« דף הקודם תוכן עניינים

[עמ'  58]

פרק חמישי: העלייה ארצה והחיים בארץ

ב- 29.12.49, נסעתי יחד עם חברים נוספים מהקיבוץ לעיר ורשה. משם נסענו ברכבת עד לונציה, עם תחנות ביניים בצ'כיה, אוסטריה ואיטליה. היו ביננו כאלו שלא רצו להגיע ארצה, אלא לברוח באחת מתחנות-הביניים של הרכבת, לאחר שיצאנו מהשטח שבידיים רוסיות (הם העדיפו לברוח לארצות המערב, כמובן). החלטנו להתפרס בין הקרונות ולמנוע מהם להסתלק מהרכבת, כיוון שנציג של השלטון הפולני ליווה אותנו, וחששנו שאם הוא יראה אנשים בורחים מהרכבת שנוסעיה מיועדים לעלות ארצה, הדבר עלול לגרום להגבלת אישורי היציאה לארץ-ישראל בעתיד.[14] בונציה, שיכנו אותנו למשך כמה ימים באי מסוים, עד שבסופו של דבר עלינו על סיפון האוניה "גלילה".

אני ובחורים אחרים מהחבורה עזרנו לאנשים ולילדים לעלות לספינה, ואנו עצמנו התמקמנו במקומות הגרועים ביותר בספינה, בדיוטה התחתונה. נציג קיבוץ "גבעת השלושה" שהצטרף אלינו בונציה, ניסה לשכנע אותנו בדרך להרשם לקיבוץ שלו. אני המתנתי עד שהוא סיים לפנות לכולם ואז אמרתי לו שאיני מעונין להצטרף לקיבוץ שלו. הוא הופתע מכך מאד, ואמר שאני הוא האדם האחרון אשר הוא היה מעלה בדעתו שלא יצטרף לקיבוץ. אמרתי לו שהחלטתי כך לאור האופן בו אנשי הקיבוץ התנהגו בפולניה. הוא ניסה לשכנע אותי להצטרף לקיבוץ והבטיח לי שאוכל לעזוב אותו לאחר שאבדוק אם הוא מוצא חן בעיניי או לא. סירבתי להצעה זו, מכיוון שידעתי שלאחר שאצטרף לקיבוץ, לא יהיה לי נעים לעזוב אותו מבחינה מצפונית. חברים אחרים ששמעו על החלטתי ביטלו מיד גם הם את הצטרפותם.

ב- 10 בינואר בשנת 1950 הגענו ארצה, לנמל חיפה. מיד כשירדנו מהאוניה חוטינו בחומר חיטוי D.D.T. יחסית לתלאות שעברו עלינו קודם לכן, היה זה דבר של מה בכך עבורנו. שוכנו בצריפונים במחנה "שער העלייה" בחיפה למשך יומיים, במהלכם עברנו גם בדיקות רפואיות.

כעבור יומיים, הועברנו למחנה "מחנה-ישראל", ליד לוד, שם שוכנו בצריפונים הנטושים של הצבא האנגלי. קיבלנו מזון מחדר האוכל שבמקום לפי תלושים. בסך הכל, שהיתי ב"מחנה ישראל" במשך 21 יום.

[עמ'  59]

זכורה לי היטב נסיעתי הראשונה מ"מחנה ישראל" לתל-אביב. היה זה בשליחותם של בני-משפחה שפגשתי בלודז', שביקשו ממני למסור דרישת שלום לקרוביהם ברחוב בלפור בתל-אביב. עם הגיעי לתל-אביב, ראיתי את בני-הנוער הצברים שמחים וצוחקים והמראה עורר בי רגשות קנאה והתמרמרות. חשתי בסתר לבי כמה קשה יהיה להתחבר עם ילידי הארץ. הימים הבאים הוכיחו לי עד כמה צדקתי בתחושתי זו.

בינתיים, פגשתי את בן-עירי פישל מיכלסקי, שהיה עמי במחנות בגרמניה וברוסיה. הוא הגיע ארצה לפני, והתגורר לבדו בחדר בכפר סלמה, בדרום תל-אביב. עברתי להתגורר עמו, והמשכנו לגור יחד במשך שנה וחצי, עד שהוא התחתן. אז, קניתי לעצמי חדר בכפר סלמה וגרתי בו לבדי.

בתוך זמן קצר, פגשתי אדם נוסף בן-עירי, שהיה חבר בחברת "הארגז" בתל-אביב. הוא סידר לי עבודה ב"הארגז" בתור פחח. בסך הכל עבדתי בחברת "הארגז" כפחח במשך שש וחצי שנים, עד אוגוסט 56'. עבדתי קשה מאד וכן עבדתי שעות נוספות רבות. התחברתי ב"הארגז" עם ניצולי שואה אחרים שעבדו שם. עם החבר'ה המקומיים היה קשה מאד להתחבר.

