« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »

[עמ'  51]

פרק רביעי: החזרה לפולניה לאחר המלחמה (יולי 48'- דצמבר 49')

הדרך לפולין:

בחודש יולי 48', יצאתי בדרכי לעזוב את רוסיה יחד עם חברי מאיר סורסקי. היה עלינו לנסוע תחילה למוסקבה, ומשם לקחת רכבת לעיר בריסק, בה רוכזו כל המיועדים לשוב לפולניה. בדרך למוסקבה, עצרנו בשוק בעיר גורקי. לאחר 9 שנים בהן לא ראיתי ביצה  או חלב, אכלתי שם ביצה קשה, וטעמה נדמה בעיניי כטעם גן-העדן. כשהגענו למוסקבה, התברר לנו כי לא עמדה לצאת רכבת לבריסק. הקופאית אמרה שבלילה אמורה לעבור שם רכבת בינלאומית שנוסעת לפרג, ושיש להוסיף סכום כסף מסוים כדי לנסוע בה. החלטנו מיד להוסיף את סכום הכסף הדרוש, שנותר לנו משכר עבודתנו. עוד באותו לילה נסענו באותה רכבת בינלאומית, שהיתה מפוארת ביותר: היו בה קרונות שינה עם מיטות, שטיחים ומוסיקה, וכרטיסן לבוש ז'קט לבן, שעבר מקרון לקרון והודיע לכל אדם מתי עליו לרדת מהרכבת.

כשהגענו לבריסק, היה עלינו להמתין בשער המחנה במשך יומיים עד שקיבלנו את האישור הבירוקרטי המתאים להכנס למחנה. שהינו במחנה המעבר בבריסק במשך כמה ימים. ישנו שם בחדרים סגורים על גבי דרגשים. קיבלנו שם אוכל, אך ממילא לא הגעתי לשם מורעב.

כעבור שהות של מספר ימים בבריסק, יצאנו ברכבת משא לכיוון פולין. לפני שיצאתי מרוסיה, הצטיידתי בחבילה של טבק, על אף שלא נהגתי לעשן בעצמי, כיוון שידעתי שהוא עשוי להועיל לי בדרך כלשהי. ואכן, במהרה מצאתי לו שימוש: בקרון בו נסעתי, כל הנוסעים היו גויים פולנים, ולאור נסיוני והיכרותי עם בני-אדם עד לאותה תקופה, היתה לי תחושה שכאשר נגיע לפולין, אותם נוסעים עלולים להתחיל לחוש בטוחים בעצמם ולהתגרות בי. לפיכך, חילקתי להם את הטבק, כדי לרכוש את לבם. פעולתי זו אכן הועילה: כאשר הרכבת עצרה באחת התחנות, הופיע פולני בפתח הקרון והתרברב בכך שרצחו את כל היהודים. הוא התגרה בי וקרא לי לרדת מהרכבת, כדי להראות לי היכן נהרגו יהודים. עניתי לו שיעלה לקרון, כי ידעתי שבתוך הקרון אוכל לו, לאחר שהטיתי את הגויים לצדי. בינתיים, הגיע לאזור קצין פולני, והתלוננתי בפניו על שאותו גוי מנהל תעמולה נגד המשטר. הקצין רדף אחריו ועצר אותו. אותה נסיעה לפולין הייתה קשה גם מכיוון שהרוסים סגרו את הפתח היחידי שהיה בקרון, ורק כשהגענו לפולין נפתחו דלתות הקרון לראשונה.

הגענו לפולין בסוף יולי 48'. התחנה הראשונה בפולין הייתה בעיר טרספול (TERESPOL) והתחנה הבאה מיד לאחר מכן הייתה בעיר ביאלו-פודלסק (BIALA PODLASKA), שם רוכזו כל המשוחררים ממחנות ברוסיה וקיבלו תעודות פולניות.

באותה תקופה, היה הסכם בין המפלגות היהודיות השונות שפעלו בפולין - "גורדוניה", "השומר הצעיר" ו"דרור-בורוכוב"  - לפיו בכל פעם שהגיעו משוחררים ממחנות ברוסיה, היה מגיע נציג של אחת המפלגות, בהתאם לסבב פנימי בינהן, ומציע להם להצטרף לקיבוץ שלו. באותה תקופה, המפלגות הציוניות השונות הקימו קיבוצים בפולניה, לשם הכשרה לקראת עלייה והתישבות בקיבוצים בארץ ישראל.

