידענו כלום על מציאותו של המחבוא המתואר לעיל. הסתדרנו בחדר האחד לפי מיטב יכולתנו וקיווינו לימים טובים שיבואו. ביום השני לשהותנו בגיטו יצאנו לרחוב עם אבא. הרחובות בגיטו היו גדושים אנשים, בכל מקום עמדו מעגלים מעגלים, והיו משיחים על החדשות ועל העתיד. רבים היו מציעים סחורות שונות למכירה או דברי מאכל, הצפיפות בכל מקום היתה רבה ביותר. העיר עצמה לא היתה גדולה ביותר, אולי בת עשרת אלפים תושבים. חומות הגיטו הקיפו מספר רחובות ובהם נדחסו כל היהודים שבסביבה, ביחד כעשרת אלפים יהודים.

ביום השלישי לשהותנו בגיטו התעוררנו בשעה מוקדמת מאוד ע"י רעש של מכוניות וצעקות בגרמנית. מבעד חרכי התריסים הצצנו אל מחוץ לגיטו וראינו בכיכר מכוניות עם חיילים ושוטרים. לא היה כל ספק בכך שהגרמנים מקיפים את הגיטו. הערנו את כל דיירי הבית הזה וגם דיירי בתים שכנים ומייד התחילה מנוסת בהלה אל המחבואים. אנחנו הלכנו אחרי משפחת בעל הבית ונכנסנו אל המחבוא שלהם. מרוב בהילות לא הספקנו לקחת אתנו שום דבר פרט לבגדים שלבשנו ומעט אוכל לתינוקת. לאחר זמן מה נשמעו יריות מכל עברי הגיטו. "האקציה" התחילה.

עשרים וכמה נפשות מארבע משפחות שכבנו במרתף, דרוכים לכל רעש, העולה מבחוץ. היתה אתנו תינוקת קטנה, שעלולה לפרוץ בבכי בכל שעה ולהסגיר את כולנו ברגע שישמעוה.

היו בידינו כדורי שינה שהכנו בעוד מועד למטרה זו ואמא.השתדלה לתת לאחותי כל פעם על מנת שתוסיף ותישן, אולם לא תמיד פעלו כדורים אלה בסדר. במחבוא שררה מתיחות רבה, האנשים היו רגישים ביותר לכל תנועה קלה ביותר. כל אחד נמנע מלקום ממקומו במשך שעות רבות, החושך אשר שרר במקום העיק במיוחד על כולם. בגלל חוסר אויר לא היתה כל אפשרות להעלות אור, כל פעם שניסו להדליק נר היה הנר בוער מעט ודועך כעבור רגעים.

בשעות הצהריים נשמעו פתאום צעדים מעל ראשנו, אנשים עברו ממקום למקום ודפקו על הרצפה, כדי למצוא מקומות חלולים. כדי למנוע צליל חלול שמנו שקים ממולאים חול מתחת לקרש הכניסה. החולייה הראשונה הסתובבה זמן רב בחדרים ואחר - כך הלכה. במשך היום באו עוד חוליות, שהיו מורכבות מגרמנים ואוקראינים. גם אלה חיפשו בדייקנות זמן רב והלכו. בהתקרב הערב לא נשמעו יותר יריות וצעקות וגם לא באו יותר אנשים לחיפושים. בלילה יצאו אנשים להיוודע על המתרחש בגיטו, הם נתקלו באנשים וכיוון שחשבו אותם לגרמנים חזרו למחבוא. חשבנו שהפעולה נמשכת גם בלילה, לא יצאנו בלילה וגם ביום שלמחרת לא יצאנו החוצה מן המחבוא. במשך היום שמענו אנשים מסתובבים למעלה והיינו בטוחים שאלה חוליות חיפוש של גרמנים. כאשר יצאנו מן המחבוא בערב השני התברר שהאקצייה נגמרה עוד אתמול, ואנו ישבנו יום נוסף במחבוא. בדירתנו לא מצאנו כלום, הכל נשדד. אנשים זריזים, אשר הקדימו לצאת ממחבואם מיד בלילה הראשון, הוציאו את כל מלאי המזון שהיה לנו וגם בגדים עם כלי מטה.

למחרת "האקציה" התרוקנו חוצות הגיטו במידה רבה, כמחצית מתושבי הגיטו נתפסו והובלו בקרונות רכבת לבלז'יץ. כעבור ימים מספר התחילו לחזור אנשים מן הרכבת שהובילה לבלזיץ. מספר החוזרים היה רב מאוד והגיע לכמה מאות. כל אלה שחזרו קפצו מהרכבת בחשכת הלילה וחזרו ברגל לגיטו. החוזרים שניצלו סיפרו על אנשים רבים, אשר נהרגו או נפצעו בעת הקפיצה או מכדורי השומרים שעל הקרונות. האנשים הובלו בקרונות סגורים ונדחסו בעמידה בלי להשאיר מקום לתנועה כלשהי למרות זאת הצליחו לפרוץ את האשנבים ולקפוץ החוצה בעת שהרכבת האטה במהלכה בהתקרבה לתחנה "באקציה" הזאת לא הרגו אנשים רבים בגיטו עצמו. מבצעי "האקציה" היו יחידות גיסטפו מן האיזור, מיליציה אוקראינית והמיליציה היהודית. המיליציה היהודית השתתפה בבצוע האקציה, אולם רק במקרים מועטים ובודדים נודע על שתוף פעולה אמיתי עם הגרמנים.

לאחר האקציה ספרו מפה לאוזן שבין הגיסטפו היה ראש המיליציה היהודית מגיטו לבוב, אשר היה מזוין בנשק חם והתנהג ביתר אכזריות מאשר הגיסטפו עצמו. ספורים על משתפי פעולה כאלה נפוצו לרוב בימים ההם.

כעבור שבוע - שבועיים חזרו החיים בגיטו למסלולם הרגיל, אלא שמספר תושביו פחת באופן ניכר. ההברחה והמסחר התנהלו כרגיל, יום יום יצאו פלוגות העבודה משערי הגיטו וחזרו עם ערב. מדי פעם נעשו מצודים ברחובות על גברים, אלה נלקחו לעבודה במחנות ריכוז. בדרך כלל נראו ברחובות הגיטו נשים וילדים ואילו הגברים לא הרבו בזמנים אלה לצאת לרחוב.

כאמור, איחרנו לצאת ממחבואנו אחרי "האקציה" ונשארנו בלא כלום. מלאי המזון שעתיד היה להספיק לחצי שנה נשדד ברובו, כסף לא היה לנו לקנות צורכי אוכל, שהיו מצויים בגיטו. השלטונות הגרמנים חלקו 100 גרם לחם ליום, זה היה לחם עשוי רובו תפוחי אדמה ובלתי אפוי כהלכה. ממנות מזון אלה לא היתה כל אפשרות להתקיים. חיכינו לבואה של הדודה רחל אלינו, כפי שהבטיחה, אולם היא לא באה. לא ידענו אם קרה לה דבר מה, חיפשנו הזדמנות להתקשר עם האיכר בכפר ולבקש ממנו שיביא לנו חלק מהחפצים שהשארנו אצלו. כל זה לא יצא אל הפועל. אחי הבכור ואני התחלנו לחפש עבודה כלשהי, כדי לפרנס את כל המשפחה, כיוון שאבא נאלץ כל הזמן להסתתר. בחיפושינו אחרי עבודה הגענו לחנות סיד מחוץ לגיטו. בבית השכן היתה חזית של חנויות, שכולן היו שייכות לצד שמחוץ לגיטו, חנויות אלה שהיו בעבר של יהודים עברו לידי אוקראינים תושבי העיירה. באחת החנויות נפתחה חנות לסיד כבוי, ליד החנות היתה חצר ובתוכה שער שהפריד בין אזור הגיטו לאזור שמחוצה לו. המפתח של השער היה בידי בעל החנות. בתחילה התחלנו לעבוד אצל בעל החנות חינם, הוא היה מעניק לנו קצת תפוחי אדמה וקמח מדי פעם. כל בוקר יצאנו אל מחוץ לגיטו, דרך פרצה שבין שני בתים והלכנו לחנות. היציאה מן הגיטו היתה כרוכה בעונש מוות.

בחנות היה תפקידנו לפרוק את הסיד מהעגלות שהביאו אותו וכן לשקול לאיכרים את הסיד שביקשו לקנות. האיכרים מן הכפרים שבסביבה היו מביאים אתם מצרכי מזון, אנחנו קנינו אצלם את המזון והברחנו אותו לגיטו דרך השער שבחצר החנות. את המזון קנינו תוך כדי עבודתנו בחנות והסתרנו אותו במחסן הסיד. בערב היינו מעבירים את כל סחורתנו מעל לשער לתוך הגיטו, בעל החנות ידע כמובן על מעשינו, אולם לא אמר לנו דבר. זה היה השכר ששלם לנו בעד עבודתנו. לפעמים היינו נשארים אצל בעל החנות ועוזרים לו בספירת הפדיון ועריכת החשבון שהצטיינו בו יותר ממנו.

באחד הימים כאשר קנינו כמות גדולה של תפוחי אדמה ולא היתה אפשרות להעבירם כרגיל מעל לשער קבלנו את המפתח מהשער, פתחנו אותו והעברנו את הכל. באחד הערבים נשארנו עם בעל החנות לעזור לו בספירת הכספים. הוא הוציא על שולחן את כל השטרות, שהיו גדושים בכיסיו באי סדר ואמר לנו לסדרם לפי הגודל. מלאכה זו עשינו תמיד בלי השגחה מיותרת מצד בעל החנות. ידענו שאין כל אפשרות לדעת מה היה הפדיון ולכן לא ירגיש הגוי אם 'נסחוב' ממנו קצת כסף ואמנם סחבנו מדי פעם סכומים לא גדולים, כעין שכר עבודה בלתי רשמי. באותו ערב אמר בעל החנות שהוא יוצא לסגור את השערים ואמר לנו לסדר את הכסף. אחי רמז לי שלא לנצל הפעם את יציאתו ולא לסחוב כסף, הוא סבר שבעל הבית עומד מאחורי החלון ומסתכל בנו. כאשר יצאנו אותו לילה בדרכנו הביתה התברר שאמנם צדק אחי, כיון שהשער היה עדיין פתוח. אותו ערב עמדנו במבחן האמון והיינו בטוחים שנוכל להמשיך לעבוד כל עוד שורר שקט בגיטו. המזונות שהברחנו לגיטו נתנו לנו רווח מספיק כדי לקיים את כל המשפחה ואף לאגור קצת מלאי לשעת חירום. ע"י כך מנענו גם את סיכונו של אבא ביציאה מן הבית. כיוון שמספר הגברים בגיטו הלך ופחת התחילו הגיסטפו לערוך מצודים לא רק ברחובות אלא גם בבתים. בהיוודע על מצוד כזה היה אבא יורד למחבוא ומסתתר שם יחד עם גברים אחרים, שהיו באותו בית. המחבוא הזה לא היה בטוח כל כך ואנו חששנו שיתגלה באחד הימים. אחי ואני החלטנו לבנות מחבוא במחסן הסיד שמחוץ לגיטו, בלי ידיעת בעל החנות. בערב, כאשר הגוי עזב את החנות חזרנו לשם בסתר, ע"י טיפוס מעל לשער ובנינו את המחבוא. חפרנו בור בתוך רצפת המחסן האפל, כדי לטשטש את העקבות הוצאנו את כל האדמה והעברנו אותה לתוך הגיטו. כל לילה בגמר העבודה היינו מכסים את הבור בערמת סיד, לבל יבחין בו בעל החנות. כאשר גמרנו לחפור את הבור כיסינו אותו בקרשים ובאדמה ועליה סיד. את הכניסה למחבוא עשינו מארגז מרובע שהיה מלא סיד והתמזג עם הסביבה. החיסרון היחידי במחבוא היה בכך שאדם מבחוץ היה צריך להסוותו. כיוון שהמחבוא נועד בעיקר בשביל אבא בזמן של חיפושים אחרי גברים בגיטו יכולנו אנחנו להסוות את הכניסה אחרי היכנסו. בניית המחבוא נמשכה כשבועיים והושלמה בלי שבעל החנות ירגיש בכלל במתרחש. כל פעם שהיה מצוד על גברים בגיטו היינו מעבירים בדרכים נסתרות את אבא למחסן הסיד ומכניסים אותו למחבוא. הקושי העיקרי היה להיכנס למחסן בלי שבעל החנות יראה. במקרים כאלה הסחנו את לבו לאיזה עניין בחוץ ובינתיים עשינו את מעשינו.

עברו כבר כשלושה חודשים לשהותנו בגיטו ודודה רחל לא הגיעה אלינו היא לא שלחה שום ידיעה על עצמה. חששנו מאוד שהיא נתפסה ע"י הגרמנים או ע"י שוטרים אוקראינים מן הסביבה, שיכלו להכירה. לא היה כל אשור להשערותינו. החיים בגיטו זרמו באפיקם הרגיל. קבוצות אנשים ברחובות בזמן של שקט, רחובות ריקים בעת מצוד. בהלת אקציה שהופרחה מאי שם, ידיעות על מעשי נסים של רבנים מפורסמים, סיפורים על פקודות להפסיק את השמדת היהודים, על משלוח יהודים לעבודה ברוסיה ,הטלת קונטרבוציות, תפיסת אנשי היודנראט כבני ערובה, ידיעות על תבוסות וניצחונות בחזיתות השונות ועוד מיני ספורים.

כל בוקר הייתי חומק לי אל מחוץ לגיטו דרך המעבר הצר שבין שני בתים ויוצא למרכז העיר, מכאן פונה שמאלה מרחק מאה צעדים עד לחנות הסיד, מקום עבודתי, עוד מאתיים צעדים מכאן בקו ישר לפני נמצא שער הגיטו ולידו שוטרים יהודיים ואוקראינים. הם יכולים להרגיש בי בצאתי מן המעבר הצר ישר לרחוב, אולם עדיין זה לא קרה עד כה. באחד הבקרים, כדרכי כל יום, פניתי למעבר ויצאתי ישר לרחוב, בדרכי לחנות. בצאתי לרחוב הרעים קול עז בגרמנית "בוא הנה!" נעמדתי במקומי כמאובן ולא יכולתי לזוז ממקומי, כאשר הפניתי מבטי ימינה אל הכוון ממנו באה הפקודה הצעקנית ראיתי לפני את מפקד הגיסטפו השמן עומד בקרן הרחוב ומביט ישר נכחו כפונה אלי. פניתי ימינה והלכתי לקראתו. עברתי על ידו והוא לא שם לב אלי כלל, המשכתי ללכת ברחוב שמחוץ לגיטו והקשבתי אם אין הולכים בעקבותיי. הקפתי את הגיטו סביב סביב ברחובות שונים ונכנסתי בחזרה לגיטו דרך אחת הפרצות המרובות שלא היה עליה משמר. בריצה הגעתי הביתה ומצאתי את אמי, אחי ואבי, כשהם דרוכים מפחד ודאגה לגורלי. הם שמעו את הצעקה של מפקד הגיסטפו מייד אחרי צאתי והיו בטוחים, כמוני, שהיא היתה מכוונת אלי. ספרתי להם את אשר קרה ואז הבנו את אשר התרחש באמת. מפקד הגיסטפו שעמד בקרן הרחוב צעק לכוון שער הגיטו מרחק 300 צעדים, אל אחד השוטרים שיבוא אליו, אני יצאתי בדיוק ברגע של הצעקה והייתי בטוח שאמנם נתכוון אלי. אולם הוא הביט אל השער ולא ראה כלל אותי בצאתי מן הגיטו במרחק עשרה מטרים ממנו. המאורע הזה גרם לי זעזוע קשה, שממנו התאוששתי רק כעבור ימים אחדים ובינתיים נשארתי בבית ולא הלכתי לעבוד בחנות.

זה ימים אחדים שאני מסתובב ברחובות הגיטו ואינני יוצא לעבודתי בחנות הסיד, אל מחוץ לחומות הגיטו. אחי סיפר לבעל החנות שאני חולה. אם אני חולה משמע שצריך לשכור נער אחר לעבודה בחנות, אומר בעל החנות. ימי החגים קרבים ואינני יכול להישאר בלי עובד מנוסה. הוא יבריא בקרוב ויחזור, מבטיח לו אחי, אין לו כל רצון להכניס לעניין מישהו שאיננו שייך למשפחה ולגלות לו את סודות המחבוא. גם היתרונות בהשגת מזון אינם מבוטלים ואין לו כל רצון לחלקם עם שותפים. אין כל ברירה, כעבור ימים מספר עלי לחזור לעבודה. שוב אני קם מדי בוקר וחומק במעבר הצר אל מחוץ לגיטו. עכשיו אנחנו נזהרים יותר, תחילה מציצים דרך סדק בתריסים אל הרחוב הפונה אל הצד הארי, מקשיבים לקולות הבאים משם ורק אחר כך יוצאים בחטף החוצה. אף פעם איננו יוצאים שנינו ביחד, תמיד יש רווח של זמן בין יציאתי ליציאתו של אחי אל מחוץ לחומות. בימים רגילים אין התנועה רבה בחנות, הזמן זורם בעצלתיים, עיקר הקונים באים בשעות אחר הצהריים המאוחרות.