בינתיים, מצאתי בארץ בן-דוד שני מצד אבי, ששם משפחתו ליפשיץ, שסבי וסבתו היו אח ואחות. הוא שירת תחילה בצבא הפולני ונפצע במהלך שירותו, ולאחר מכן הצטרף לפרטיזנים. בתום המלחמה, הוא עלה ארצה, התחתן ונולדו לו שתי בנות. נהגתי לבקר בדירתם ברח' בן-יהודה בתל-אביב.

כמו כן, איתרנו משפחה נוספת משצ’וצ’ין, וחברי מיכלסקי ואני נהגנו לבקר אצלם בפלורנטין מדי יום שבת, לשתות תה, לאכול עוגה ולשוחח.

אני התעקשתי שלא להמשיך לדבר פולנית בארץ. חיפשתי דרך להתקרב לנוער המקומי. החלטתי למצוא לעצמי מסגרת לשיר בה, והצטרפתי למקהלת הפועלים של תל אביב בבית-ברנר. רוב חברי המקהלה היו צברים. אמנם הסתדרתי איתם, אך מעולם לא נפגשנו מחוץ לשעות החזרות של המקהלה. הדבר גרם לי מרמור רב, אך הבנתי שזוהי דרכו של עולם. בקיץ 52', נסענו לכנס מקהלות בגבעת ברנר.

בשנת 52', נרשמתי לקורס למדריכי שירה בציבור, במסגרתו למדתי לנגן באקורדיון. במבחן שבסיום הקורס, הגיעו רבים מגדולי השירה העברית, כמו זעירא, סמבורסקי ואחרים לבחון אותנו. אמרתי להם שאני יכול לשיר בעברית, אך קשה לי להדריך בעברית. שוב נוכחתי לצערי כיצד לילידי הארץ מסתדרים הדברים ביתר בקלות.

באוגוסט 52' פגשתי את אשתי ברכה. ברכה נולדה בשנת 29', בת יחידה להוריה, חיים וחיה גרינברג-ירקוני. הם עלו יחד מרומניה בשנת 33', התיישבו בתל-אביב ופתחו בה חנות מכולת. ברכה הייתה גננת, בחורה יפה ומעורה בחברה. בעידודה של אמה, היא בחרה להינשא דווקא לי, שהייתי פועל פשוט, מבין מחזריה הרבים. הקשר ביננו התחזק במיוחד לאחר שהיא ביקרה ב"זמריה הראשונה" בה השתתפתי.

[עמ'  60]

נישאנו בדצמבר 52', ב"בית שאלתיאל" בתל-אביב, בחתונה גדולה יחסית לתקופה ההיא, שכן היו בה תזמורת, וכן אפילו כריכים עם נקניק, שנחשבו למותרות של ממש בימים ההם.

szc059.jpg
יצחק וברכה ביום-נישואיהם

 

לצערי, לא היה לי די כסף באותה תקופה כדי לממן ירח דבש, אולם למרבה המזל, ביום שלפני החתונה קיבלתי מדודי באמריקה 25 דולרים, וכך יכולנו לנסוע לירח דבש בטבריה.

מצבנו הכלכלי בתקופה שלאחר נישואינו היה בכי רע. אני עבדתי קשה מאד לפרנסתי כפחח, ושכר-העבודה שקיבלתי לא היה גבוה. למזלי, הן דודי ממכסיקו, איצ'ה מאיר, שאיתרתי אותו כאמור זמן קצר קודם לכן דרך גיסו, והן דודי מאמריקה, עזרי קובה, שאיתרתי אותו עוד בהיותי ביאליסטוק, שלחו לי חבילות של מזון דרך חברה בשם CARE, בשווי 15 ו - 20 דולרים, שהיה בהן מזון מכל טוב, כמו עופות וקומפוטים. לא הרשיתי לעצמי לאכול מהחבילות, אלא מכרתי אותן מיד כפי שקיבלתי אותן, כדי לעמוד בתשלומי המשכנתא. אנו הסתפקנו באותה תקופה באכילת דגים מלוחים ושתיית סודה. הודות לחסכנות הרבה שנהגנו, הצלחנו להתקיים באותה תקופה וכן לאורך השנים הלא-קלות שבאו אחר-כך.