[עמ'  52]

כאשר אנו הגענו לביאלו פודלסק, היה זה בדיוק תורו של נציג של תנועת "דרור-בורוכוב" לגייס אנשים לקיבוצו. הוא הציע לי ולחבריי להצטרף לקיבוץ של תנועתו בעיר קלצקו (KLACKO), בשלזיה התחתונה, ליד הגבול עם צ'כיה. הבעתי את הסכמתי להצטרף לקיבוץ, יחד עם חבריי שפגשתי בבריסק, אולם אמרתי לשליח שלפני שאצטרף לקיבוץ, בכוונתי לבקר תחילה בעירי שצ’וצ’ין, כדי לברר מה עלה בגורל בני משפחתי שם. השליח הביע את הסכמתו לכך.

אך ראשית כל נלקחנו לורשה, כדי להרשם ברישומי ועד הקהילה (קומיטט) היהודית, בהם נרשמו כל היהודים שניצלו מהמלחמה. הוספתי את שמי לרשימה.[12] חיפשתי ברישומים גם את שמות בני משפחתי אך לדאבוני לא מצאתים.

באותה הזדמנות, חילקו לנו בגדים שנמסרו דרך הג'וינט. אני קיבלתי חליפה, חולצות ונעלים שלא התאימו לי.

 

ביאליסטוק:

מוורשה נסעתי יחד עם שאר חברי הקיבוץ לקלצקו, אך ורק כדי להתמקם שם, ומשם נסעתי מיד   לביאליסטוק, עיר המחוז הגדולה שליד שצ’וצ’ין, יחד עם חברי מאיר סורסקי, שגם הוא היה מאותו איזור בפולין כמוני (מוצאו מהעיר קנישין KNYSZYN, לא הרחק משצ’וצ’ין), כדי לברר מה עלה בגורל בני משפחותינו. הגענו לביאליסטוק ביום שבת בבוקר והתחלנו לחפש יהודים. כאשר ראיתי אדם נושא טלית, ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם ידוע לו אם יש בעיר יהודים משצ’וצ’ין. הוא ענה לי שהוא מכיר את האחים פרברוביץ', אשר ניצלו מהמלחמה כיוון שגורשו על-ידי הרוסים לרוסיה מספר ימים לפני פרוץ המלחמה, כיוון שהיו בעלי ממון.

אותו יהודי ליווה אותי אל בית הכנסת המקומי, שם פגשתי את לייבקי פרברוביץ. לייבקי שמח מאד לפגשני, והזמין אותי להתארח בביתו בזמן שהותי בביאליסטוק. מאוחר יותר פגשתי גם את אחיו, משה פרברוביץ, שעסק במכירת בתים בשצ’וצ’ין אחרי המלחמה. משה הציע לי לנסוע  עמו לשצ’וצ’ין כדי למסור עדות על בית מסויים שאותו היה בכוונתו למכור. אחיו לייבקי יעץ לי שלא לעשות זאת, שכן הדבר היה מסוכן מאד, כי באותה עת פעלו באיזור פולנים אנטישמים, מתנגדי המשטר, שהשתייכו לתנועת ה- AK (ארמיה קריובה), שביצעו פעולות איבה ואפילו רציחות של יהודים, אפילו באותה תקופה, מספר שנים לאחר המלחמה. שמעתי לעצתו של לייבקי ולא נסעתי עם אחיו משה. מאוחר יותר לייבקי אמר לי שאחיו לא רצה אלא לנצלני למען בצע כסף.

[עמ'  53]

בביאליסטוק פגשתי גם בחור אחר, בשם משה גולומבק, שעסק בביצוע עסקאות לא חוקיות במטבע זר. הוא הציע לי להצטרף לעסקותיו ולהרויח כסף. לא נעניתי להצעתו, ראשית מכיוון שלא רציתי להכנס לעסקים מפוקפקים, ושנית, מכיוון שרציתי כבר לעלות לארץ ישראל.