באחד הימים נכנס אחד מהשוטרים הגרמניים לחנות, הוא מתחיל לדבר גרמנית אל בעל החנות ומזמין 50 ק"ג סיד בשביל המפקדה הגרמנית. אנחנו מעמידים פנים שאיננו מבינים דבר ואז הוא פונה אלינו באוקראינית. הוא מתבונן בנו, שואל שאלות אחדות על עבודתנו ומעשינו והולך. מתעורר חשד בלבנו למה השאלות? מה פתאום בא שליח מיוחד מהמפקדה לקנות סיד במקום להודיע שישלחו לו. העניין נראה לא חלק בעינינו. למחרת לא הלכנו לעבוד, אולם להורים לא ספרנו דבר. אמרנו שהחנות סגורה אותו יום. חששותינו נתאמתו למחרת באו לחפש אותנו שוטרים מהמשטרה האוקראינית בעל החנות אמר להם שאיננו עובדים יותר אצלו. כעבור יום סיפר לנו את כל העניין והוסיף שהוא מפחד להסתכן, כי גם הוא צפוי לעונש אם ייתפס בהעסקת יהודים. העניין נעשה מסוכן ביותר יש להיזהר יותר, השוטרים עלולים לחזור ולהתעניין בגורלנו.

כיוון שגם בעל החנות החליט לאחוז באמצעי זהירות, אך לא רצה לוותר על עבודתנו התחלנו לעבוד בשעה מוקדמת בבוקר ובשעות שלפנות ערב. יש המון עבודה כאן מלבד עצם המכירה רק אחד מאתנו יעסוק עכשיו במכירה ממש. כיוון שלא הרביתי עכשיו לשהות בחנות עסקתי במכירת מצרכי המזון בתוך הגיטו, כל אותם מצרכים שקנינו אצל האיכרים באי החנות הועברו לגיטו ונמכרו ברווח. פעמים הייתי מזמין אצל אחד האיכרים כמות של מטאטאים עשויים ענפי לבנה ואותם מכרתי בחוצות הגיטו. בימים אלה באתי יותר במגע עם הנעשה בגיטו, כיוון שהיתה זו תקופה שבין אקציה לאקציה הרי פרחו שמועות ההרגעה והישועה בכל פינה. רוב השמועות מקורן במעשי ניסים וחלקן בהבטחות הגרמנים. האנשים נעשו שאננים יותר, בוטחים יותר בעתיד, אך לא פחות דואגים. הכל מוסיפים לבנות מקלטים ומחבואים, אוגרים מזון ומסתדרים בעבודות המעניקות תעודות של השלטונות הגרמניים. כל בוקר נפתח שער הגיטו ושיירה של עובדי הכפייה, זו מכסת העובדים, יוצאת לעבודתה. אין הם מקפידים על שמות האנשים רק על המספר. מי שידו משגת יכול לשכור לעצמו מחליף ורבים אף עושים זאת. יום אחד יצאה שיירת העובדים ובבוא שעת הערב לא חזרה.

קמה בהלה. הגרמנים הודיעו שאלה נשארו במחנה בו הם עובדים בגלל חוסר תחבורה, אך גם למחרת לא חזרו האנשים. כעבור ימים מספר הודיעו הגרמנים שהאנשים יישארו במחנה ואפשר לשלוח להם בגדים מזון וכסף. שוב פחת מספר הגברים, עכשיו התחיל מצוד חדש. הגיסטפו הטיל על היודנרט מכסה חדשה שעליו לספק בשביל עבודות תיקון כבישים. כאן מתחילה התרוצצות. המשטרה היהודית פושטת ברחובות, פורצת לבתים ומוציאים כל גבר החוצה. זה שלב ראשון, בשלב זה אין הגרמנים מתערבים, הם מחכים שהמכסה תתמלא. השוטרים היהודיים עושים מעשיהם באכזריות, מכים באלות הגומי, שוברים והורסים כל דבר העומד בדרכם. הם יודעים באיזה בתים יש גברים, אך לא תמיד הם מוצאים אותם. במקרה זה אבא איננו כמובן בבית, השוטרים באים לביתנו, הם דורשים את אבא הם זקוקים לאבינו, אך הוא איננו מחכה להם. אבא נמצא כבר במחבוא שלנו. זה מקום בטוח פחות או יותר. כיוון שהמיכסה לא נתמלאה מתחיל משא ומתן עם הגרמנים. מציעים כופר נפש בכסף, הגרמנים מקבלים את הכסף, אך כעבור זמן קצר מחדשים את תביעתם לקבלת אנשים והפעם הם מבצעים זאת בכוחות עצמם. מכוניות המשטרה מופיעות בשערי הגיטו, הגסטפו והמשטרה האוקראינית עוברים בבתים ומוציאים את האנשים. הרחובות ריקים, החודש הגיעו שמועות על חיסול גיטאות במקומות שונים, כולם מרגישים שגם תורנו יגיע, זה רק עניין של זמן. עכשיו מדברים על מחנות העבודה כעוגן הצלה. אנשים הולכים מרצונם החופשי למחנות, שם הם מקווים להינצל. עד עכשיו נשמרה שלמות משפחתנו, אולם נראה שהגיעה העת להיפרד. אחרי היסוסים ודיונים בין אבא לאמא הוחלט שאבא יתנדב גם הוא למחנה עבודה. מכינים לאבא תרמיל עם צידה ומלווים אותו אל שער הגיטו, משם יצא אבא אל מחנה העבודה קורוביצה. לפני צאתו נדברנו שבמקרה הצורך נשתדל להגיע אליו למחנה.

חדרנו היחיד נתייתם מאבא, כבר שבוע ימים מאז יצא וקבלנו רק דרישת שלום ממנו. אני ואחי ממשיכים לעבוד לפי שעה בחנות הסיד, המתיחות בגיטו גברה בזמן האחרון, נפוצו שמועות על אקציה קרובה. אמא מחפשת סם שינה בשביל אחותי., במקרה שנרד למחבוא נצטרך להרדימה בעת החיפושים. הבשורות הרעות רודפות זו את זו מוסרים על מכוניות של משטרה שהגיעו העירה, אל מפקדת המשטרה. אנשים רבים עוזבים את הגיטו. חלקם יוצאים ליער ולשדות ומיעוטם הלכו למחבואים אצל איכרים. רוב העשירים שבתושבי הגיטו יכולים לשלם בעד מחבוא אצל איכר וגם אין לבטוח בו. הגיסטפו דורש מהיודנרט למלא את מיכסת היהודים שנדרשו לעבודה במחנות. בשעות הצהריים הופיעה קבוצה גדולה של שוטרים נאציים, הם הקיפו את בניין היודנרט ותפסו את אנשי היודנרט כבני ערובה עד מילוי המיכסה. החיפושים בבתים לא הביאו לתוצאות המספקות את הגיסטפו. מספר הגברים הכשרים לעבודה מועט ביותר ואלה המעטים הסתתרו היטב במחבואם.

היום קרה מקרה יוצא דופן, אחד הבחורים שנתפס ע"י הגיסטפו ירה ופצע את אחד הגרמנים. הבחור נתפס בעת החיפוש והובא לבניין היודנרט, במקום שם רוכזו כל הניצודים. הוא ניסה להימלט מן הבניין וכאשר נתקל במשמר של הגיסטפו, שלף אקדח וירה. הבחור אמנם נמלט ונעלם מיד. לאחר המקרה גברה המתיחות בגיטו, כי כולנו ציפינו למעשה תגמול מצד הגיסטפו. פעולת העונשין לא אחרה לבוא, אנשים נוספים נתפסו כבני ערובה תחת איום שהם יוצאו להורג אם לא ימצא הבחור שירה בגרמני. כאן התחילה מהומה בקרב התושבים היהודים. נעשו מאמצים רבים להשיג את הבחור ובסוף הוא נמצא ונמסר לידי הגיסטפו. גורלו של הבחור נחרץ כמובן. לאחר זמן סיפרו בגיטו שהבחור לא הוצא להורג, אלא הצליח לרמות את הגרמנים ולברוח ליער, שם הוא עומד בראש אחת הקבוצות המזוינות. אחרי גמר המצוד על הגברים שוחררו אנשי היודנרט ואילו בני הערובה האחרים נלקחו גם הם למחנה העבודה.

בימים האחרונים מרבה לבקר אצלנו אחד הבחורים מן המשטרה היהודית זה בחור בן כפרינו, המודיע לנו על כל סכנה מתקרבת. הוא סיפר שמדברים על חיסול הגיטו והוא חושש שהעניין יקרה בקרוב מאוד. הוא הבטיח לנו שיבוא להזהיר אותנו במידה וישמע משהו. אותו ערב הלכנו לישון בלב כבד, אחרי שירדנו פעם נוספת למחבוא שלנו ובדקנו אם הכל מוכן. הצענו את המיטות ושכבנו לישון. ישנים בבגדים ורק את הנעליים חולצים. לכל אחד יש חבילה אותה עליו לקחת איתו ברגע שנצטרך למהר למחבוא. אחותי ישנה בעריסתה, שנתה שלווה היא איננה מרגישה בכלום, היא לא מבינה עדיין. בהסתכלי בה אני נזכר מיד באקצייה הראשונה ושבתנו במחבוא. 24 שעות ישבנו אז במחבוא, חסר אויר, מדי פעם נשמע קול בכייה המתפרץ של אחותי. אמא עשתה כל מאמץ להשקיטה אך לא תמיד בהצלחה, אז היה איתנו אבא ואילו הפעם נותרנו בלעדיו.

אור ל"ג בעומר 1943. מבעד לתריסים בוקע השחר. אני שוכב במיטה ומקשיב בדריכות, מצד הרחבה שלפני שער הגיטו נשמעות צעקות ופתאום צרורות של יריות. אני מציץ החוצה דרך סדקי התריס והנה כל הכיכר מלאה מכוניות גדושות משטרה, הכל ברור. שוב נשמע פרץ יריות והפעם מאחורי חלוננו. כולנו קופצים מהמיטות, אמא לוקחת את התינוקת, אני ואחי חוטפים את החבילות ורצים למחבוא. גם שאר דיירי הבית הגיעו כבר אל פתח המחבוא ועכשיו נדחקים כולם. כל אחד רוצה להקדים ולהיכנס. סוף סוף אנו יורדים למטה, מוצאים פינה ופורשים את השמיכות. אמא משכיבה את אחותי, שבינתיים התעוררה. אני ואחי עולים פעם נוספת לחדרנו ומביאים כמה דברים שלא הספקנו לקחת. אחרי שכולם ירדו סוגרים את פתח המחבוא בלוח הרצפה שהוצא ממקומו. הלוח מרופד בצדו הפנימי, כדי שלא יישאר חלל ריק. בעל הבית נשאר למעלה ואיננו יורד אתנו למקלט. הוא מסווה היטב את הפתח ומזיז את הספה אל מקום הפתח. אחר כך הוא יכנס למחבוא אצל מכרו האוקראיני בצד הארי. אחרי שגמרו לסגור את הפתח הולך כל אחד לפינתו ומסתדר עם משפחתו. במחבוא נמצאות כעשרים נפשות, המקום צפוף מאוד ושורר בו כמעט חושך מוחלט. רק אור קלוש ביותר בוקע דרך פתח שגודלו מספר סנטימטרים. לאחר מאמצים רבים הצליחה אמא להרגיע את הבת ולהרדימה. כולנו שוכבים עכשיו ומצפים. למה מצפים? כולם חושבים על אותו דבר, מתי ישמעו דפיקות הרגלים מעל לראשינו ואחריהן צעקות בגרמנית. ובאמת, מוקדם מכפי שציפינו נשמעו פתאום דפיקות למעלה. הדפיקות מהירות ונמרצות כשל אדם רץ. מייד נשמעות חריקת הספה המוזזת ממקומה ודפיקות על פתח המחבוא. לא יתכן שאלה גרמנים, זה יכול להיות רק אדם היודע היטב את מקום הכניסה. שוב נשמעות דפיקות עצבניות מלמעלה ואחריהן קריאה ביידיש "פתחו מהר"¡ עדיין מהססים ולא פותחים, אין לדעת אולי זאת תחבולה מצד הגרמנים. שוב חוזרת הקריאה: "פיתחו זה אני, יצחק!" יצחק? שואלים אלה שליד הפתח, מי מכיר אדם בשם יצחק? יצחק, כן יצחק, זה שמו של הבחור מן המשטרה היהודית, שבא אלינו תמיד והבטיח להזהירנו. מיד פותחים את הבריח והוא יורד בסולם למטה אכן זה הוא. הוא פצוע ברגלו ובקושי הגיע עד כאן. רצונו להסתתר איתנו. איך נפצע? "עוד אתמול", מספר יצחק, "אספו את כל השוטרים היהודיים בבניין היודנרט, שהוקף שוטרים אוקראיניים והם לא הורשו לצאת. הבוקר נכנסו לגיטו יחידות גיסטפו ומשטרה נוספות, בבוקר צורפו השוטרים היהודיים אל הגיסטפו והם נצטוו להוביל אותם ולגלות את המחבואים. אני הלכתי עם מספר שוטרים, אך בהזדמנות הראשונה התחמקתי מפניהם וברחתי הם ירו אחרי ופצעו אותי ברגלי. הספקתי להזהיר את רוב המכרים וזה המקום האחרון שאליו הגעתי. חשבתי לחזור אל המחבוא של בני משפחתי, אבל שמעתי יריות וצעקות ולכן נאלצתי לרדת למחבוא שלכם שידעתי את מקומו" כל זאת סיפר יצחק שעה שאמא ועוד.אשה חבשו את פצעו. אחר - כך התחילו שאלות מכל צד, האם ראו השוטרים לאן נכנס, ומה יהיה עכשיו על הפתח שלא הוסווה כראוי, מה הפעולה שמבצעים עכשיו הגרמנים, האם זו אקציה רגילה או חיסול הגיטו? לא היו בפי יצחק תשובות כלשהן. קיווינו שהכל יעבור בשלום ומחבואנו לא יתגלה, אך בלבי חששתי שאנו עתידים להתגלות מיד עם החיפוש הראשון.

המחבוא שלנו היה למעשה מן הפשוטים ביותר, כל אחד ידע שמחבואים הרבה יותר מוצלחים נתגלו באקציה הראשונה, אולם בינתיים ישבנו במקלט. השעות זרמו בשקט המעיק ניסינו להדליק נר, אך הוא כבה. אין כאן מספיק אויר בשביל נר דולק כל ניסיונות ההדלקה לא הצליחו. למעלה נשמעו פתאום צעדים ודפיקות בפינות שונות, דיבורים בגרמנית ואוקראינית הצעדים התרחקו ואנו נשמנו לרווחה. שוב צעדים על ראשינו אחותי התעוררה בדיוק עכשיו, אמא מנסה להשקותה, אך היא מסרבת לשתות. מן המים הממותקים נודף ריח של תרופה, זו אבקת ההרדמה שאמא הכניסה למים. אך האבקה מכזיבה, אין לה כמעט כל השפעה מרדימה על התינוקת. למעלה מוסיפים לדשדש הרוצחים וכאן נשמע קול בכי. כולנו עוצרים את הנשימה, האם שמעו את קול הבכי? אמא חוטפת כסת ועוטפת את הבת, לבל ישמע קולה. מכל פינה נשמעות לחישות היסטריות, השתיקי אותה את הממזרת הזאת, סתמי את פיה, היא תגלה את כולנו! חנקו אותה, לוחש אחד מפינה אחרת, כלום נמות כולנו בגלל תינוקת אחת. שני אנשים קמים ממקומם וקרבים אלינו הרעש למעלה נפסק, אך כעבור מספר שניות הוא חוזר ונשנה. הם כנראה מאזינים ומחפשים מאין בוקעים קולות. האנשים מושיטים ידיהם אל אחותנו, אך אני ואחי מתייצבים מולם. שני ילדים מול שני גברים. לא ניתן להם לחנוק את אחותנו. הם מסתערים על הילדה שבידי אמא, אך כולנו נאבקים עימם. פתאום נדמו קולות הצעדים, שומעים אותם בהתרחקם, הרוצחים שלמעלה הלכו. ניצלנו לפי שעה, שני הגברים מניחים לנו וחוזרים למקומם. עוד חמש פעמים במשך אותו יום נשמעו צעדיהם של הנאצים, המחפשים אחר מחבואים. כל פעם נשמעו קולותיהם בגרמנית ובאוקראינית "הסתכל על העלייה, פתח את התנור וראה אם אין שם כניסה למרתף מה עם הספה הזאת, אולי מתחתיה נמצא חור העכברים", "עזוב", עונה לעומתו השני "היא מלאה פשפשים אין כאן איש, הדירה נעזבה מזמן". ושוב הם הסתלקו. כל פעם נלחמנו את מלחמתנו על נפש אחותנו ולא הנחנו לאנשים להתנכל לה.