[עמ'  61]

בתקופה שלאחר החתונה, גרנו יחד עם הוריה של אשתי בדירה ברח' המגיד. הייתה זו דירה קטנה מאד, בת חדר אחד בלבד, בו גרנו אשתי ואני, ומרפסת סגורה, בה גרו הוריה של אשתי. לא היה בדירה מטבח, וחמתי נהגה לבשל על שתי פתיליות שעמדו בפרוזדור. היה בדירה פסנתר, שאשתי ניגנה עליו במשך שנים רבות. כאשר נולדה בתנו הבכורה לאה, בנובמבר 53', מצאנו גם עבורה מקום בדירה הקטנטנה.

המשכנו לגור עם הוריה של אשתי במשך שנה וחצי, עד אוגוסט 54', שאז עברנו להתגורר בדירה בת שני חדרים ברח' שינקין בגבעתיים. גרנו שם במשך ארבע שנים, עד אוגוסט 58', שאז עברנו לגור בדירה ברמת-גן, שבה אנו מתגוררים עד היום.

מיד לאחר החתונה, אשתי הציעה שאלך ללמוד, כיוון שאמרה שיש לי 'ראש טוב'. שמעתי לעצתה ונרשמתי לקורס בהנהלת חשבונות. סיימתי את הקורס, אך באותו שלב, לא השתמשתי במה שלמדתי.

בינתיים, בשנת 56' הופיעו לי אקזמות על הידיים, ולא יכולתי להמשיך בעבודתי כפחח. עזבתי את חברת "הארגז" וחיפשתי עבודה. ואולם, בכל מקום דרשו ניסיון, שלא היה לי. בינתיים, למדתי קורס נוסף בהנהלת חשבונות.

כעבור שמונה וחצי חודשים של אבטלה, התקבלתי באמצעות קשרים לעבודה בחברת הממתקים צ.ד. כמנהל חשבונות. הייתי מרוצה מאד מהעבודה שם, ואף הממונים עליי היו מרוצים מאד ממני כעובד. אולם, כעבור שנתיים, חברת "עלית" רכשה את המפעל והוא עבר לנצרת. לא יכולנו לעבור לנצרת, כי על אשתי היה להשאר בקרבת הוריה, כיוון שהייתה בת יחידה.

מצאתי עבודה כמנהל חשבונות בבית החולים הפסיכיאטרי "גהה". המגע עם חולי-הנפש גרם לי חוסר נוחות רב, וחיפשתי לעצמי עבודה אחרת.

כעבור כחצי שנה, התחלתי לעבוד בבנק "הפועלים". התחלתי לעבוד שם בתפקיד הפשוט ביותר, והתקדמתי בהדרגה בכוחות עצמי. בינתיים המשכתי להתקדם גם בלימודים: למדתי קורס ג' ולאחר מכן קורס ד', ולאחר מכן, במשך שנתיים נוספות, לשם לקבלת דיפלומה. לאחר מכן, למדתי במשך שלוש שנים נוספות לשם קבלת דיפלומה בנקאית. עם הזמן, התקדמתי בעבודתי בבנק: מפקיד, הפכתי לפקיד בכיר, ולאחר מכן לסגן-מנהל, עד שבסופו של דבר מוניתי למנהל סניף הבנק ברמת-יצחק, ועבדתי כמנהל במשך שמונה שנים.

בסך הכל עבדתי בבנק במשך עשרים ושש שנה - חמש שנים בסניף ברמת-גן ועשרים ואחת שנה בסניף ברמת-יצחק. הייתי מסור מאד לתפקידי. במשך כל שנות עבודתי, לא לקחתי אפילו את ימי החופשה שהגיעו לי, כיוון שהדבר לא התאפשר. בסופו של דבר, הצטברו לי 13 חודשי חופשה, ולקחתי את כולם בבת-אחת, ופרשתי מהעבודה מוקדם יותר.

בינואר 86' פרשתי אם כן לגמלאות, לאחר דרך ארוכה של 26 שנה. לא נכנסתי למשבר. יש לי יכולת להתחדש, להפריד בין דברים ולהעסיק את עצמי. כיום, אני מתנדב בועד הגמלאים של בנק הפועלים ואנו מארגנים לגימלאי הבנק טיולים, נופשונים ופעילויות שונות אחרות.

[עמ'  62]

בני משפחתי היקרים:

אשתי היקרה ברכה עבדה במשך שנים ארוכות כגננת. בשנת 83' היא פרשה לגימלאות, ועוסקת בציור להנאתה. בחודש מאי 95' נערכה תערוכה גדולה של ציוריה בבית-אלון בגבעתיים ונכחו בה מוזמנים רבים.