כשהייתי בביאליסטוק, הצלחתי לאתר את עקבותיו של דודי עזרי קובה, אחיה של אמי, בניו יורק. היה זה דרך אשה שפגשתי, מניצולות אושוויץ, אשר סיפרה לי שיש לה אחות בניו יורק, וביקשתי ממנה לברר אם היא מכירה במקרה את דודי. התברר שבאורח מקרה היא פגשה אותו בחתונה. שלחתי לו מכתב וכך נוצר קשר מכתבים ביננו. הוא לא ידע על גורל משפחתי דבר וחצי דבר, אולם היו לו מספר תמונות, של הוריי ושלי בילדותי, והוא שלח לי אותן.[13]

כן נודע לי אז בביאליסטוק שבת-דודתו של אבי, גולדה בגיש, ניצלה מהמלחמה, לאחר שאיבדה בה את בעלה ושני ילדיה, והיא היגרה לאוסטרליה בשנת 1947.

מלבד אלו, לא העליתי בחכתי כל מידע נוסף על אודות גורל בני משפחתי וקהילתי. הפרטים לגבי גורלם של יהודי שצ’וצ’ין במלחמה נודעו לי זמן רב מאוחר יותר, מפי מישהי שפגשתי פה בארץ, בעת שנכתב ספר על יהודי שצ’וצ’ין (ראו הנספח שבסוף). לגבי גורלם האישי של בני משפחתי הקרובים, מעולם לא נודעו לי הפרטים המדוייקים.

במשך שנים רבות, בלכתי ברחובות פולין, ומאוחר יותר ברחובות תל-אביב, נהגתי להתבונן סביבי לא פעם בתקווה לפגוש מישהו מבני משפחתי הקרובים שניצל אולי מהמלחמה, אך תקוותי נכזבה שוב ושוב.

 

קלצקו:

לאחר שהות של מספר ימים בביאליסטוק, היה עליי לשוב לקיבוץ בקלצקו, כשם שהבטחתי. משה גולומבק קנה עבורי ועבורו כרטיס לרכבת עד לודז'. לפני העלייה לרכבת, הוא נהג כאילו היה עליו לסדר משהו וביקש ממני לאחוז את תיקו. בתמימותי, הסכמתי לקחת ממנו את התיק. לא ידעתי אז שהיה בו סכום גדול של מטבע זר, ולו הייתי נתפס כשהוא ברשותי, היה עליי לשבת בבית הסוהר משך זמן רב מאד, כאילו לא די היה לי בזמן הרב שביליתי בכלא בגרמניה וברוסיה. מדהים להווכח עד לאיזו דרגת שפלות אנשים עשויים להגיע בעבור בצע כסף. למזלי, הארוע עבר מבלי שנתפסתי.

[עמ'  54]

בקלצקו גרנו יחד, כל חברי הקיבוץ, גברים ונשים, בבנין מגורים במרכז העיר. היה לנו חדר אוכל משותף, שאכלנו בו יחדיו. כל אחד מאתנו עבד בעבודות שונות בעיר, וההכנסות נאספו לקופה משותפת ונשלחו לאחר מכן למרכז של תנועת דרור בורוכוב. בתמורה, קיבלנו מהמרכז מוצרי מזון שונים, כמו קופסאות שימורים, שקי קמח, סוכר, קקאו, קפה ואבקת חלב. היה בקיבוץ מדריך, והוא שניהל את הענינים.

אני עבדתי בקלצקו בגיהוץ בקואופרטיב בשם "גביזדה" (בעברית: כוכב), שהיה שייך ליהודים חברי תנועת "פועלי ציון שמאל". היה עליי לעמוד עם מגהץ כבד ולגהץ במשך 8-10 שעות ביום. בסכום הכסף הראשון שהרווחתי, מיהרתי לקנות לעצמי משקפיים, לאחר 9 שנים בהן הייתי ללא משקפים והדבר היה לי קשה מאד. כמו כן, הלכתי לרופא שיניים, כדי לטפל בשיניי, שנהרסו בעת השהות במחנות.