כבר שעות רבות אנו יושבים במקלט, איננו יודעים אם עדיין יום או לילה, האוויר נעשה דחוס ביותר, לא יכולים להדליק נר. כבר עברו כמה שעות מאז נשמעו צעדיהם של הרוצחים. עכשיו מתחילים לחשוב על יציאה מן המחבוא, אולם יש להיזהר. אם היתה זו אקציה לחיסול הגיטו, משמע שאין לאן לצאת, כי כל מי שיצא ייתפס ויומת. אחרי דיבורים והצעות מכל צד הוחלט להוציא אדם אחד שינסה לברר מה המצב. ניגשים אל פתח המחבוא ומרימים אותו. בחוץ שורר חושך משמע שאנו יושבים כבר יום אחד בפנים. אחרי זמן מה חוזר האיש שיצא ואיתו גם.בעל הבית, שהסתתר אצל הנוצרי. הם מספרים שהגיטו חוסל וכל האנשים שנתפסו הובלו לבלז'יץ. יש גם הרבה הרוגים ברחובות ובחצרות.

מתחילה תכונה, במרתף בעל הבית מוציא את אשתו ובנו. הם הולכים להסתתר אצל הנוצרי. יצחק, השוטר היהודי שנפצע, מחליט ללכת אל המחבוא של משפחתו ולברר אם הם נשארו או נלקחו ע"י הגרמנים. עוד אחדים עוזבים את המחבוא ומסתלקים. פתאום נשמעות צעקות בחוץ ואחריהן יריות. כנראה שהאנשים נתקלו במשמרות של משטרה. הגיטו מוקף עדיין ע"י משטרה האורבת לכל אלה היוצאים ממחבואיהם. אנחנו מתייעצים עם אמא מה נעשה עכשיו? איננו יודעים לאן ללכת, במחבוא אי אפשר להישאר סופו שיתגלה וגם אין לנו מזון לזמן רב. אין שום איכר בסביבה שאצלו נוכל להסתתר, הברירה היחידה שבידינו - ללכת אל המחנה בו נמצא אבא. המקום נמצא במרחק של כ- 20 ק"מ מן העיר. אם נלך לאורך מסילת הברזל, נוכל למצוא את דרכנו לשם. כיוון שהלילה כבר היתה תנועה רבה סביב הבית שלנו, החלטנו לצאת בלילה הבא. יחד איתנו נשארו עוד מספר אנשים. אכלנו דבר מה ושכבנו לישון. רצינו לנצל את השעות השקטות של הלילה למנוחה קצרה, כל זמן שאחותנו ישנה נוכל גם אנו לישון.

על בוא היום החדש נתבשרנו ע"י דפיקות מעל ראשנו, צעקות באוקראינית, צחוק צהלת סוס ומשק גלגלים. לא היו אלה יחידות המשטרה, אלה היו תושבי העיירה ואיכרי הסביבה שפשטו בגיטו וחמסו את רכוש היהודים. לפי הדפיקות אפשר היה להבין שהם מוציאים את הרהיטים מן הבית שלנו. קולות אלה נמשכו במשך רוב שעות היום, שוב היינו נאלצים לעשות את כל המאמצים, כדי למנוע מקולות הבכי של אחותנו מלצאת אל מחוץ למקלט. כאשר נשתרר בסוף שקט ממושך הבנו שהיום בא אל קיצו. התחלנו להתכונן ליציאה, כל אחד לבש את בגדיו וארז חבילה קטנה לדרך. אחרי שגמרתי להתלבש ישבתי לי והרהרתי. במה הרהרתי? באחותי הקטנה, איך נוציא אותה מן המחבוא ונלך איתה בלילה עד למחנה של אבא? היא עלולה לפרוץ בבכי פתאום, ואז ישמעו אותה ויגלו אותנו. עכשיו היא ישנה, אמא ניגשת אליה ומכסה אותה בכסת. עוד יש לנו זמן לחכות, השעה עדיין מוקדמת והתנועה ברחובות העיר עדיין רבה. אחותי התעוררה, אמא לוקחת אותה על הידיים ומניקה אותה, אבל היא בוכה. הגיעה השעה לצאת. ארבעה אנשים עוזבים את המחבוא ויוצאים. אנחנו מקשיבים היטב לשמוע מה יקרה. לא שומעים כלום, סימן שהם עברו בשלום ושלא נתקלו בשוטרים השומרים על חומות הגיטו. הגיע תורנו, אמא מפרידה את השד מפי הבת, מניחה אותה על הכסתות ואומרת לנו לעלות למעלה. היא באה אחרינו ומיד נשמע קול בכי, קול בכי קורע לב. אחותי נשארה לבדה במקלט, היא רק בת שנתיים וחצי היא לא מבינה מה קרה. אנחנו השארנו אותה, אמה יולדתה השאירה אותה במקלט האפל, מופקרת לרחמי הרוצחים והשודדים.

את פתח המחבוא השארנו פתוח, קול הבכי מלווה אותנו בדרכנו. בריצה אנחנו עוזבים את חצר הבית, נכנסים לסמטה צרה שבין שני בתים, הולכים עד פינת הבית וכאן נעצרים. עכשיו עלינו לצאת מהגיטו, לחצות את הרחוב הראשי ולהיכנס לסמטה שממול. אמא עומדת תחילה ומקשיבה. לא שומעים צעדים, רק בכי קלוש. בריצה אנחנו יוצאים מהגיטו, חוצים את הרחוב ויורדים במורד אל פרוורי העיר. עכשיו עלינו למהר ולהגיע לשדות, שם נוכל להסתתר. לפי שעה נגיע אל פסי הרכבת ואז נפנה אל כוון המחנה של אבא. היה עלינו להיזהר מאוד, שלא להיתקל בתושבים האוקראיניים. כל אחד מהם עלול להסגיר אותנו לידי הגרמנים בעד הפרס המובטח לו. כאשר הגענו לשדות התחלנו לחפש את פסי הרכבת, אך לא מצאנו אותם. טעינו רוב הלילה בסביבות העיר ולא ידענו לאן ללכת. כיוון שהתחיל מפציע השחר, הסתתרנו בתוך הקמה הגבוהה והחלטנו לחכות עד הלילה הבא. ביום לא יכולנו ללכת, אבל יכולנו לראות את המקום בו אנו נמצאים. לפי צפירות קטר הרכבת ידענו היכן נמצאים פסי הרכבת ולאן עלינו לפנות לעת ערב. בינתיים נתמלאו השדות חיים ורעש. האיכרים יצאו לעבודתם, חששנו מאוד פן נתגלה ע"י העובדים בשדה. ידענו שרבים מתושבי הסביבה עוסקים רק בחיפוש אחרי יהודים. הם היו שודדים את כספם ולבושם ואחר מסרו אותם לגרמנים.

בשעות הצהריים נתגלינו ע"י ילד שבמקרה נכנס לתוך הקמה. הוא ברח מפנינו ואחר כך הביא איתו את כל בני משפחתו, שעבדו בשדה. התחננו בפניהם שלא ימסרונו בידי הגרמנים, הם לא עשו לנו כלום, אבל הזהירו אותנו שכדאי לנו להיכנס ליער הקרוב, כי אחרת נתגלה ע"י ציידי היהודים המשוטטים בשדות. לאור היום יצאנו מהתבואה והלכנו ליער הקרוב. הגענו לשם בשלום והסתתרנו בסבך השיחים. כאשר החשיך יצאנו מתוך הסבך ופנינו לכיוון הנכון, עכשיו ידענו כבר לאן ללכת. היה עלינו רק להיזהר מישובים בדרך. כאשר פנינו לשדות נקרה בדרכנו איכר אחד עם גרזן בידו, הוא בא לקראתנו ואמר לנו שנלך אחריו ליער אמא סירבה ללכת אחריו, היא הציעה לו דברים שונים, שהיו בידינו אך הוא סירב לקחת. נאבקנו אתו זמן רב, עד שבסוף הוא לקח מאיתנו את רוב החפצים שהיו בידינו והסתלק. אנחנו מיהרנו להסתלק מהמקום ולהסתתר. רק אחרי שעה ארוכה המשכנו בדרכנו. הלילה היה אפל מאוד וקשה למצוא את הדרך. נביחות הכלבים ואורות בודדים הזהירו אותנו מפני הישובים הקרובים. אחרי שמצאנו את מסילת הברזל המשכנו לאורכה בכיוון הנכון. רק כאשר התקרבנו לתחנה כלשהי עשינו הקפה גדולה על מנת לא ליפול בידי השומרים.

לפנות בוקר הגענו לכפר בו גרנו לפני יציאתנו לגיטו, כאן הכרנו כבר את הדרכים. נכנסנו לכפר והגענו לחצרו של אחד האיכרים, אשר אצלו השארנו חלק מחפצינו לפני העקירה לגיטו. התגנבנו לתוך המתבן והסתתרנו בחציר יומיים. ישבנו בתוך המתבן בלי ידיעת האיכר, לא אכלנו כלום וגם לא שתינו. הצמא הציק לנו מאוד ולא יכולנו יותר להבליג, אמא החליטה לגלות לאיכרה שאנחנו נמצאים במתבן. בצהריים, כאשר נכנסה לקחת חציר, קראנו בשמה. האשה נבהלה מאוד תחילה, אולם היא הכירה אותנו מייד. האיכרה יצאה את המתבן, אחר - כך חזרה עם אוכל ומשקה. היא סיפרה שהמשטרה מחפשת אחר יהודים המסתתרים בכפר ובשדות וכי הם צפויים לעונש מוות, אם יגלו אותנו כאן. שאלנו אותה על מחנה העבודה של אבא, היא לא שמעה כלום על הנעשה שם.

למחרת בבוקר השכם עזבנו את הכפר והלכנו דרך השדות אל המחנה, מהלך כשמונה ק"מ. כאשר התקרבנו למחנה פגשנו שם הרבה יהודים מהגיטו, נשים וילדים, משפחות שלמות שניצלו. זה היה מחנה מסוג יוצא מן הכלל. כל הגברים גרו במחנה מוקף גדר תיל עם שמירה של שוטרים אוקראיניים, לא רחוק משם היה מחנה נשים וילדים נפרד, שהתקיים בידיעת מפקד המחנה ועוד היתה שם קבוצת צעירים שגרו מחוץ למחנה ועבדו חלקת אדמה, כעין גרעין הכשרה. דברים אלה נתקיימו רק בימי המפקד האחרון, איש ס.ס. ושמו קמקה. אני ואמי הצטרפנו אל מחנה הנשים ואילו אחי הצטרף אל מחנה הגברים, שם הוא היה יחד עם אבא.

כל הגברים יצאו בבוקר לעבודה על הכביש, זה היה הכביש הראשי שהוביל מלבוב לכיוון החזית ברוסיה. על כביש זה עברו לעיתים קרובות שיירות גדולות של צבא וטנקים, הוא נזקק לתיקונים תכופים. בזמן העבודה על הכביש השמירה לא היתה קפדנית ביותר, תמורת תשלום קטן לשוטר האוקראיני אפשר היה להשתחרר לשעה או שעתיים. בזמן הזה הלך כל אחד לכפר הסמוך וקנה צרכי אוכל אצל האיכרים. גם האוכל שניתן במחנה לא היה גרוע ביותר, אולם עיקר החיים במחנה התקיימו בערב אחרי כבוי אורות. כל העצורים גרו בצריף אחד גדול ששימש פעם בית - עם. היו כאן כמאתיים איש. אחרי כבוי אורות רשמי, נדלקו נרות ליד הדרגשים והתחיל מסחר במזונות. אפשר היה לקנות כל דבר, החל בוודקה וגמור בעוגות. ככה זה היה כמעט כל ערב. בדרך כלל עבר הכל בשלום. לפעמים היו ביקורים של שוטרים או של מפקד המחנה, אך גם אז לא קרה כלום. המפקד קבל מתנות שונות והעלים עין. אני הצטרפתי אל מחנה הגברים כעבור כמה ימים והייתי.יחד עם אבא ואחי הגדול. ביום לא יצאתי לעבודה בכביש ויחד עם ילדים אחרים שיחקנו בסביבת המחנה. אמא נשארה בקרב שאר הנשים. כל יום התראינו ויכולתי כל פעם לגשת אליה. השומרים האוקראינים לא הקפידו ביותר על הנעשה במחנה וסביבתו. גם המפקד הגרמני ביקר לעיתים רחוקות במקום. לא היה חשש שהאנשים יברחו, כי לא היה לאן לברוח.

ככה חיינו כחודשיים, מאז בואנו מהגיטו המחוסל. בסוף חודש יולי הוחמר מצב השמירה במחנה, האנשים סיפרו על מפלות שהגרמנים נחלו בחזית הרוסית. בלילות עברו שיירות גדולות אל החזית, כולם חששו מהתקרבות הקץ למחנה. סיפרו על מחנות עבודה דומים שחוסלו כבר באזורים אחרים והגיעו גם ניצולים משם. כולם קיוו שמחנה זה לא יחוסל בגלל העבודה החיונית שאנשיו ביצעו בתיקון הכביש הראשי. אנשים רבים לא סמכו על החסינות שלנו וברחו למקומות מקלט שונים. חלק גדול מחבורת הצעירים - "ההכשרה" נעלם, כפי שידענו היה להם מחבוא מוכן באחד היערות בסביבה, הם הכינו שם מזון ובונקרים וגם קצת נשק. השמירה במחנה הוגברה וגם חופש התנועה הוגבל.

ב- 23 ביולי 1943 בבוקר התעוררנו לקול נביחת כלבים מיד ידענו שמפקד המחנה בא. זה היה דבר בלתי רגיל לגמרי בשעה זו. הצצנו החוצה דרך החלונות והנה אנו מוקפים ע"י שמירה מיוחדת. דלת האולם נפתחה, מפקד המחנה נכנס פנימה והודיע: "כל האנשים יוצאים היום לעבודה במחנה הקרוב יכטורוב למשך מספר ימים, שלושים איש ישארו במקום לשם החזקת המחנה". כולנו הבנו ששקר בפיו, אין זו אלא אמתלה להוציא אותנו מכאן בשקט ובלי התנגדות.

התלבשנו, ארזנו את המזון שהיה לנו ויצאנו לחצר. כאן חיכו כבר המכוניות. בזה אחר זה עלינו למכוניות, לכל מכונית עלו כ-50 איש ובקצה ששה שומרים מזוינים. אני עם אבי עלינו על המכונית האחרונה בין האחרונים. אחי נשאר בחצר, הוא הסתתר שם, אולם השומרים מצאו אותו והעלו אותו למכונית. כולם עלו כבר, בחצר נשארו רק האנשים שנועדו להחזקת המחנה. הנהג הניע את המכונה, בעוד רגע אנו זזים. ברגע האחרון קפצתי מהמכונית, ברחתי לתוך החצר. בדרך תפס אותי אחד השוטרים בידי, אולם אני השתחררתי מידיו וברחתי לתוך האולם. שם הסתתרתי מתחת לדרגשים בינתיים. כשהמכוניות נסעו יצאתי ממקום מחבואי והתערבתי באנשים שנשארו, איש לא חיפש אחרי.

השומרים ציוו עלינו לאסוף את כל החפצים שנותרו באולם, לנקות הכל ולטאטא את האולם. לאחר גמר הניקוי ישבנו וחיכינו להוראות חדשות. בשעות אחרי הצהריים נקראו כמה מהיהודים אל המפקד, כעבור חצי שעה הם חזרו לאולם וסיפרו לנו שהמפקד הודיע להם שהמחנה מחוסל, אין לנו מה לעשות כאן, אנחנו חופשיים ללכת לכל מקום שנרצה. מוטב שנסתלק מכאן בהקדם האפשרי, כי הוא איננו אחראי יותר על המחנה. היתה זאת הודעה משונה ביותר. למעשה, שוחררנו ע"י איש הגיסטפו והיינו חופשיים להציל את נפשותינו, אולם האפשרויות לא היו רבות.

השמיים נתקשרו עננים וגשם התחיל לרדת. רוב האנשים יצאו מהאולם ופנו לשדות. גם אני יצאתי והלכתי אחריהם, לאן אפנה עכשיו, איש לא רצה לקחת אותי איתו. בכיתי והתחננתי בפני אנשים שונים, אך ללא הועיל. ניסיתי ללכת בעקבות כמה אנשים, אך הם גרשוני וחזרתי על עקבותי.

לא רחוק מהמחנה, שם במקום מגוריהם של אנשי "ההכשרה", התיישבתי על אבן ובכיתי. נותרתי לבדי במקום, כל השאר הלכו להם. הדמעות זלגו כמו הגשם שמעלי. ישבתי כשעה ובכיתי בקול - רם. רציתי שישמעו אותי, שיבואו לקחת אותי. איש לא שמע אותי, לא היתה נפש חיה בסביבה הקרובה.

כיוון שלא ידעתי מה לעשות התחלתי ללכת בחזרה לכיוון המחנה, בלי לחשוב על הצפוי לי. כאשר התקרבתי ראיתי את השוטרים האוקראיניים מתהלכים בחצר. הסכנה הלמה בראשי והתחלתי לברוח אל השדות. לאחר ריצה של כרבע שעה עצרתי והסתכלתי אחורה. איש לא רדף אחרי. התיישבתי בשולי הדרך על העשב הרטוב והתחלתי לשקול בדעתי מה עלי לעשות. אם אחזור למחנה, אני צפוי למוות בטוח. אם אשאר לשוטט בשדה, יתפסו אותי האיכרים וימסרו אותי למשטרה. האפשרות היחידה שנותרה לי - להגיע למחנה שלשם נלקחו בני משפחתי, לפחות אהיה אתם יחד.