אשתי ואני זכינו לגדל באהבה ארבעה ילדים: לאה (הקרויה על-שם אמי), ילידת נובמבר 53', אורנה, ילידת דצמבר 57', אליעזר (הקרוי על שם אבי), יליד ינואר 64', וחגי, יליד ספטמבר 71'. אני ואשתי רצינו לגדל ילדים רבים, כדי שתהיה להם משפחה גדולה, שכן אני נותרתי יחידי בחיים מבין בני משפחתי, ואשתי הייתה בת יחידה להוריה. אמנם לא עמדו לרשותנו אמצעים כלכליים מרובים, אך דאגנו שכל אחד מילדינו יזכה לחינוך הטוב ביותר האפשרי, ובכלל זה חינוך מוסיקלי והשכלה גבוהה.

szc061.jpg
ארבעת ילדינו בראשית שנות ה- 70: אלי, אורנה, חגי ולאה (מימין לשמאל)

 

ב- 4.4.74 נולד נכדי הבכור עופר גולן ז"ל לבתי לאה. ב- 9.1.79 נולד אחיו, אייל.

ב- 28.10.95 נהרג נכדי האהוב עופר ז"ל בתאונת דרכים מחרידה, בעת שנסע באוטובוס של "אגד" בדרך לעין-גדי. יהי זכרו ברוך.

*    *    *

בשנת 88', נסעתי עם ברכה, אליעזר, חגי ועופר ז"ל לביקור בפולין. בשנת 92', שבתי לבקר בפולין עם בתי אורנה. נסענו לורשה, ומשם לשצ’וצ’ין ולערים אחרות בסביבה. באותם ביקורים, שבתי אל

[עמ'  63]

המקומות שנקשרו בתודעתי אל תקופת חיי האיומה ביותר, אל האירועים המזוויעים וייסורי הנפש שטבעו את חותמם בנפשי, שטרפו את חלומותי והביאו עלי לילות רבים ללא שינה.

האם יש חיים לאחר השואה, הסיוטים והסבל הנוראי?! יש ויש!!! צריך רק כח רצון עז ותאווה לחיים, במטרה לנטוש את סבלות העבר ולהצמד אל ההווה הקיים, היפה והאמיתי.

[עמ'  64]

נספח: קורות יהודי שצ'ו'צין והסביבה במהלך המלחמה:

ב- 7.9.39 נכנסו הגרמנים לראשונה לעירנו. אז נלקחנו, כאמור, אבי ואני וגברים אחרים מהעיר למחנות בגרמניה. ימים ספורים לאחר מכן, ביום שלישי, 12.9.39, הגרמנים שרפו את כל בתי הכנסת בעיר על ספרי התורה שבהם ולעגו ליהודים: "היכן הוא אותו אלוהים שלכם?".

ב- 23.9.39 הגרמנים נסוגו מהאזור, על פי ההסכם בינם לבין בריה"מ (שהתבסס על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939) והרוסים נכנסו למקום. שצ’וצ’ין סופחה לברית המועצות וחיי היהודים נמשכו בה פחות או יותר כסדרם, מלבד החלל הגדול שנותר עקב העדרם של הגברים שנלקחו על-ידי הגרמנים. ‎

ב - 19.6.41, שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה בין גרמניה ורוסיה, הרוסים גרשו כמה מהמשפחות שנחשבו עשירות לתוך רוסיה, והודות לכך חלק גדול מהם נשארו בחיים.

ב 22.6.41, ביום מתקפת הגרמנים על ברית המועצות, הופצצה שצ’וצ’ין, ורחוב שלם, הרחוב שבו גרה משפחתי, עלה באש. כבר באותו יום פלשו הגרמנים לעיר שצ’וצ’ין. לאחר מכן, הגרמנים המשיכו בדרכם מזרחה, ושצ’וצ’ין נותרה ללא שלטון של ממש. ב- 25.6.41, הפולנים שבאיזור קיבלו התר מהגרמנים לעשות ביהודים ככל שירצו במשך שלושה ימים. היו באזור אנטישמים רבים, והם החלו להתחשבן עם היהודים, בטענה שהם עזרו לרוסים. הם התארגנו בקבוצות, וכל קבוצה פנתה למקום אחר, לרצוח יהודים בגרזנים וסכינים. בסך הכל הם רצחו כ- 300 יהודים, ביניהם גברים, נשים וילדים. נשים יהודיות פנו לעזרת אנשי ציבור פולנים וקצינים גרמנים שבאו לשצ’וצ’ין. רק סיורים של חיילים גרמנים בעיר הפסיקו את הפרעות. ב- 24 ביולי שוב נרצחו כ- 100 יהודים בידי שוטרים פולנים בבית העלמין היהודי בעיר.[15]