בעת שהייתי בקלצקו, נודע לי על אנשים נוספים מבני עירי שניצלו מהמלחמה: בעיר ז'מביצה הסמוכה לקלצקו גרו בני משפחת פרלה (שם הנעורים של האם: סטודניק), שניצלו מהמלחמה, כיוון שגורשו לרוסיה. ביקרתי אצלם והם קיבלוני בחום רב. הם נתנו לי בגדים והלבישו אותי מכף רגל ועד ראש. מאז, נסעתי לבקרם בכל הזדמנות שנקרתה בדרכי. מאוחר יותר הם עלו ארצה.

כן מצאתי ניצולים נוספים בני-עירי בעיר וורוצלב, שאף היא באותו אזור. היו אלו בני משפחת גולדמן, שניצלו אף הם כיוון שגורשו לרוסיה בתחילת המלחמה. ביקרתי גם אצלם והם אירחו אותי יפה מאד.

בינתיים, הפולנים איפשרו לחלק מהאנשים מהקיבוץ לעלות לישראל, בהתאם להסכם לשליחת בחורים לגיוס בישראל. בארץ התנהלה אז מלחמת השחרור. הבחורים עברו אימונים צבאיים בעיר בולקוב לפני עלייתם ארצה, ורבים מבינהם נלקחו אל שדה הקרב מיד עם הגיעם ארצה. לא מעטים מהם שילמו אף בחייהם.

בנובמבר 48', עזבו הבחורים האחרונים לישראל, ואז אסרו השלטונות את היציאה מפולין. כיוון שאני הגעתי לפולין מאוחר יחסית, לא נכללתי בין אלו שקיבלו אישור לעזוב. לא ידעתי מתי אקבל אישור עליה לארץ ישראל, אך המתנתי לכך בכליון עיניים.

 

לודז':

בשל הצטמצמות מספר האנשים בקיבוצים, מכיוון שחלקם עלו ארצה, הוחלט בחודש דצמבר 48' במרכז "דרור בורוכוב" לצמצם את מספר הקיבוצים, ולהעביר שני קיבוצים  - מקלצקו ומולבז'יך  - לעיר לודז'. עברתי יחד עם חבריי מהקיבוץ שנשארו בפולין לקיבוץ בלודז'.

הקיבוץ בלודז' כלל מספר חדרים בבנין מגורים בלב העיר. היינו בו כ- 30 איש, בחורים ובחורות. כולם היו ניצולי מחנות, בעיקר מרוסיה. עבדנו בעבודות שונות בעיר, ונהגנו לאכול יחד בחדר האוכל של הקיבוץ אוכל שחברות הקיבוץ בישלו. שני זוגות נוצרו אז בקיבוץ והחליטו להתחתן. אני באותה תקופה לא הייתי עסוק במחשבות על נישואים. החלטתי לדחות את המחשבות על כך עד שאגיע ארצה.

[עמ'  55]

מיד עם הגיעי ללודז', מוניתי על-ידי מרכז התנועה להיות אחראי על התרבות בקיבוץ, ככל הנראה מכיוון שהגעתי מרקע תרבותי והדבר היה ניכר בי.

szc054.jpg
יצחק בלודז' בגיל 28

 

בלודז' עבדתי גם כן בגיהוץ בגדים, באותו קואופרטיב בשם "גביזדה". כעבור זמן קצר, פניתי להנהלת הקואופרטיב ואמרתי להם שאני כובען במקצועי וביכולתי לתפור כובעים מפיסות הבד שנשארו מתפירת המעילים והחליפות, אם רק ישיגו עבורי מכונה מיוחדת לתפירת כובעים וכח עזר. הוספתי שהם עשויים לצאת נשכרים מכך. הם קיבלו את הצעתי בשמחה, והביאו לי מכונה מיוחדת ושני עוזרים. מאז ועד עזיבתי את פולין, עסקתי בתפירת כובעים. עבדתי בשיטה שזכרתי מהבית, שכללה שלב של גיהוץ הכובעים באדים. הצלחתי מאד בעבודתי, ותפרתי מספר רב של כובעים מדי יום.