המרחק למחנה השני, שנקרא יכטורוב, היה כ - 16 ק"מ. אם אלך דרך השדות במקביל לכביש, אגיע לשם בלי קושי. בדרכי אני עובר על פני הכפר שגרנו בו לפני הגירוש לגיטו.

כשהשעה היתה כבר מאוחרת קמתי מיד ופניתי לדרכי. בגלל הבוץ לא יכולתי ללכת מהר בנעליים עם סוליות העץ, הלכתי דרך השדות במקביל לכביש ולא יכולתי כמובן לטעות, כי הכביש עבר ממש על - יד שערי המחנה, אליו היו פני מועדות. אמנם ההליכה בבוץ היתה קשה, אבל גשם שירד היה לעזרתי. זו היתה ראשית עונת הקציר. ביום יפה בעונה זו יש המוני איכרים בשדות ואילו היום לא נראתה נפש חיה. תוך כדי הליכה חזרתי וחשבתי על אפשרויות שונות. דבר אחד עורר את חשדי והוא היריות שנשמעו כל הזמן מכיוון המחנה אליו הלכתי, לא יכולתי אמנם לאתר בדיוק את המקום ממנו באו היריות, אבל הכיוון היה זה. עוד דבר הטריד אותי. אף פעם לא הייתי שם בסביבת המחנה ולא ידעתי בדיוק איך להתקרב אליו, ידעתי רק לפי התיאור ששמעתי בהזדמנויות שונות, שזה מחנה מוקף חומה גבוהה ומגדלי שמירה. אם אבוא לשם בלילה לא אדע בשום אופן איך להיכנס, מוטב אם כן ללון באיזה מקום ורק בבוקר להמשיך אל המחנה. ועוד שיקול היה לי, רצוי לי לשמוע דבר מה על הנעשה שם. החלטתי על כן להיכנס לכפר מגורי שהיה בדרכי למחנה ושם ללון.

כשהגעתי לקרבת הכפר היה עדיין אור ונאלצתי לחכות בקמה עד רדת החשכה, בחסות החשכה חציתי את הכביש ונכנסתי לכפר. כאן ידעתי בדיוק לאן עלי ללכת, הכרתי כל חצר וכל בית. נזהרתי בלכתי מאחורי החצרות, עלול הייתי להיתקל בשומרי הכפר. גם הכלבים הרבים היוו סכנה רבה. למזלי נכנסתי לכפר בשעת הלילה המוקדמת, בשעה זו טרם שוחררו הכלבים משרשרותיהם. רק יותר מאוחר לפני לכתו לישון משחרר האיכר את כלבו והוא חופשי לשוטט סביב החצר. אני רציתי להגיע אל בית מסוים, אותו בית איכרים שכבר בילינו אצלו בדרכנו מן הגיטו למחנה. אחרי שעצרתי מספר פעמים בדרך, בגלל אנשים שהסתובבו בחוץ, הגעתי לחצר האחורית של האיכר ונכנסתי בשקט למתבן, זה היה אותו מתבן. היה לי קר והייתי רעב מאוד, התחפרתי היטב בתוך החציר היבש, בכיתי שעה ארוכה בשקט ואחר כך כנראה נרדמתי.  קול רחש על פני החציר העיר אותי משנתי. מיד ידעתי היכן אני נמצא, מחשבה ראשונה עלתה במוחי שמחפשים אחרי, כי ראוני נכנס לכאן בלילה. הרחש נמשך והתקרב אלי. מישהו נגע בי בידו ומייד משך אותה בחזרה: "יש כאן מישהו בתוך הקש, אולי הסתיר האיכר איזה דבר אוכל", דברים אלה לחש אדם אחד לרעהו שפת הדיבור היתה יידיש.

"בוא נוציא זאת ונראה מה יש שם" הוסיף אותו קול ללחוש ביידיש. למרות הלחש הכרתי מייד את הקול. זה היה קול אבי, הוא היה כאן בתוך אותה הגורן, הוא לא ידע שאני נמצא כאן, הוא ידע שאני נשארתי במחנה הקודם. "אבא, זה אני, בנך נמצא כאן" רק זאת אמרתי ולא יותר.

שנינו היינו אילמים מרוב הפתעה על הפגישה, איש מאיתנו לא ציפה למצוא מישהו בגורן ובודאי לא בן את אביו ואב את בנו.

רגע השתיקה נמשך שניות רבות ואחר כך התחבקנו. סיפרתי לאבא את כל מה שקרה מאז הבוקר, כאשר נפרדנו במחנה קורוביץ ועד הרגע הזה, רגע פגישתנו. אבא לא היה לבדו, היה איתו עוד אדם אחד שלא הכרתיו, אך אמא ואחי לא היו איתו. "מה קרה אתכם מאז הבוקר, היכן אמא ויהושוע - אחי, איך הגעת הנה חצי ערום?" כל זאת שאלתי אותו וציפיתי לשמוע ממנו תשובה.

אבא לא מייד ענה. הוא שתק שתיקה ממושכת ומותחת. במשך שתיקה זו היתה השהות בידי לחשוב על כל מיני דברים ביחס לאימי ואחי. מחשבותי הופרעו על ידי קול אבי;

הוא פתח את סיפורו במילים אלה: "מה שיש לי לספר לך הוא עצוב מאוד. עליך להיות חזק כדי לשמוע זאת, אבל עליך לדעת את האמת. כפי שראית הבוקר יצאנו מקורוביץ במכוניות ונסענו לכיוון יכטורוב. במכונית היינו ארבעים איש והיו איתנו ארבעה שוטרים. בזמן הנסיעה דיברנו בינינו על מטרת הנסיעה ואף אחד לא האמין שאנחנו באמת נוסעים רק לכמה ימים לעבודה, כפי שאמר מפקד מחנה קורוביץ לפני צאתנו. יכולנו בקלות להשתלט על השומרים שלנו, לעצור את המכונית ולברוח, אבל חשבנו שאולי בכל זאת מובילים אותנו לעבודה, וכאשר נברח לאן נלך אז?! אחרי נסיעה של כחצי שעה הגענו אל מחנה יכטורוב. המחנה היה מוקף חומה, תיל דוקרני ושרשרת צפופה של שומרים. נכנסנו דרך השער. על המגרש במרכז המחנה ישבו כבר מאות יהודים, גברים לחוד ונשים לחוד.

גם אנחנו הופרדנו לפי המינים. אמא הלכה עם הנשים ואני עם יהושוע לקבוצת הגברים. בין שתי הקבוצות לא הפריד שום מחסום. כאשר באנו במגע עם האנשים שכבר היו במקום התברר לנו שגם הם הובאו לכאן היום ממחנה אחר. התיישבנו על האדמה וחיכינו. כל הזמן הוסיפו לזרום אנשים דרך השער. החצר התמלאה עד אפס מקום. בשעות הצהריים היו כבר כמה אלפי יהודים במחנה. ברמקול הודיעו לנו שעל כל אחד למסור את הכסף והתכשיטים. שברשותו. כל מי שימצא אצלו דבר - דינו מוות. אנשים התחילו למסור את הכסף שברשותם. חלק הסתירו בתוך הבגדים וחלק גם זרקו לתוך פתח הביוב שהיה בחצר. אחד האנשים נתפס כשהוא זורק תכשיטיו לתוך הביוב. הוא הופל ע"י הגרמנים ושוסע בעזרת מקושים לעיני כל הנוכחים. כאשר נגמרה מסירת התכשיטים התחילו להוציא קבוצות אנשים דרך שער המחנה. תחילה הוציאו את הגברים. כל פעם קבוצה של חמישים איש. מספר הגברים הלך ופחת במהירות. אנחנו נסוגונו כל פעם לאחור, כדי לדחות את יציאתנו, אולם בסוף הגיע גם תורנו. נפרדנו מאמא שהיתה בין הנשים והלכנו עם הקבוצה שלנו. החזקתי את יהושוע כל הזמן בידי כדי שלא נפרד. בחוץ נצטוונו לעלות למכונית ונסענו כברת דרך בשדות בלווי משמר מזוין. הדרך הובילה לכיוון היער. לא רחוק מהיער הורדנו מהמכונית, נצטוונו להתפשט ולהשאר רק במכנסיים. במקום היתה קבוצת משמר חדש שמנתה כחמישה - עשר שוטרים גרמניים ואוקראיניים. המכונית נסעה חזרה. אנחנו סודרנו ברביעיות והובלנו לכיוון היער. הדרך עברה בתוך שדה ומשני צידיה חיטה כמעט בשלה. בלכתנו ככה מוקפים משמר מזויין הבנו שמובילים אותנו למוות. לא היה כל ספק בכך. אני הלכתי עם יהושוע בשורה אחת כשידנו אוחזות זו בזו. בתוך השורות עבר רחש של התמרדות. אנשים התחילו להידבר ביניהם שצריך לברוח, כי בין כה וכה אנו מובלים למוות ואין מה להפסיד. הידיעה על הבריחה עברה מאיש לאיש, אולם לא נמצא עדיין מי שיתן את האות. בינתיים התקרבנו ליער ולא נשאר כבר הרבה זמן. פתאום נשמעה - צעקה כולם הסתכלו לאותו כיוון וראו שאחד האנשים פרץ מן השורה והתחיל לברוח. מיד נפתחה אש מכלי נשק רבים והבורח נפל. באותו רגע נשמע קריאת אורא! והתחלנו לרוץ לכל הכיוונים. משני צידי הדרך עמדה קמה גבוהה ואנחנו רצנו לתוך הקמה. רצנו אחוזי ידיים אני ויהושוע.. מסביב נשמעו יריות וכדורים שרקו מכל צד. אחרי כברת דרך ניתקה פתאום ידו של יהושוע מידי. אני עוד המשכתי לרוץ קצת ועצרתי. הסתכלתי לאחור וראיתי את יהושוע שוכב על הארץ. זחלתי אליו בתוך התבואה, כאשר התקרבתי אליו ראיתי שהוא נפגע ע"י כדור בבטן. עיניו היו עצומות ולידו שלולית דם גדולה. דיברתי אליו, הוא הכיר אותי אך לא יכול היה לראות אותי. הוא שאל האם יש לו רגלים. ניסיתי להרימו, אך ראיתי שלא יוכל ללכת ואין סיכוי להוציאו מכאן. הוא נאנח בקול ולאט לאט דעך קולו. סביב נשמעו כל הזמן צעקות ויריות, השוטרים תפסו בחזרה חלק מהאנשים והובילום ליער. אני התרחקתי מעט מיהושוע וחיכיתי. יותר מאוחר נדם הקול, לא היה בידי לעשות דבר. יהושוע מת. אמא נשארה שם במחנה וגם היא הובלה למוות ביער. נשארתי יחידי וחשבתי לצאת ולמסור עצמי לגרמנים, אך היתה בי עוד תקווה שאמצא אותך, בני, ולכן החלטתי ללכת בחזרה אל המחנה הקודם ולחפש אותך שם. בדרך לכאן פגשתי עוד יהודי שברח ונשאר בחיים. נכנסנו כאן לגורן בכפר, כי רציתי להשיג בגדים אצל האיכר הזה ואחר כך להמשיך בדרכי לקורוביץ. ככה נפגשנו במקום זה ושוב אנחנו יחד". כאן נדם קול אבי. הוא סיים את סיפורו ושתק. גם אני שתקתי אף שאלה לא שאלתי, גם לא בכיתי. אף דמעה אחת לא הזלתי. מעיין הדמעות שלי יבש כבר אותו יום. הכאב היה כה עמוק שגם לבכות לא יכולתי. לאמיתו של דבר זה נראה לגמרי טבעי, מה שקרה. מה שנראה בלתי מובן היתה העובדה שאנו עדיין חיים ונפגשנו בנסיבות כל - כך בלתי צפויות. עכשיו עלינו לחשוב על העתיד. מה עלינו לעשות כדי להישאר בחיים. אך זאת דחינו עד למחרת היום, כאשר נדע משהו על הנעשה בסביבה. את הידיעות רצינו להשיג אצל האיכר שלנו. ישנו אותו לילה בגורן והתעוררנו רק לקול דיבורים שהגיע אלינו מן החצר. היום האיר ומשפחת האיכרים קמה לעבודה. הם עשו את עבודתם בחצר, נכנסו לגורן לקחת חציר בשביל הפרות, חלבו, רתמו את הסוס לעגלה. אחר - כך נסעו לשדה לעבודתם, כנראה התחילו כבר לקצור.

אחרי שבעל הבית ומשפחתו נסעו לשדה נשתרר שקט בחצר וגם בכל הכפר. לעת צהריים חזרה האשה ושני ילדיה מהשדה. הנער נכנס למתבן לקחת חציר והבחין בנו. הוא נבהל מאוד וברח הביתה. כעבור זמן מה הופיע האב במתבן, הוא דרש מאיתנו שנעזוב מיד את המתבן. הוא לא רוצה להסתכן. יש המון שוטרים בכפר, המחפשים אחרי יהודים שברחו מהמחנה. אם ימצאו אותנו כאן ישרפו את משקו ואותו יהרגו. זה נכון, לעונש זה היה צפוי מידי הגרמנים. התחננו בפניו שיניח לנו להישאר כאן עד רדת החשכה. אך הוא סירב. אבא אמר לו שלא נזוז מכאן לאור היום, כי יציאה בשעה זו כמוה כמוות בטוח. אין כל ספק שניפול בידי השוטרים. סירבנו לצאת מהמתבן. כל הויכוח הזה התנהל עד עכשיו בינינו לבין האיכר ובשקט. האיכר הזהיר אותנו עוד פעם שנצא את המתבן והלך לו. כעבור דקות מספר הוא הופיע ואיתו עוד כמה גברים. הם הוציאו אותנו מהמתבן ואמרו לנו להסתלק אחרת יקראו לשוטרים. לא היתה לנו כל ברירה. בינתיים נאספו עוד שכנים שמסביב והשמועה על היהודים הנמצאים כאן התחילה להתפשט. יצאנו בחיפזון את החצר ופנינו לשדה. זה היה בית קיצוני בכפר ויכולנו מיד להיכנס לתוך תבואה גבוהה. הסתכלנו אם לא עוקבים אחרינו. איש לא עקב אחרינו. בחסות הקמה הגבוהה התרחקנו עוד קצת מהכפר, טשטשנו עקבות ושכבנו. היה עלינו לחכות עד רדת החשכה ורק אז נוכל לזוז מהמקום. המקום בו הסתתרנו לא היה בטוח כלל. בכל מקום נשמעו צעקות ודיבורים של עובדי השדה. התכונה סביב היתה רבה. חששנו שהקוצרים יגיעו עד המקום בו שכבנו. עוד יותר חששנו שהמשטרה תתחיל לחפש אחרינו אחרי שיוודע לה דבר עלינו. וכי לא נמצא אחד בין "הגויים" שיודיע למשטרה. האוקראינים אינם אוהבי יהודים ותמיד ישמחו למסור יהודי בידי הגרמנים.  בזמן הנותר עד הערב תכננו תוכניות מה לעשות הלאה. למעשה היתה לנו רק דרך אחת להצלה או לפחות לתקוות הצלה. החלטנו ללכת ליער, היערות בסביבה היו מרובים וגדולים. השקפנו למרחקים וראינו את היער משחיר באופק. ידענו שיהודים רבים כבר קודם לכן נמלטו ליער וחיים שם כבר זמן ממושך. לא ידענו באיזה מקום נמצאים יהודים אלה. משמאלנו במרחק של כעשרה ק"מ נראה יער, אך לשם לא נלך. ליער הזה הובילו אתמול את היהודים למוות. היער השני נראה הרבה יותר רחוק, אך לשם החלטנו ללכת. היה עלינו לחכות לחשכה ורק אז נצא לדרך.

כשירדה החשכה נדמו קולות האיכרים שחזרו מעבודתם בשדה. אורות נדלקו בבתי הכפר. לא יכולנו מיד לצאת לדרך, היה עלינו להשיג קצת אוכל צידה לדרך וגם בגדים. אף כי הימים היו ימי קיץ הרי הלילות צוננים מאוד. אני הייתי לבוש וגם נעול נעליים עם סוליות עץ. אולם אבא והאיש שבא איתו היו לבושים רק מכנסיים לגופם ויחפים. אבא מוכרח להשיג בגד כלשהו. אצל אותה משפחה שמחצרה גורשנו היום היו לנו הרבה חפצים שלנו. לפני שיצאנו לגיטו הפקדנו אצלם את רוב בגדינו הטובים שישמרו למעננו עד יעבור זעם. קיווינו שבאחד הימים נוכל לקבלם חזרה. עכשיו ילך אבא לכפר אל האיכר ויבקש ממנו את הבגדים וגם קצת מזון תמורת שאר הדברים שישארו אצלם. ההליכה לכפר היתה כרוכה בסכנה רבה אולם לא היתה ברירה. נדברנו על סימן מוסכם בינינו ואבא יצא לדרכו. אני והאיש השני נותרנו בשדה וחיכינו לשובו של אבא בציפייה דרוכה.  