ב - 8 באוגוסט 41' הגיעו אנשי גסטפו לשצ’וצ’ין. היהודים נצטוו להתרכז בכיכר השוק וחולקו לקבוצות. בינתים גודר רחוב קשיבה בתיל ושם נקבע הגטו. עוד באותו יום, ה- 8 באוגוסט 41', הקבוצות שלא הוכנסו לגטו  - שכללו זקנים, נערות ומקצת הגברים הצעירים - נרצחו בבית העלמין היהודי. ביניהם היה רב הקהילה, ר' עפרון. גם החולים היהודיים שהיו בבית החולים הוצאו באותו יום מבית החולים העירוני, הובלו לבית הקברות ונרצחו שם.

שאר יהודי העיר הצטוו להכנס לגטו. הגרמנים מינו בגטו 15 חברי יודנראט ומשטרה יהודית של ארבעה שוטרים. היושבים בגטו סבלו מצפיפות, רעב ומחסור. רבים מהם חלו ומתו.

[עמ'  65]

ב- 2 בנובמבר 1942 חוסל גטו שצ’וצ’ין. כל היהודים שהיו שם וכן בגטאות מערים אחרות באיזור  - גרייבו, רדזילוב, וונסוס, רייגרוד, טרסטני ואוגוסטוב - כ- 7,000 יהודים בסך הכל - הועברו למחנה המעבר בוגושה (BOGUSZA), שבמרחק 4 ק"מ מגרייבו. זמן לא רב קודם לכן הגרמנים רצחו שם 11,070 שבויים סוביטיים, ובכל השדות היה קבר אחים ענק.

ב- 15.12.42 נלקחו ממחנה בוגושה 5,000 יהודים, בתואנה ששולחים אותם לעבודה בשלזיה, ורדפו אותם רגלית עד לפרוסטקי, לרכבת. 200 איש מתו בדרך, והשאר הובלו מפרוסטקי למשרפות בטרבלינקה. לא נותר מהם ולו אדם אחד.

ב- 2.1.43 נלקחו שאר היהודים ממחנה בוגושה למחנה המוות אושויץ-בירקנאו.

כאמור, לא ידועים  לי פרטים על גורלם האישי של בני משפחתי.

הסיפור נכתב והובא לדפוס
על-ידי שגית בלומרוזן
בחודש פברואר 1997

עיצוב תמונת הכריכה נעשה על-ידי
אורנה ורטמן דה-וולף, בתו של יצחק


  1. אחד מאלו שרצה לברוח מהרכבת היה חייט בשם חיים, אשר קיבלתי אותו לקיבוץ זמן קצר קודם לכן, לבקשת המפלגה. היו לו ברוסיה אשה (שסייעה לו בזמן שהיה נתון שם במאסר) וילד. זמן קצר לפני נסיעתנו ארצה, הוא פגש בחורה פולנייה והחליט להתנצר ולהנשא לה. לאחר שקיבל אישור יציאה לארץ ישראל, לחצתי עליו להמשיך במסע עד הארץ, כדי שהשלטונות הפולניים לא ימנעו מאנשים אחרים קבלת אישורי יציאה. כאמצעי לחץ, איימתי עליו שאלשין למשטרה שיש לו שתי נשים, ושאראה להם את המכתבים שהוא קיבל מאשתו. כשהיינו בוינה, הוא ברח מהקבוצה, ושוטר אוסטרי הביא אותו בחזרה. החזרנו אותו לרכבת והחלטנו לשמור עליו. בסופו של דבר, הוא עלה ארצה, ואף מצא שתי אחיות שלו בחיפה. חזרה
  2. פרעות כלפי יהודים התרחשו גם בערים שונות בסביבה: בעיר רדזילוב, במרחק כ - 16 ק"מ משצוצין, גרו כ - 2,000 יהודים. ב 7.7.41 אספו הפולנים 1,700 מהם בתוך מחסן גדול ושרפו את המחסן. תושבי המקום הפולנים עמדו מסביב וצחקו. את מי שניסה לברוח הרגו במקום. ב - 29.7.41  הפולנים ארגנו בגרייבו פוגרום נגד היהודים והרגו בצורה ברוטלית עשרות יהודים. חזרה

 

« דף הקודם תוכן עניינים


This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of
fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities.
This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder.


JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.

  Szczuczyn, Poland     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page


Yizkor Book Project Manager, Lance Ackerfeld
This web page created by Lance Ackerfeld

Copyright © 1999-2018 by JewishGen, Inc.
Updated 25 May 2013 by LA