חלפו כשעתיים עד ששמענו את השריקה המוסכמת. עניתי בשריקה ומייד הופיעה דמותו של אבא. ההצלחה לא היתה מלאה, אך בכל זאת היה בזה משהו. אבא הביא שני כיכרות לחם, מעט גבינה חלב וכן מעיל עם שתי כותנות. המעיל היה מעילה של אמא ז"ל. זה כל מה ש"ידידינו" נאותו להחזיר לנו מהחפצים שהפקדנו בידם. מובן שלא היתה כל ברירה בידינו, אלא לקבל מה שניתן לנו.

האיכר סיפר לאבא שיהודים רבים נתפסו במשך היום בסביבות הכפר ע"י השוטרים האוקראינים. הוא ידע על כך שהגרמנים הוציאו להורג את כל היהודים שבמחנות ושהאיזור הוכרז כנקי מיהודים או כדברי הגרמנים: "יודנריין". כאשר נדמו הקולות בכפר יצאנו מהקמה ופנינו לכוון היער. הלילה היה ליל ירח ויכולנו להבחין מרחוק בקו השחור שבאופק המצייר את היער. לא חיפשנו דרכים ושבילים והלכנו בקו ישר לכיוון היער. היה עלינו רק להיזהר מכל קרבה של ישוב. מדי פעם נזדמנו גם אנשים בדרך ואז הסתתרנו וחיכינו עד התרחקם. ההליכה היתה מיגעת ורבת מתיחות פסענו בצעדים רחבים. אבי הלך בראש אני באמצע ואחרי היהודי האחר. נחפזנו כי רצינו להגיע ליער בחושך. לא היתה לנו תחושת הזמן. כל פעם חשבנו שהשחר כבר מפציע ואנו נשאר עדיין בלב השדות. אינני יודע כמה שעות הלכנו, אך זה נראה הרבה מאוד, כאילו בכוונה נתארך הזמן. יגעים ושטופי זעה למרות הלילה הצונן הגענו אל שולי היער. כאן על סף ביתנו החדש ישבנו ונחנו בפעם הראשונה מנוחה של ממש. עכשיו השהות בידינו ואין לנו מה למהר. בלילה לא נמשיך ללכת בתוך היער. אחרי מנוחה נכנסנו לתוך סבך, הצענו משכב של עלים רכים ושכבנו לנוח. לא במהרה נרדמתי. הייתי מתוח מדי ועייף מדי. זכורני שחשבתי אז על בני משפחתי שאבדו. העברתי מחדש לנגד עיני את כל מאורעות היום הקודם. בדקתי את המאורעות לאור המחשבה אילו היינו כל המשפחה ביחד עם אחותי הקטנה. האם גם אז היינו מגיעים עד כאן?    

ב- 22 ביוני ,1943 עם דמדומי הבוקר הראשונים, הגענו אני ואבי ליער. זהו אחד היערות באותה סביבה שבה גרנו במשך כל המלחמה. הוא השתרע על שטח ארץ גדול למדי ואנשים נוכרים יכלו בקלות לטעות בו מבלי לדעת דרך לצאת ממנו גם. אולם באותם הימים אנחנו לא היינו הראשונים והיחידים שנשאר להם מקלט אחרון ובלתי מוכר זה. לאחר נדודים של ימים אחדים הגענו לקצה השני של היער וראינו איכרים מן הכפר הסמוך עובדים בשדה כדרכם, בלי שירמזו על כל שנויים. אולם רק לכאורה נראה לנו הדבר כך ברבות הימים נוכחנו לדעת שאיכרים אלה לא יושבים בשלוה ושקט אף הם. לא היתה כל ברירה, אלא לבוא במגע עם עובדי השדות בשביל להשיג קצת אינפורמציה ומזון. אני נשארתי בעובי היער בין שיחים עבותים בלתי חדירים כמעט ואבי יצא לירכתי היער אל האיכרים. פחד רב פחדתי אמנם להישאר בגפי ביער בלכתו של אבי, הגם שדרכו של אבי לא היתה בטוחה כלל וכלל ולא הייתי בטוח אם יחזור עוד אלי או לא. נשארתי שכוב בין השיחים באין ברירה. מסביב נשמעו פעיות הפרות והעגלות מן השדה. בתוך היער נשמע רעש עצים נופלים שנכרתו ע"י האיכרים לצורכי הסקה ובניה. באותם הרגעים שנצטרפו לשעות התרוצצו במוחי מחשבות שונות ומשונות שהיו מכוונות כולן אל אבי. דימיתי בנפשי את כל האפשרויות שיכולות לקרות את אבי בדרכו. תכננתי תכניות שונות לעתיד מה אעשה אם ישוב אבי ומה אעשה אם לא ישוב עוד. מרוב עצבנות וציפייה הייתי נרעש לשמע כל רשרוש קל בקרבתי. ההתרגשות הביאה אותי לידי בכי מר שבו מצאתי לפעמים הקלה רבה. אולם כל זה היה לשווא כמובן. ההכרח לחפש דרכים לקיום דחה הצידה את כל תופעות הלוואי. מתוך עייפות של מחשבות ותכניות דמיוניות, נרדמתי. אחר - כך התעוררתי לקול צעדים שהעידו על התקרבות לכיווני. לא ידעתי מיהו ההולך, ולכן שכבתי בשקט בלי לזוז. רק לאחר ששמעתי את הצפצוף המוסכם של אבי עניתי לו גם כן באותו נוסח, אבי חזר אלי. נדמה היה לי כאילו חזר מאיזה ארץ רחוקה. הוא הביא איתו כיכר לחם טרי וריחני, בקבוק חלב ועוד איזה דבר אחר. עכשיו ישבנו בצוותא וסעדנו את ליבנו לאחר יומיים של רעב. הוא סיפר לי את כל הדברים שראה ושמע מפי האיכרים. ברדתו מן ההר אל קצה היער, יצא אל איכר אחד שעבד בקרבת המקום. האיכר הזה לא היה מופתע כלל מן האורח הבלתי קרוא הזה. מפי האיכר נתברר שאנחנו נמצאים עכשיו ליד הכפר הפולני היחידי בסביבה זאת וקוראים לו חנצ'וב. כל כפרי הסביבה האחרים הם אוקראיניים. האיכר ידע גם לספר שמעבר לעמק ביער השני ישנם הרבה יהודים ממחנות העבודה, שהגיעו לא מזמן ליער אחרי חיסול מחנות והכרזת "ניקיון יהודים" בסביבה. את כל הדברים האלה על הכפר הפולני והיהודים ביער ידענו גם קודם לכן, אולם עד היום לא ידענו איפה זה ואיך להגיע לשם. כאן נתברר לנו הרבה על פעולותינו בעתיד. לא במקרה בחרו כל הניצולים מן המחנות את היער הזה דווקא למקלט. עובדת קיום כפר פולני כשני ק"מ מן היער היה הגורם החשוב ביותר לאפשרות הקיום שלנו. הפולנים הם מיעוט בכל אותה הסביבה בקרב האוכלוסיה האוקראינית.    

מתמיד היו חיכוכים בין לאומים אלה באוקראינה. העובדה שהפולנים היו אף הם נרדפים ע"י תושבי המקום גרמה לעזרה הדדית בין היהודים והפולנים. האיכרים מן הכפר הזה ראו ביהודים אחים לצרה. הרבה הודות לכך יכולנו להסתתר ביער. מאחר שידענו כבר פרטים רבים על הסביבה ואוכלוסייתה החלטנו לעבור באותו לילה אל מעבר לעמק ולהתחבר אל שאר האנשים המסתתרים ביער. עד הערב יכולנו לנוח ולאסוף כוח בשביל טיול הלילה, אולם אבי לא נח עוד. אבי החליט לרדת עוד פעם לשדה ולהביא מזון לדרך שיהיה לנו במקרה שלא נגיע אל מטרתנו. כשחזר אבי היתה כבר השמש נמוכה מאוד. האיכרים כבר התחילו לחזור לכפר בסיימם את עבודתם בשדה. בדרכו חזרה, כבר בתוך היער נתקל אבי בשומר היער ועוד אדם אחד. הוא הרחיב את צעדיו בדרך לכיוון ההפוך, אלא שהם עקבו אחריו באותה מהירות. כשהוא נעמד נעמדו אף הם. מאחר שהשניים היססו ולא התקרבו אליו הוא שם את ידו הימנית בכיס כאומר להוציא אקדח. אחד מן הבחורים נבהל ונכנס בין השיחים השני התחיל לקלל את חברו על שברח. אבי ניצל כמובן את המבוכה של רודפיו והסתלק לעובי היער. זאת היתה רק פעולה והעזה להבהיל שני בחורים אלה מבלי שיהיה לו באמת נשק בכיס. גם בעתיד דרושה היתה העזה והחלטה מהירה בשביל להינצל מן הסכנות הגדולות שעמדנו בהן.

זאת היתה רק התחלה צנועה למדי. באותו לילה יצאנו לדרך והגענו אל היער שמעבר לעמק הצר. הדרך ארכה כשעתיים ועברה בלי תקלות היות ואבי תר את הדרך באותו יום שלפני הליכתנו. נכנסנו לתוך היער ושכבנו לנוח עד אור הבוקר. בבוקר ארבנו ליד הדרך הראשית שעוברת בתוך היער וחיכינו עד יציאתם של שוכני היער ממחבואיהם. ואמנם לא ציפינו זמן רב עד שראינו יהודים מסתובבים על הדרך בתוך היער. אלה היו אנשים שהכרנו גם קודם לכן ממחנה העבודה שבו היינו יחדיו. מפי האנשים האלה נודע לנו שמצויים ביער זה מספר די רב של יהודים, שבאו לכאן כמה ימים קודם לכן. חלק משוכני היער הכינו להם את המקום בעוד מועד לפני חיסול מחנות העבודה והגיעו הנה מיד אחרי החיסול. האנשים ביער היו מאוד זהירים ולא רצו להתחבר לקבוצות גדולות במקום אחד, בשביל לשמור על סודיות מקום הימצאם. באותו יום הגענו אל מקום הריכוז הראשון. במקום זה שנמצא כמאתיים מטר בעומק היער מצאנו כמה עשרות אנשים צעירים גברים ונשים שהיו מצוידים בשני רובים ואקדח בסך הכל. אבי לא רצה להצטרף לקבוצה גדולה זו ולכן בחרנו לעצמנו מקום אחד לא רחוק מן התושבים הקודמים והתיישבנו שם. זאת היתה באמת התיישבות של קבע לכמה חודשים. בנינו סוכה מענפים שתוכל להגן עלינו מן הטל והגשם שיורד כאן בקיץ לא לעיתים רחוקות.

הימים היו חמים מלאי שמש, אולם הלילות היו קרים ובהירים. לאחר שקבענו כבר את מקום הקבע שלנו התחלנו לדאוג למצרכי מזון ומים. בעית המים נפתרה בקלות. בתוך היער השתרע עמק רחב ידיים ששמש כר מרעה בשביל עדרי הסביבה. בתוך העמק זרם פלג צח שמימיו היו זכים וצוננים. כל ערב עם רדת החשכה היינו יורדים ומביאים מים מן הפלג הזה. שם גם התרחצנו בזמנים הראשונים, כשלא ראינו בכך סכנה מצד האיכרים האוקראינים בעלי השדות האלה. כאמור הכפר הפולני סיפק לנו מזון מכל המינים אבל לא בחינם. כסף לא היה לנו כמעט כלל ולכן צריך היה אבי להסתכן בשביל להשיג פת לחם. ההליכה אל הכפר היתה בכל זאת כרוכה בסכנה גדולה לפחות מצד המשטרה, שהיתה מבקרת בכפר לעיתים קרובות. כל ערב, בערך בשעה עשר, היו רבים משוכני היער יורדים לקצה היער חלק מהם ובתוכם גם אבי יצאו לכפר לקנות מצרכים. בעד כסף או בגדים או מטבע זר, אפשר היה לקנות כל דבר החל מלחם יבש עד עוגות טובות. אבי היה קונה את המזון אצל אחד האיכרים שקשר איתו קשרים. כעבור שעתיים היו חוזרים האנשים מהכפר ומביאים מכל טוב. אלה שלא רצו להסתכן בהליכה לכפר קנו את מזונם ביער אצל הספקים הקבועים. ממסחר זה בתוך היער השתכר אבי כדי מחיית שנינו. המחזה בקצה היער דמה לשוק בזעיר ענפין. אחד אחד היו חוזרים האנשים מן הכפר והיו מתישבים לנוח. עכשיו התחיל השוק לפעול. הקונים היו עומדים על המקח, תוהים על טיב הסחורה ובסוף משלמים את המגיע ומסתלקים למקום לינתם.

כל אותה שעה שאבי היה בכפר אני הייתי יושב בתוך היער בין השיחים ליתר בטחון והייתי מצפה לשוב אבי. לפעמים היתה שהות בידי להירדם ולהתעורר בהישמע צעדיו של אבי. המצרכים העיקריים שהיו מביאים הם לחם, יי"ש, חמאה ותפוחי אדמה. תמונה זו של שוק קטן חזרה ונשנתה כמעט כל לילה. בימים הראשונים האנשים התנהגו בזהירות ובשקט גמור מחשש התנפלות של אוקראינים. אולם לאחר זמן זנחו את אמצעי הזהירות ואפשר היה לשמוע את קולות המדברים בדמי הלילה עד מרחק רב מהיער. כחודשיים נמשכו החיים ביער במסלול רגיל ושיגרתי בלי מאורעות מיוחדים. כל האיכרים בסביבה, שהיו מוכנים להסגיר את היהודים בכל רגע או להרגם בעצמם, נדמה היה כאילו פחד נפל עליהם.    ואמנם באמת כך היה הדבר בזמן הראשון. האיכרים הפיצו שמועות ביניהם כאילו היהודים הנמצאים ביער מזויינים בנשק רב וטוב ואפילו תותחים יש להם, ולכן באמת פחדו לבוא היערה ולכרות עצים ולאסוף פטריות. אילו נתקיימה אמונה זו לאורך ימים היינו יושבים לבטח גם להבא, אלא שדבר זה לא נתקיים והאמת הגיעה לכפרים עד מהרה. לכל היהודים באותה סביבה ביער היו אולי עשרה רובים ואקדחים שנקנו בעד כסף אצל האיכרים. ע"י המגע בין הכפריים והיהודים, קוני המזון מן היער, נודע לאיכרים שאנחנו בלתי מזוינים ולא רבים ביותר במספר. הפחד של האיכרים פג במהרה והם התחילו להראות ביער. פעם אחת באו כמה בחורים פולניים, שנמנו על ארגון מחתרת אנטי נאצי, אולם באמת לא ידענו אם לא היו אלה מרגלים שבאו לראות את מקומות מושבינו. גם היערן ביקר לעיתים קרובות בתוך היער והיתה לו כל האפשרות למסור למשטרה על מחבואינו. התקופה הקצרה של שקט הרדימה אותנו קצת מלהיות ערים במידה מספקת לכל המתרחש סביבנו. אמנם היינו מקבלים ידיעות רבות על כוונות המשטרה והיו אנשים מן הכפר שהיו מודיעים כל פעם שבא מספר רב של שוטרים לכפר.

באחד הבקרים, כחודשיים אחרי בואנו ליער, הלך אבי למקום אחר ביער שהיו שם מצויים גם כן יהודים. הוא לקח איתו מצרכי מזון למכור שם. אבי הלך לו לדרכו ואני נשארתי שוכב בתוך הסוכה. בערך בשמונה בבוקר נשמעו מספר יריות מן הגיא שביער. הדבר עורר חשדות בלב האנשים אלא שכולם נשארו במקומותיהם. בערך לאחר חצי שעה נשמעו פתאום צעקות בגרמנית ומיד לאחר זה יריות תת - מקלע. מיד קמה בהלה גדולה וריצה בתוך היער. היער היה סמיך עד כדי כך, שאפשר היה לראות בו רק למרחק קטן של חמישה מטר בערך. לשמע היריות קפצתי ממקומי והתחלתי לרוץ בכיוון ישר לפני. יצאתי לדרך והמשכתי בריצה ומאחורי שמעתי צעקה "עמוד! עמוד!" ודפיקה של בריח נסגר אולם לא שמעתי יריה. אני לא הפניתי את ראשי לאחור, אלא המשכתי לרוץ ישר באותו כיוון שלשם הלך אבי בבוקר. בדרך הורדתי את נעלי עם סוליות העץ וזרקתי אותם לתוך השיחים. בהיותי יחף יכולתי לרוץ ביתר מהירות. פעם אחת הייתי באותו המקום שלשם הלך אבי. הדרך לשם היתה כחמישה ק"מ. כל אותה דרך רצתי ריצה מהירה והשגתי כנראה תוצאה טובה בריצה למרחקים ארוכים. אינני יודע כמה זמן רצתי ככה ואיך זכרתי את הדרך לשם, אולם כעבור זמן קצר מאוד הגעתי למקום הדרוש ובמהרה פגשתי שם את אבי. הם לא ידעו כלום על המתרחש אצלנו.

מקוצר הנשימה והפחד הרב כמעט ולא יכולתי להוציא מילה מפי. מבלי שאדבר הבינו האנשים מה שקרה. אולם אבי חשב מיד על דבר אחר לגמרי מאשר על ההתקפה. הוא נזף בי קשות על שהשארתי את כל מה שהיה לנו, מזון ובגדים בתוך הסוכה ועכשיו נשארנו שנינו יחפים ורק במכנסיים וכותונת לעורנו לקראת הלילות הקרים של הסתיו המתקרב ואמנם צדק אבי. עתידים היינו לסבול הרבה מן הקור בימים הבאים. עוד באותו היום של ההתקפה החליט אבי לחזור למקומנו, בשביל לקחת את חפצינו אם נשארו. אחרי הצהריים יצאנו לדרך בחזרה. מאחר שהלכנו ביער ותיק ודליל, שאנשים נראים בו למרחקים של מאות מטרים, התקדמנו לאט ובזהירות יתרה, לפעמים בזחילה גם. עברנו יותר ממחצית הדרך ופתאום ראינו כמה גרמנים על סוסים מסתובבים במרחק כמאתיים מטר מאיתנו. ע"י הופעת הגרמנים נוכח אבי שהמשטרה כנראה לא גמרה עוד את פעולתה והיא ממשיכה לחפש. מיד שכבנו במקום מאחורי עצים עבים ובזהירות התחלנו לסגת חזרה אל המקום שממנו באנו. כשחזרנו אל האנשים ביער ההוא קמה בינתיים בהלה בין האנשים. כולם שיערו שהגרמנים ימשיכו בפעולתם לחיסול היהודים גם בחלק זה של היער. הבהלה גרמה לתנועה בין כל הנוכחים. האנשים התחילו להתרוצץ ולחפש מקומות מחבוא ולא ידעו להחליט מה טוב ומה רע. כולנו היינו משולים לעכברים במלכודת. עם רדת הלילה התקבצו כמעט כל האנשים במקום אחד והסתכלו אחד על השני בחיפוש פתרון. באותו מקום היתה איזה קבוצה של בחורים ילידי הסביבה, שהכירו את המקום וכולם היו עוקבים אחריהם. לכל מקום שלשם הלכו הלכנו גם אנו אחריהם. כל אותו לילה התהלכנו ביער או יותר נכון רצנו ביער אחד אחרי השני, מבלי שנדע לאן הולכים ולשם מה. לאחר לילה של נדודים וריצה התיישבו כולם במקום אחד בין שיחים סמיכים, וחיכו למה שיביא היום העולה. היום שלמחרת לא הביא כל חדש. לא התרחש כלום, למרות הבהלה והידיעות על כוונות המשטרה. מאחר שנרגעו האנשים, לאט לאט התחילו לחזור גם למקומותיהם הקודמים. אני ואבי חזרנו גם כן למקומנו הקודם, אלא שלא התיישבנו בדיוק באותו המקום אשר קודם היינו בו. כשבאנו בחזרה מצאנו את כל חפצינו במקום, חוץ מנעלי בעלי סוליות העץ. אני נשארתי יחף לקראת החורף.

זמן מה ישבנו במקום החדש עד ששקטו הרוחות. אחרי זה חזרנו שוב למקומנו הראשון. כשבאנו חזרה נודעו לנו כל פרטי ההתקפה. הגרמנים באו בלווית מורי דרך, שידעו היטב את מקום שבתינו ואילולא מקרה אחד באותו בוקר, ודאי שהיו מפתיעים אותנו הפתעה גמורה והורגים את כולנו. אותו מקרה הציל את רוב האנשים שהספיקו להימלט מן הסוכות ולהתפזר בתוך היער. הדבר התחיל כך: באותו בוקר כשהתקדמו הגרמנים משני כיוונים אל המחבואים שלנו, נתקלה הקבוצה שהלכה בתוך העמק בבחור אחד מן המסתתרים שיצא להביא מים מן הפלג שזורם בעמק. הבחור הלך כבר בדרכו בחזרה אל היער עם הדלי, כשהבחין פתאום בגרמנים הקרבים. הוא התחיל לרוץ לכיוון היער. הגרמנים אף הם הבחינו בו ופתחו באש עליו ואף הרגוהו או פצעוהו. יריות אלה עוררו אותנו ואנחנו נשארנו דרוכים לקראת הבאות. כשהגרמנים נתקלו בסוכה הראשונה נשמעו מיד צעקות ויריות נוספות, זה נתן שהות לכל האחרים לברוח. בכל זאת נהרגו ונתפסו בחיים כעשרים איש מבין המסתתרים. זאת היתה איפוא ההתקפה הראשונה והקטנה, משום שזו שבאה אחריה קצרה קציר רב יותר. החיים חזרו למסלולם הקודם ואנחנו חזרנו וישבנו במקומנו הקבוע. גם שאר האנשים חזרו למקומותיהם הקודמים, אם כי לא כולם חזרו. אבא היה יורד מספר פעמים בשבוע אל הכפר ומביא מזונות שונים. עם התקרב הסתיו והחורף נעשה יותר קר בלילה וגם בימים. אנחנו לא היינו לבושים כלל בהתאם לחורף האירופי.

בשלהי הסתיו התחילו לחשוב שוכני היער על משכן חורף  מתאים. לא היתה כל אפשרות להישאר בסככות העץ הקיימות, על כן הוכרחנו לחפור בונקרים באדמת הטיט הדביקה. לא הרחק ממקומנו הנוכחי בחרנו עמק צר בין עצים ושיחים והתחלנו במלאכת החפירה. מכשירי החפירה היו את וגרזן. אנחנו ועוד משפחה מן העיר שלנו החלטנו לגור ביחד ובזה להקל ולהחיש את מלאכת החפירה. כל יום היו יוצאים לכמה שעות למקום החפירה שני אנשים וכך התקדמנו לאט לאט לקראת החורף.

בינתיים באה עלינו צרה חדשה ומאוד רגילה בתנאי חיינו, מחלת הטיפוס התפשטה בין כל שוכני היער. רוב האנשים הזקנים שחלו מתו כעבור כמה ימים מחוסר כל טיפול רפואי. אני חליתי בטיפוס ושכבתי במשך כמה שבועות בתוך האוהל כשגשמי הסתיו כבר חודרים פנימה. כל היום שכבתי לבדי בחום של 40 מעלות ומזוני היחיד חלב ומים חמים. אבי עבד ביום בחפירת הבונקר ובערב ירד לכפר עד שעה מאוחרת. בלילה ישנו ביחד תחת אותו כיסוי, שלא היה נקי מכינים כלל וכלל, אולם אבי נשאר בריא ולא חלה בטיפוס. זה היה מזלנו היחידי, כי אילו חלינו שנינו באותו זמן אז לא היתה כל תקווה להישאר בחיים. העזרה ההדדית בתנאים הקשים, בניגוד לשכל הישר, היתה ירודה מאוד או כלל לא היתה. לאחר שלושה שבועות של חום גבוה התחלתי להבריא. עכשיו בא תורו של תיאבון עצום, ואמנם היה לי מה לאכול, יין שרף שתיתי כל יום. זה המשקה הנפוץ ביותר בסביבה זו והוא סגולה טובה לקור וחולשות הגוף. גם מזונות אחרים כמו חלב, לחם, חמאה ותפוחי - אדמה היו מצויים בשבילי. מזונות אלה הובאו מן הכפר ע"י אבי ונמכרו ביער לאנשים, שלא העיזו לצאת מן היער והיה להם מספיק כסף כדי לחיות שנה שנתיים בלי כל מעשה. הרווח מן המסחר המסוכן הזה הספיק כדי מחייתנו. כשהסתיו היה כבר בתוקפו עברנו למשכן החורף שלנו. אני עוד לא יכולתי ללכת והובאתי לשם ע"י אבי. זה היה מקום בתוך עמק צר ובו ארבעה בונקרים לכל אורכו. בכל בונקר התגוררו חמישה עד שמונה אנשים. בתוך הבונקר היו דרגשים מענפי עצים, מרופדים בחבילות קש, בתוך הקירות היו מיני ארונות בשביל חפצים ואוכל. ע"י הכניסה היה אח בתוך הקיר ומתוכו ארובה החוצה. את הבונקר אפשר היה לסגור ע"י מכסה מותאם בדיוק וכמעט בלתי ניכר מבחוץ. בפנים היה די חם היות וזה היה עמוק בתוך אדמת טיט סמיכה.

לאחר שהשתכנו במקום החדש היתה איזה הרגשת ביטחון ואמונה שהנה מצאנו מקלט בטוח לימי החורף, אולם זה נמשך זמן קצר מאוד. אני המשכתי עוד לשכב, בפנים כי לא הייתי מסוגל ללכת אחרי המחלה הקשה. בינתיים התקרב החורף יותר ויותר, עד שיום אחד התעוררנו בבוקר והנה הכל עוטה מרבד לבן ועבה. זה היה בתחילת חודש אוקטובר. כל הלילה הקודם השתוללה סופת שלג עזה, אשר לא אפשרה לאבי לחזור מן הכפר. הוא נשאר ללון שם אצל אחד האיכרים. כשהאיר היום חיכיתי לאבי מתוך קוצר רוח ועצבנות ואמנם הוא הגיע, אבל במצב מיוחד במינו. הוא הגיע אלינו יחף מבלי להביא כלום מן הכפר. כל מה שהתרחש באותו בוקר עם אבי שמעתי לאחר כמה ימים, כי באותו בוקר לא היתה לו השהות לספר את המוצא אותו.

אבי סיפר: "בשעות הבוקר המוקדמות יצאתי את הכפר בדרכי היערה. בשדה הפתוח השתוללה סופת שלג עזה, על כן התעטפתי בסודר והלכתי רק לפי הכיוון מבלי להביט קדימה. כשהייתי כבר בחצי הדרך ראיתי פתאום טור חיילים גרמניים מתקדמים לאורך השדה ואנחנו עתידים היינו להיפגש בנקודה מסוימת לפני היער. בשביל לא לעורר את תשומת ליבם לא חזרתי בכיוון ההפוך אל הכפר, אלא המשכתי ללכת ישר כשאני משנה לאט לאט את הכיוון שלי, ככה שלא אפגש עם החיילים. לא אדע בדיוק, אם לא הבחינו בי או שהניחו לי ללכת ביודעם, שאני הולך לתוך פח בטוח. על כל פנים אני המשכתי בדרכי והגעתי ליער במקום קצת מרוחק, מאשר התכוונתי להגיע אליו. בהיכנסי ליער נשמתי לרווחה. הרוח לא הורגשה כלל בין העצים ויכולתי לפוש מעט אחרי ההליכה הקשה. אחרי הפסקה קצרה המשכתי בדרכי, בדרך המובילה אל הבונקרים שלנו. לא עברתי יותר ממאה מטר והנה באה לקראתי קבוצת שוטרים אוקראיניים וצועקים "עמוד!", כשהם מכוונים את נשקם כלפי. מיד הסתובבתי ורצתי לכיוון ההפוך, אולם גם מן הצד השני הופיעו שוטרים גרמניים כשהם צועקים "האלט" ודורכים את רוביהם. הם לא ירו, כי התכוונו לתפוס אותי חי. באותו רגע שעמדתי בין שתי קבוצות שוטרים במרחק של שלושים מטר בערך, זרקתי את כל מטעני עזבתי את נעלי, שהיו גדולות וקשה בהן הריצה וקפצתי לתוך היער העבות. השוטרים לא רצו אחרי הם ליוו אותי רק בשתי יריות בודדות ואני נמלטתי יחף בתוך השלג (השוטרים נמנעו מלירות בשביל לא להניס את קורבנותיהם ממקום מושבם שהיה ידוע להם). כל זה קרה בערך בשעה שש. קרוב לשעתיים התרוצצתי יחף בין העצים ולא יכולתי להגיע אל הבונקר היות והשלג כסה את כל הדרכים המוכרות לי. לבסוף הגעתי לבונקרים והודעתי על כל העתיד להתרחש לאנשי המקום" כל אלה דברי אבי. אבי הגיע לבונקר בערך בשעה שמונה, כשהוא רועד מקור ורגליו כחולות. מיד לקחנו בקבוק וודקה והתחלנו לשפשף את רגליו. הוא התאושש כעבור כמה רגעים והתחלנו להתייעץ איך לקדם את פני הרעה המתקרבת. בבונקר אתנו היה עוד אב עם שני בנים חולי טיפוס, ששכבו בחום גבוה וחוסר הכרה.

עברה רק רבע שעה מן הרגע שאבי נכנס לבונקר ופתאום נפתחה אשר קטלנית ממכונות יריה לכיוון העמק. ברגע שנשמעו היריות פרצו כל יושבי הבונקרים החוצה והתחילו לרוץ כשהם מטרה גלויה לכדורי המתקיפים. אנחנו לא פרצנו החוצה יחד עם כולם, אלא נשארנו בפנים כמה רגעים עד ששככו קצת היריות ושמענו את קולות השוטרים המתקרבים המדברים רוסית ואוקראינית. באותו רגע יצאנו אני ואבי החוצה ורצנו באותו כיוון שרצו הקודמים לנו.

כשהגענו לקצה היער שמענו פתאום צעקות ויריות גם מן הכיוון הזה והבנו שכל אלה שרצו לפנינו נפלו לידי המארב שנכון להם כאן. אז פנינו חזרה ליער והמשכנו לרוץ בין העצים. אמנם קשה להגיד שרצנו היות ואני ירדתי אז בפעם הראשונה אחרי המחלה. אחרי כחצי שעה של שיטוט בין העצים כשאבי שוב יחף, באין נעליים אחרות. הגענו לבונקר אחד שלא ידענו כלל על קיומו ובו ישבו שני אנשים בלבד. זה היה מהנדס אחד מלודז' שחזר רק לפני פרוץ המלחמה מא"י ועוד בחור ששרת את המהנדס החולה. היו לנו כל הסיכויים להישאר כאן בלי חשש של התגלות היות ואיש לא ידע על מציאות הבונקר הזה ולא היו סימנים רבים חוץ מאלה שאנחנו עשינו. אותו מקום היה לא רחוק מבונקר אחר שאליו הגיעו השוטרים והרגו את כל שוכניו. עד לפנות ערב שמענו את הצעקות והיריות של השוטרים.

"האקציה" הזאת כפי שאנחנו קראנו לזה היתה מתוכננת היטב ומיוסדת על ידיעה מדויקת של המקומות בהם ישבנו. תושבי הכפר האוקראיני הסמוך ואולי גם היערן מסרו למשטרה את הפרטים המדויקים. קציר האקציה היה איום. מכל חמשת הבונקרים שהותקפו ובהם כשלושים איש נשארו רק ארבעה בחיים. אני ואבי ועוד שניים גם הם פצועים. כל השאר נהרגו מן היריות, בהתחלה נתפסו חיים ולבסוף נהרגו כל החולים שלא יצאו מן הבונקרים, ע"י רימונים שנזרקו פנימה. עוד באותו ערב יצא אבי אל מקום הבונקרים לראות את הנעשה שם. עוד שני אנשים באו לשם לחפש את קרוביהם. לא היו כל פצועים, כולם היו הרוגים ושרופים בתוך הבונקרים. האנשים החיים הוציאו את החפצים שנשארו לפליטה ובתוך הבונקרים ההרוסים למחצה קברו את כל ההרוגים. איש לא התכוון לחזור לאותו מקום. באותו יער היה עוד בונקר אחד גדול שלא נפגע כלל מהתקפת המשטרה. שם גרו כמה משפחות ילידי הכפר הפולני השכן. אנחנו עזבנו את המקום הזה ועברנו למקום אחר תחת כיפת השמיים, היות וחששנו לשבת במקומות הידועים כבר למשטרה. בינתיים הפשיר השלג הראשון שהיה מוקדם מדי וחזרו ימי הסתיו שהיו יפים למדי. מקום שבתינו החדש היה ביער ותיק ודליל וכלל לא בטוח מעין רואה למרחקים.

אחרי שבועיים של היסוסים חזרנו ליער הצעיר והסמוך והשתכנו בבונקר הראשון, שבו גרו קודם לכן אנשים אחרים. באותו בונקר היינו שישה אנשים, אותו מהנדס, אני ואבי ועוד שלושה בחורים צעירים. בסוף רק ארבעה מן השישה יצאו מן היער לאחר השחרור. אחד מן הבחורים מת מטיפוס. אותו בחור שמת היה קודם לכן שוטר יהודי במחנה ההסגר שבו היינו לפני שהגענו ליער. הוא היה כעין קאפו, אולם מן הסוג הגרוע. במשך שלושה ימים שכבתי ליד אותו יהודי כשהוא גוסס ולא היה איכפת לי כלל. ראיתי בכך גמול על כל מעשיו שעשה לאחיו במחנה הריכוז. איש מאיתנו לא רצה לטפל בנפש מזוהמת זו. גם המהנדס שהיה איש משכיל מאוד וגם עדין מאוד, שלא הסכין לכל החיים הקשים האלה לא זכה להישאר בחיים. באחד הלילות כשהתחילו השלגים להפשיר התמוטט חלק מן הבונקר שלנו. גוש עפר עצום נקרע מן התקרה ונפל ישר על המקום בו שכב המהנדס. הוא נחנק כעבור מספר רגעים. גם אנחנו כוסינו בעפר עד חצי הגוף. במהרה השתחררנו מן העפר והתחלנו לשחרר את המהנדס בעזרת הידיים כשגושי עפר קטנים נופלים מדי פעם עלינו עבודתנו היתה לשווא, לא הספקנו להוריד יותר מכמה איתים אדמה כשנדם קולו של הקורבן.

אמנם המשכנו בעבודת ההצלה אבל אחר - כך נואשנו מתוך ידיעה שאין טעם בכך. המהנדס נשאר קבור שם ואנחנו עזבנו את המקום. כל זה קרה בהתחלת האביב, אולם גם במשך החורף לא ישבנו בשלווה יתרה. בחורף המשיך אבי את טיוליו לכפר ואני הייתי נשאר ביער ודואג לצורכי ה"בית". אספתי ענפים יבשים להסקה והבאתי מים מן המעיין. בעמק גם בשלתי את כל הארוחות.

בערבים ישבתי תמיד עד שעה מאוחרת ליד האח הבוערת וחיכיתי לאבי שיחזור מן הכפר. ערב, ערב במשך כל החורף ציפיתי מתוך חרדה לבואו של אבי. תמיד הייתי נתון בסכנה להישאר יתום, בלי אפשרות קיום כלשהי. ההליכה לכפר היתה כרוכה בסכנה גדולה, שלא כל אחד רצה לעמוד בה. רק אלה שלא היה להם כסף ולא היה להם נשק להשתתף בשוד אחוזות ואיכרים, נאלצו להרוויח את לחמם בסחר חליפין בכפר. במרחק כמה ק"מ מן המקום בו ישבנו ישבה עוד קבוצת יהודים. אלה היו בעיקר אנשים צעירים מצוידים בנשק. קבוצה זו התקיימה משוד בלבד. בלילות יצאו לכפרים בקבוצות קטנות ושדדו מן האיכרים העשירים והאחוזות בגדים ומזון. הבגדים שנשדדו היו לרוב חפצים שנשדדו קודם לכן מן היהודים ע"י אותם האיכרים. פעולה כזאת היתה כרוכה כמובן בסכנה רבה, אולם אנשים אלה חיו ממש ברווחה רבה והתעשרו רוב עושר. הם לא עזרו ביותר לאנשים נצרכים, שמתו מרעב שעה שלקבוצה זו היה בשר לרוב. עדרים שלמים הובאו ליער ושמשו מזון עיקרי לאנשים אלה.

באמצע החורף קרה דבר ביער אשר עודד קצת את האנשים והגביר את תקוותינו לזכות בשחרור של הצבא האדום. זה היה באותה תקופה לאחר מפלת סטאלינגרד הידועה. הידיעה על המפלה הגדולה של הגרמנים הגיעה אלינו באמצעות הרדיו שהיה בכפר הסמוך וגם באמצעות העיתונות, שיצאה לאור מטעם הכובש הפשיסטי. למרות האיפול הגמור על המתרחש בחזית, אנחנו כבר ידענו טוב מאוד להעריך מה פירושה של "נסיגה מתוכננת" שעליה הודיע הרדיו הגרמני.

באותם הימים הגיעו ליער אלינו כמה פרטיזנים רוסיים. אלה היו שלושה גברים ואישה פצועה, שנשארו מקבוצת פרטיזנים גדולה שפילסו את דרכם אל היערות באוקראינה המערבית, כדי לארגן גדודים פרטיזניים ביערות שלנו. קבוצה גדולה זו הושמדה בדרכה ע"י הלאומנים האוקראינים ורק אלה ארבעה אנשים הגיעו אלינו. הם התיישבו בבית של היערן בקצה היער שעמד עזוב. היהודים מכל הסביבה התחילו לבקר אצל הרוסים ורצו לשמוע חדשות מן החזית, שנתקבלו באמצעות המשדר שהיה להם. גם אבי ביקר פעמים אחדות אצלם וסיפר תמיד על העזתם ועל כוונתם של הרוסים לארגן כאן גדוד פרטיזנים שיבצע פעולות חבלה. דבר מציאותם של הרוסים נודע למשטרה במחוז ופעולת טיהור לא אחרה לבוא.

באחד הימים הלכתי אני לבדי למקום אחר ביער המרוחק כמה ק"מ ממקום שבתינו. התכוונתי לבקש אצל אותה חבורת שודדים איזה בגד בשבילי. אבי הלך אותו בוקר לבית היערן אל הפרטיזנים. כעבור כמה שעות בשהותי באותו מקום נשמעו יריות רבות מן הכיוון שבו אנחנו גרים ולא ידעתי מה קרה שם. התחלתי לחזור לשם, אולם אחר - כך חזרתי בי וחיכיתי לאבי, כי ידעתי שהוא יבוא אלי. ואמנם בא אבי לאותו מקום וסיפר לנו מה קרה באותו בוקר אצלם.

אותו בוקר כשאבי ביקר אצל הפרטיזנים ביקרו שם עוד הרבה יהודים, הם ישבו שם ושוחחו עם הרוסים. אבי עזב את הבית וחזר לבונקר, אולם הוא לא הגיע אליו כי בדרך נתקל "בגרמנים" כביכול, אלא שאלה לא היו גרמנים. כשאבי עזב את הבית הוקף הבית ע"י המשטרה הגרמנית מן המחוז. הבית הוקף בערך ע"י שלושים שוטרים ולא היתה כל אפשרות להמלט ממנו. כשהגרמנים התקרבו אל הבית ופתחו באש מכל הצדדים פרצו כל היהודים שהיו בפנים החוצה ונפגעו ע"י כדורי הגרמנים אולם לא כן עשו הרוסים, אלה שמרו על קור רוחם. הם ענו באש וברימונים ולא נתנו לגרמנים להיכנס פנימה או להתקרב. בינתיים טמנו את האשה הפצועה בתוך הארובה ושלושתם המשיכו להתגונן. אחד מן הרוסים נהרג והתחמושת פחתה. אחד מן הרוסים, אותו ווסיה, שאשתו הפצועה היתה טמונה בארובה, בצע במצב מיואש זה מעשה גבורה מחוכם ביותר. הוא הניח לאחד הגרמנים להתקרב ולהיכנס פנימה. הגרמני הלך אחרי הפיתוי ונכנס לבית. בתוך הבית הרגו הרוסים את הגרמני, אחד מהם התלבש בבגדי הגרמני ובכוונו את הנשק אל חברו יצאו את הבית לעיני הגרמנים, שעמדו בקצה היער. הגרמנים חשבו שזה חברם השוטר מוציא את הפרטיזנים השבויים על כן לא ירו.

שני הרוסים הצליחו להיכנס ליער שהיה במרחק מטרים ספורים מן הבית ולהימלט מידי הגרמנים. הגרמנים נוכחו עד מהרה שרומו, אולם לא רדפו אחרי שני הפרטיזנים מתוך פחד להיכנס לתוך היער במספרם הקטן, אחרי שאבדו רבע מאנשיהם בקרב עם הרוסים. אותם שני הרוסים רצו בתוך היער כשאחד מהם לבוש כגרמני והגיעו אל הבונקר שלנו.

אבי שהלך אותה שעה אל הבונקר חשב אותם לגרמנים אמיתיים והתרחק משם, אולם אלה שניים בקשו מאחד הבחורים שיראה להם איפה גרה אותה קבוצת הבחורים הצעירים שיש להם נשק. שני הרוסים עם אותו בחור באו לשם איפה שאני הייתי וביקשו עזרה להתקיף את הגרמנים ולהציל את האישה. גם אבי בא לשם ואנחנו נשארנו ביער הזה מבלי לחזור למקומנו הקודם מחשש של פעולה גדולה יותר מצד הגרמנים. אחרי הצהריים יצאה קבוצת בחורים עם שני הרוסים בראש בכוונה לכבוש את הבית מידי הגרמנים. הם הגיעו למקום מאוחר מדי. אשתו של הפרטיזן לא היתה כבר בחיים והבית הועלה באש. במצב זה חזרו הבחורים מבלי לעשות כלום היות ואת מטרתם כבר לא יכלו להשיג והתחמושת היתה בצמצום בלאו הכי. אותם שני רוסים עזבו כעבור זמן את מקומנו והתיישבו במקום אחר. שם הם ארגנו גדוד פרטיזנים של חיילים רוסיים, שברחו מן השבי הגרמני והגיעו ליער בדרכם לקוי החזית.

אנחנו ישבנו באותו המקום החדש מספר ימים וחיכינו לתוצאות הקרב ואבדות הגרמנים, אולם אלה לא באו כלל. על כן חזרנו למקומנו וישבנו שם במשך כל החורף, עד אותו מקרה של התמוטטות הבונקר שעליו סיפרתי. לאחר שהתמוטט הבונקר שלנו התיישבנו במקום ריכוז חדש, ליד בונקר של קבוצה אחרת. באותו זמן כבר לא בנינו בונקר חדש, אלא סוכה במקום זה. במקום מובדל מאנשים הקמנו סוכה לשינה בלילה. ביום לא ישבנו במקום קבוע.. באותו זמן חפרנו גם בונקר קטן מאוד בשביל שני אנשים, בלבד שצריך היה לשמש כמחבוא בשעת סכנה. הכניסה לבונקר היתה מוסתרת מאוד בין השיחים, לא ניכרת במחוץ.  

התחיל הקיץ השני לשבתנו ביער. מספר האנשים היה מועט מאוד לעומת הקיץ הקודם. רק רבע מן האנשים נשארו בחיים. אז גם התחילה תקופה מיוחדת בחיי היער תקופה של זהירות מוגברת. לא דיברנו בקול רם לא העלינו אש ביום ולא הסתובבנו בדרכים. לא רק ביער חל שינוי באורח החיים אלא גם בסביבתו הקרובה. השליטה של השלטונות באזור נתרופפה באופן ניכר, רבו מעשי השוד וההתנגשויות בין אוקראינים ופולנים בכל הסביבה.

בכפרים רבים, בהם גרו משפחות פולניות בודדות, נרצחו פולנים רבים ובתיהם הועלו באש. פולנים רבים ברחו מן הכפרים האוקראיניים והגיעו לכפרים שתושביהם פולנים ואף באו להסתתר ביער. בכפר הפולני השכן לנו, חנצ'וב, אחזו האיכרים באמצעי בטחון נגד התנפלויות של קבוצות אוקראינים מן הכפרים השכנים. האיכרים הסתגרו בבתיהם בלילות והוציאו שומרים אל חוצות הכפר. בידי הכפריים היה נשק, אשר שימש להתגוננות. נוכח מצבם הקשה של הפולנים נתהדקו גם הקשרים עם היהודים שביער. היהודים יכלו לבטוח יותר בכפריים ולא חששו מהסגרה לידי המשטרה, כאשר זו ביקרה בכפר מדי פעם. שיתוף הפעולה הגיע לידי כך שקבוצות יהודים ירדו מדי ערב לכפר והשתתפו יחד עם הכפריים בשמירה נגד התנפלויות של אוקראינים. שוב הופיעו קבוצות מאורגנות של פרטיזנים רוסיים, אשר התחילו לבצע פעולות חבלה בכבישים ובמסילת הברזל. הפרטיזנים קבעו להם למרכז את הכפר הפולני חנצ'וב ובילו שם גם ביום. בעקבות פעילות הפרטיזנים והתרופפות השלטון בכפרים, ירדו יהודים רבים לכפר ואף קבעו את מושבם בבתים נטושים שהיו בכפר. באחד הימים ירדתי גם אני עם אבי אל הכפר זו הפעם הראשונה מאז בואי ליער. כשבוע ימים ישבנו בכפר באחד הבתים וקיווינו שנוכל לבלות כך את הזמן עד נסיגת הגרמנים. לפי הידיעות שהיו בידינו התקרבה אז החזית וכולם ציפו לשחרור תוך שבועות מעטים.

באחד הבקרים בהיותנו בכפר התעוררנו לשמע יריות מכוונים שונים בכפר. תחילה חשבנו שזו התנפלות של כנופיה אוקראינית על הכפר, אולם כאשר הסתכלנו החוצה ראינו שריוניות נכנסות לכפר מכיוון עיר המחוז פז’מישלנו. היו אלה גרמנים. רצנו החוצה ופנינו לכוון היער, אולם היה מאוחר מדי. הכפר היה מוקף חיילים רבים ולא היה כל סיכוי להגיע אל היער. באותו זמן שכנה קבוצת פרטיזנים בכפר והיא אשר משכה את מסע העונשין של הגרמנים. בכפר התנהל קרב יריות בין הגרמנים לבין הפרטיזנים שניסו לפרוץ מתוך הכפר אל היער הסמוך. אני ואבי ישבנו בינתיים בתוך הבית וצפינו על המתרחש. הבית בו ישבנו שכן קרוב לכביש הראשי, העובר בכפר ובכניסה אליו. לאחר כשעתיים נדם קרב היריות. לא ידענו מה היו תוצאות הקרב. אחר כך ראינו קבוצות גרמנים נכנסים לתוך הכפר ועורכים חיפוש בבתים. לאחר החיפוש והוצאת התושבים שהיו עדיין שם העלו את הבית באש. החיפוש היה שיטתי מבית לבית וכל בית הועלה באש. כיוון שישבנו באחד הבתים הראשונים ותורנו התקרב עזבנו את הבית ורצנו דרך חצרות הבתים אל הקצה השני של הכפר. אבא חשב שנוכל אולי לצאת מן הכפר אל השדות בקצה השני ובערב נוכל לחזור ליער. ניסיונותינו לצאת מן הכפר לא הצליחו, משום שהוא היה מוקף מכל צדדיו גרמנים. באין ברירה נכנסנו לאחד הבתים, שהיה ריק מאנשים עלינו לעליית הבית והסתכלנו החוצה דרך חלון קטן. בשעות הצהריים הגיעה קבוצת החיפוש גם אל הבית בו ישבנו. חמישה חיילים נכנסו לחצר ערכו חיפושים במתבן, ברפת ובבית וצעקו למפקד שאין איש. הם לא עלו לעליה, כיוון שלקחנו איתנו את הסולם. הקבוצה הלכה וכעבור זמן מה באה חוליה שניה. גם היא ערכה חיפוש והלכה הלאה. ככה נמשך הדבר במשך שעות אחדות. כחמש קבוצות ערכו חיפוש מבית לבית ואנחנו ישבנו כל אותו זמן בעליה.

לפנות ערב הגיעה עוד חוליה. היא ערכה חיפוש כמו קודמותיה ולאחר מכן הדליקה את הבית, את המתבן ואת הרפת. הבית התחיל לבעור ואנו לא יכולנו לצאת ממנו, כי הגרמנים היו בחצר. כאשר הבית היה כבר אחוז להבות החליט אבי שעלינו לצאת, אפילו אם ניפול בידי הגרמנים. במאמצים רבים הצלחנו לרדת למטה ולצאת מתוך הבית הבוער. גם שאר המבנים בחצר בערו. החצר היתה אפופה עשן. רצנו לתוך החצר בכוון הרפת, בדרך ראה אבי בור ליד ערמת הזבל ואנחנו נכנסנו לתוכו. התברר שזה לא היה סתם בור, אלא כניסה לתוך מסתור צר מתחת לערמת הזבל. זחלנו פנימה לתוך המסתור הצר ושכבנו שם. זה היה מקום צר שהספיק בקושי לשנינו בשכיבה. שכבנו שם כשעתיים. האש מן הרפת התפשטה ואחזה גם בערמת הזבל. עשן סמיך החל חודר לתוך המחבוא שלנו. לא יכולנו בשום אופן להישאר שם, כי התחלנו להשתעל ולהיחנק. זחלנו החוצה והסתתרנו בצל התנור של הבית השרוף. אותה שעה כבר התחיל להחשיך בחוץ ולמזלנו לא הופיעו יותר קבוצות חיפוש. לאט, לאט נשתרר שקט בכפר. לא שמענו יותר יריות ולא צעקות בגרמנית, היינו בטוחים שהגרמנים עזבו כבר את הכפר, ולכן החלטנו לברוח מיד ליער. לא רצינו בשום אופן להישאר בכפר ללילה, משום שידענו שהאוקראינים מן הכפרים השכנים יבואו בלילה לכפר לשדוד את הנותר כאן.

יצאנו לדרך בתוך חצרות הבתים ישר לכיוון היער.

בהתקרבנו לכנסייה שמענו פתאום קריאה בגרמנית: "האלט!" נעצרנו. שלושה חיילים גרמניים יצאו מאחת החצרות התקרבו אלינו וציוו עלינו ללכת לפניהם, כשהם מכוונים אלינו את רוביהם. הלכנו, אבא התחיל לדבר אלי פולנית ותוך כדי דיבור הסביר לי ברמזים שנאמר לגרמנים שאנו פולנים, פליטים מאחד הכפרים האוקראינים, שם נרצחו כל הפולנים ואנחנו ברחנו לכאן. החיילים הובילו אותנו אל הכנסייה. בחצר הכנסייה עמדו מכוניות שריוניות ועגלות רתומות לסוסים. היו שם הרבה חיילים ואנשי ס.ס. אותם הכרנו לפי התגים. הביאו אותנו לפני אחד הקצינים והוא חקר אותנו. אבא טען שאנחנו פולנים פליטים חסרי כל, שבאנו לכאן במקרה. כיוון שלא מצאנו כאן את הקרובים שלנו אנחנו רוצים ללכת לעיר לפז’מישלנו, כי בלילה עלולים האוקראינים להרוג אותנו. הגרמנים אמרו שאנחנו פרטיזנים ואחר כך הם אמרו שאולי אנחנו יהודים. אם אתם יהודים אז גורלכם יהיה כזה, אמר הקצין והראה על מספר גוויות שהיו מונחות בחצר הכנסייה. אנחנו לא יהודים טען אבא. אתם יכולים לשאול מישהו בכפר. מכירים אותנו. למזלנו לא היה אף אחד מאנשי הכפר במקום וגם שוטרים אוקראינים לא היו איתם. החיילים התלוצצו ביניהם, אחד מהם ניסה לגמגם כמה מילים בפולנית ושוב שאל אותנו אם אנחנו יהודים. אבא צחק גם הוא "מה פתאום יהודים, אילו היינו יהודים הייתם יכולים לבדוק זאת מייד". אבא פתח את חגורת מכנסיו והתחיל משלשל את המכנסיים. החיילים פרצו בצחוק ואמרו שלא צריך. זה היה מעשה נועז של אבא. הודות להצעתו לבדוק אם אנחנו נימולים גבר האמון של החיילים. הקצין אמר לנו באמצעות החייל שגמגם פולנית שנחכה כי עוד מעט הם חוזרים העירה. שם בתחנת המשטרה יבררו מי אנו. החיילים ואנשי הס.ס. התארגנו לתזוזה.  המכוניות והשריוניות נסעו ראשונות ואחריהן מספר עגלות. אנחנו נצטווינו ללכת לפני העגלות. יצאנו לדרך. הלכנו באמצע הכביש ומאחורינו העגלות עם החיילים.

בהתחלה הלכנו מהר כך שנוצר רווח די גדול בינינו לבין העגלות שמאחורינו. תוך כדי הליכה הסביר לי אבא בשקט מה נעשה. הוא אמר לי שתוך אמתלות שונות נתחיל לפגר בהליכה, כך שהעגלות יעברו אותנו ואנחנו נלך אחריהן. כאשר נגיע למקום בו עוברת הדרך בתוך יער יהיה כבר חושך ואז נוכל לברוח לתוך הסבך. תכנית זו בצענו בדיוק כפי שאבא תכנן. תחילה התחלתי לצלוע, ולכן התיישבתי בצידי הדרך והורדתי את הנעליים. בינתיים עברו שתי עגלות לפנינו. הלכתי זמן מה יחף ואחר - כך התיישבתי ונעלתי את הנעליים. החיילים זרזו אותנו מדי פעם, אך לא ציוו עלינו לחזור למקומנו לפני העגלות. כאשר התקרבנו ליער היה כבר חושך. אנחנו הלכנו כבר אחרי העגלה האחרונה ובתוכה יושבים הגרמנים חלקם מנמנמים. האטנו את הליכתנו, כדי שיווצר מרחק בינינו לבין העגלה. ברגע מסוים לחץ אבי את ידי. זה היה הסימן. קפצנו מעל התעלה שבצידי הכביש וכבר היינו בתוך היער. שמענו צעקות: "האלט" וגם מספר יריות נורו אחרינו. אנחנו רצנו ריצה מטורפת בתוך הסבך, כשאני אוחז את יד אבי.  החושך היה מוחלט. רצנו ונפלנו ורצנו בלי להסתכל אחורה. כחצי שעה המשכנו לרוץ ואחר - כך עצרנו, כי אני לא יכולתי לרוץ יותר. נפלתי על האדמה חסר נשימה ושכבתי שעה ארוכה. עד ששבה אלי רוחי. לא שמענו שום רעש או צעקות והיינו בטוחים שלא רודפים אחרינו. לאחר מנוחה והתאוששות מן התדהמה על שהצלחנו להימלט ממוות ודאי, פנינו אל מקומות מושבם של שוכני היער. למרות החשכה מצאנו את דרכנו, כי האזור היה מוכר לנו היטב. כאשר סיפרנו אותו לילה את הקורות אותנו לא רצו להאמין לנו. אנחנו היינו בין היחידים שניצלו אותו יום. רוב היהודים והפרטיזנים שהיו אז בכפר נהרגו באותו יום ורק מעטים הצליחו לברוח ליער יחד עם הפרטיזנים שנסוגו.

לאחר המבחן המזעזע בו עמדנו החליט אבי שלהבא עלינו להיזהר היטב ולא להסתכן במעשים של קלות ראש. ידענו שיום השחרור הולך וקרב. בלילות נשמעו הדים עמומים של הפגזות תותחים מן החזית. קבלנו ידיעות מהאזנה לרדיו מוסקבה ובו הודעות על שחרור ערים ועיירות באוקראינה. לפי השמות ידענו מה המרחק אל החזית. גם ביער חלו שינויים בולטים. לא רק יהודים שכנו כאן. רבו קבוצות הפרטיזנים המאורגנות ומצד שני הופיעו קבוצות מאורגנות של לאומנים אוקראינים, שנקראו "בנדרובצים". אלה היו משתפי פעולה עם הגרמנים בזמן הכיבוש. כאשר השלטון הגרמני התחיל להתמוטט הם התכוננו לתפוס את השלטון ולהקים אוקראינה עצמאית. הלאומנים האוקראינים נלחמו אז בגרמנים ובפרטיזנים הסובייטים גם יחד. כלפי היהודים הם היו גרועים מן הגרמנים. באותם ימים אגרנו מזון ככל שיכולנו ולא יצאנו לאף מקום במשך היום. רק בלילות היינו הולכים אל מקומות ריכוז של קבוצות גדולות ומזוינות. מצב זה נמשך מספר שבועות, כל יום ציפינו לבוא הישועה. כאשר אזל מלאי המזון שלנו הלכנו ללקט פטל בחלק אחר של היער. על הפטל בלבד התקיימנו כשבוע ימים. באחד הימים כאשר לקטנו פטל ושוחחנו בינינו בקול רם ביידיש, שמענו פתאום צעקה בגרמנית. ראינו שני גרמנים במדים לא רחוק מהמקום בו עמדנו. אנחנו זינקנו לתוך סבך השיחים וברחנו. הגענו אל אחת מקבוצות הפרטיזנים וספרנו על הפגישה הבלתי נעימה. הפרטיזנים יצאו למקום לחפש את הגרמנים ואף תפסו אותם. אחר - כך הרגו אותם. התברר שהיו אלה חיילים מפלוגה שנסוגה מן החזית ונפוצה בתוך היער. בימים שלאחר מכן נמצאו עוד חיילים גרמניים משוטטים ביערות.

במחצית השנייה של חודש יולי 1944 התנהלו כבר קרבות בסביבתנו הקרובה. באותם הימים השקפנו מתוך היער אל הדרך העוברת בכיוון לכפר הפולני וראינו שיירות של צבא גרמני ופניהן מערבה. בלילה של ה- 21 ביולי שמענו רעש של מכוניות וטנקים שעברו בדרך. נפוצו שמועות שאלה חיילי הצבא האדום, אולם לא האמנו בשמועות ולא העזנו לצאת מן היער. רוב האנשים ששכנו בחלק זה של היער התקבצו אותו לילה במקום אחד וחיכו עד אור השחר, כדי לדעת מי החיילים העוברים. בבוקר עלו אחדים על צמרות עצים והשקיפו אל טורי הצבא. אחד טען שאלה רוסים והשני שאלה גרמנים. הדעות בין הצופים נחלקו ואף אחד לא רצה להסתכן. הוחלט לשלוח מספר אנשים לקצה היער. המשלחת שחזרה טענה שאלה גרמנים. שלחו משלחת שנייה ואלה טענו שרוסים הם הצועדים. שלחו עוד שליחים עד שלבסוף החליטו כולם לרדת לקצה היער ולראות. כאשר השקפנו אל הדרך מקצה היער ראינו מכוניות וטנקים וכן חיילים רבים הולכים ברגל. שמענו את הצעקות שלהם וכבר לא היה ספק בלבנו שאמנם אלה חיילי הצבא האדום. המרחק מן היער עד לדרך היה כשני ק"מ אולם אנחנו לא יצאנו מיד החוצה. חששנו לצאת פתאום מן היער, שמא יחשבונו החיילים לגרמנים ויפתחו עלינו באש. האנשים התחילו לטכס עצה מה לעשות, איך לצאת, מה לעשות עם הנשק שהיה בידי רבים? התחלנו לצעוק ברוסית אל החיילים, אחדים יצאו לתוך השדה נופפו בידיים וצעקו כל מיני ברכות ברוסית. החיילים הרגישו בנו. טנקים אחדים עצרו וחיכו עד שנתקרב. כאשר קרבנו אליהם בידיים מורמות והתחלנו להסביר להם שאנחנו פרטיזנים ויהודים מן היער הם אמרו לנו לגשת אליהם. גם אלה שהיססו עדיין התחילו לרוץ ולהתקבץ סביב הטנקים. בא קצין אחד והתחיל לשאול אותנו שאלות, כאשר אמרנו לו שאנחנו יהודים הוא ענה שגם הוא יהודי, הוא מפקד פלוגת הטנקים. הקצין היהודי לא ידע אלא מעט יידיש, אך זה הספיק כדי שניתן בו אמון. כאשר הגיעו כולם ציווה הקצין למסור את הנשק לידי החיילים. אחר - כך עלינו על הטנקים והמכוניות ונסענו לכפר הפולני חנצ'וב. בכפר חנתה הפלוגה זמן מה. בהיותנו בכפר התאספנו סביב הקצין היהודי וסיפרנו לו על גורלנו בתקופת הכיבוש. עמדנו במעגל גדול לא רחוק מן הכנסייה ודברנו. הקצין פנה ללכת וחזר כעבור דקות אחדות ואיתו חייל גרמני צעיר כבן 19. החייל השבוי הוכנס לתוך המעגל ואנחנו כולנו סביבו. כל אחד התחיל לשאול אותו משהו. אנחנו יהודים אמרנו לו, האם אתה יודע מה עוללתם ליהודים? החייל טען שהוא איננו יודע כלום, הוא רק חייל ונלקח לצבא נגד רצונו, הוא רוצה לחזור הביתה. הוא שונא את היטלר ואת המלחמה. הקצין סיפר שחייל זה שכב במארב לא רחוק מכאן והמטיר אש על הפלוגה .הוא לא רצה להיכנע עד שהטנק עבר מעל החפירה שלו. הם אספו אותו פצוע. בעוד הקצין מדבר נשמעו פתאום שתי יריות והחייל השבוי נפל בתוך

דב נולד בשנת 1930 להוריו שמחה ופרל שְטַטְפֵלְד, בעיירה טֶרְנוֹגְרוֹד שבגליציה.

האב סחר בתוצרת חקלאית של האיכרים והירבה לנדוד בין הכפרים. כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה פתח חנות לבגדים משומשים וכך פירנס בדוחק את משפחתו. הבית היה ציוני. האב שמחה היה פעיל בארגון פועלי ציון שמאל ואף התכונן לעלות לארץ ישראל במסגרת החלוץ, עוד לפני שנישא והקים משפחה, אך מסיבות שונות נדחתה העליה. בשנים מאוחרות יותר, לאחר לידת ילדיו, שוב רצה לעלות, אך המצב הקשה בארץ הרתיע אותו. בסופו של דבר הגשים את חלומו אחרי תלאות המלחמה, וזכה לחיות בישראל.

על המסורת היהודית והלכות הדת לא הקפידו במיוחד בבית שְטַטְפֵלְד, אך הילדים נשלחו ללמוד בבית הספר העברי, לאחר שעות הלימודים בבית הספר הממלכתי הפולני. כל העיסוק הציוני בעיירה התמצה בלימוד השפה והתרבות העברית, לצורך עליה ארצה בעתיד. דב לא הצטרף לשום תנועת נוער ציונית, ואף לא היה מודע לקיומן בעיירה. ערב פתיחת שנת הלימודים 1939, שבה היה דב אמור לעלות לכיתה ג', פרצה מלחמת העולם השניה. מיד בתחילת המלחמה נכנסו הגרמנים לעיירה והתושבים היהודים חרדו מאד לגורלם. משפחתו של דב עזבה את העיירה ועברה לשטח הכיבוש הרוסי. הם התחבאו במשקי איכרים ונדדו תכופות למקומות מסתור שונים. בשנת 1942 נתפסו בני המשפחה ונשלחו להשמדה, מלבד דב ואביו שהצליחו להימלט ולהסתתר ביערות. על תקופה הרואית  זו של הישרדות בתנאים קשים כתב דב לימים ספר, שמתעד את סיפור חייו המרתק, והיא שעיצבה, ללא ספק את חייו בעתיד. דב לא הוציא לאור את ספרו והסתפק בכתיבתו למען הנצחת בני משפחתו

והנחלת מורשת השואה לצאצאיו.

דב הגיע לקיבוץ מענית בשנת 1947, עם חברת "ניצנים"  - נערים ונערות פליטי השואה, לאחר ששהו כמה חודשים במחנה מעצר בקפריסין. הוא ידע מעט עברית והדבר הקל על היקלטותו בקיבוץ. בשנת 1950 נשא לאשה את פרומה, חברתו עוד מימי קפריסין, ויצא ללמוד הוראה בסמינר "אורנים". במהלך לימודיו נולד בנו הבכור, יצחק.  דב עסק בהוראה עד  שנת 1967. לאחר מכן עבד כמה שנים בפלחה, שאחריהן החל במסלול של עבודות ותפקידים בעלי אופי כלכלי: גזברות במענית, ניהול שיווק ויצוא והנהלת חשבונות בגלעם.

כן היה פעיל במפעלי "תכן" בקבוץ הארצי. בשנת 1991 החל לעבוד בגבעת-חביבה כתמחירן וגזבר-פנים, והתמיד בעבודתו עד שמחלתו החמירה.

לאורך כל שנות חייו בקיבוץ מילא דב תפקידים בתחומי החינוך, התרבות והכלכלה. דב הצטיין ביוֹשרה וביושר אישי רב והיה איש עקרונות אדוק. היה מעורב מאד בחיי הקיבוץ והירבה להיאבק ולהתמודד  בתחומים שונים שלא תאמו את  השקפתו על אורחות החיים. מאבקיו פגעו לא אחת בפופולריות שלו והוא זכה להרבה ביקורות והסתייגויות, אך מעולם לא נרתע מהשמעת הדברים שהאמין בהם וממאבק עליהם.

על אף דבקותו בעקרונות החיים הקיבוציים, לא ניסה דב להילחם בשינויים שחלו באורחות החיים בקיבוץ, והכיר בנחיצותם. הוא הצטרף לצוות השינוי ופעל בנחישות למען הבטחת ההוגנות של השינויים לכל רובדי האוכלוסיה. פעילותו בצוות השינוי נקטעה רק בזמן האחרון, עם החמרת מצבו.

דב היה שוחר תרבות מגוונת. קרא הרבה ספרים, בעיקר ספרות עברית מקורית, עתונות וספרות מהעולם באנגלית. אהב מאד מוסיקה קלאסית ותיאטרון ובמשך שנים היה מנוי לקונצרטים של התזמורת הקאמרית הקיבוצית ולתיאטראות.

אדם רחב אופקים ותאב ידע היה דב, ואת רוב השכלתו רכש בלמידה עצמית ובמסגרות למידה שונות בהן נטל חלק כל השנים.

דב היה שוחר טבע ונוף והירבה לטייל בארץ ובחו"ל, ואף טיפח גינה לתפארת ליד ביתו.  הוא היה אדם פוליטי ומעורב מאד ופעיל במפ"ם ומאוחר יותר במר"צ.

הוא הירבה להשתתף בפעילויות ובהפגנות, ולא חסך מזמנו ומכוחו על מנת להיאבק למען מטרות שהאמין בהן.

איש משפחה אוהב ומסור היה דב. יחסיו עם ארבעת ילדיו- יצחק, עופר, חגית, ז"ל ויעל -  היו קרובים מאד. הוא ופרומה בנו זוגיות למופת ויצרו מסגרת משפחתית חמה ותומכת לילדיהם ולבני זוגם, וביחד עמדו בכאב הגדול על מות בתם, חגית, ז"ל. מאוחר יותר אימצו לליבם באהבה ובחום את משפחתו החדשה של ז'קי, והרחיבו את מעגל נכדיהם הגדול.

דב שמר תמיד על רוח נעורים שובבה, ולכן מצא שפה משותפת עם בני כל הגילים: מבוגרים וצעירים כאחת. היה לו קשר מיוחד במינו עם נכדיו, להם היה גם סבא וגם חבר, והם אהבו אותו מאד וגמלו לו על מסירותו ביד רחבה.

משפחת ניר היקרה,

איבדתם שותף לחיים, אב וסב ובעיקר – חבר טוב  ומסור. אין ספק שרוחו של דב והווייתו ימשיכו עוד זמן רב להיות חלק יומיומי מחייכם, ותהא זו נחמת-מה לכם.

נוח בשלום על משכבך, דב, באדמת מענית אשר אהבת וטיפחת ונצרת.

יהי זכרך ברוך.