בינואר 49', המדריך של הקיבוץ עלה ארצה, ונבחרתי על-ידי המרכז להיות מדריך במקומו. התניתי את הסכמתי להיות מדריך בכך שיתירו לי להמשיך בעבודתי בתפירת כובעים.

[עמ'  56]

כמדריך, שיניתי כמה מהסדרים הקודמים: ביטלתי את האיסורים לענוב עניבה ולרקוד ריקודים סלוניים, שהיו קיימים עד אז. יתר על כן, שלחתי חבר לקנות כרטיסים לנשף ריקודים למי שרצה. נהגתי גם לארגן לחברים מדי יום שישי מסיבת 'עונג שבת' ונתתי להם הרצאות בנושאים שונים.

השינוי החשוב ביותר שחוללתי היה בהסדרים הכלכליים: עד שמוניתי למדריך, נדרשנו להעביר למרכז התנועה את כל הכסף שהרווחנו. הם שלטו על כל המצרכים והבגדים שהג'וינט שלח עבורנו, ונהגו לשלוח לנו מוצרי מזון, כגון קופסאות בשר, ריבה, קמח, אורז, אבקת חלב ואבקת קקאו. את התקציב הם ניהלו כראות עיניהם, ומדי פעם נסעו בעצמם לנופש מכספי המרכז.

חשבתי לעצמי שאילו היינו מנהלים את התקציב בעצמנו, היינו יכולים לקנות לעצמנו מלבד צרכי הקיום הבסיסיים גם מספר מוצרים בסיסיים לכל אחד מאתנו כדי שלא נעלה ארצה חסרי-כל כמו החברים שעלו לפנינו. ידעתי גם שבארץ לא יהיה מי שידאג לנו, שכן רובנו נותרנו יחידים מקרב בני משפחותינו. הזמנתי שני חברים נוספים וחישבנו מהו התקציב הדרוש לנו לקיום מדי חודש. החלטנו שבסכום שיוותר, כל חבר יקנה לעצמו חליפה, חולצות, נעליים, פיג'מה, כרית ושמיכה. ואכן, כך היה. רבים מהחברים באו להתייעץ עמי על קניותיהם.

דעתם של אנשי המרכז לא הייתה נוחה מהסידור החדש, שפרטיו נודעו להם מפי חייט בשם חיים שצירפנו לקיבוץ. הם התלוננו על כך, ואני אמרתי להם שאם הדבר אינו מוצא חן בעיניהם, הרי אנו יכולים להסתדר בלעדיהם. טענתי כנגדם שהם ממילא מעולם לא דאגו לנו כמו שצריך. מעולם הם לא הגיעו אלינו כדי להסביר לנו מדוע הקיבוץ נקרא על שם בורוכוב או לארגן לנו מסיבות עונג שבת. הם כעסו עלי מאד וניתקו עמנו מגע. כך נפרדנו מעל המרכז של התנועה. לקראת נסיעתנו ארצה, הם התפייסו עמנו, וביקשו את עזרתנו בחיסול המרכז, ואנו נענינו להם.

באותה תקופה, הצטרפתי למקהלה בעיר לודז', ששרה ביידיש ובפולנית, בניצוחו של שאול ברזובסקי. הופענו בכמה פסטיבלים בוורשה ובוורוצלב, והמקהלה שלנו נחשבה לאחת הטובות בפולין. הספקתי גם להירשם לקונסרבטוריון בלודז' לפני עלייתי ארצה. השירה הייתה עבורי אמצעי רוק מעט מהמתח שנצטבר אצלי במשך השנים הארוכות.

[עמ'  57]

szc055.jpg
תמונה קבוצתית של המקהלה בלודז' (22.4.49)

 

דרך נוספת שבה פרקתי את המתח שהיה עצור בי באותה תקופה הייתה באמצעות מעשי משובה קטנים: פיתחתי לי נוהג לקפוץ מחשמלית או לעלות אליה תוך כדי נסיעה. פעם קפצתי לתוך חשמלית נוסעת וכל נוסעיה הצטלבו בבהלה. אולי הייתה זו דרכי להתגרות בגורל. גם בחורים אחרים שהכרתי נהגו לעשות מעשים שונים כדי לפרוק את המתח: היו בינהם כאלו ששרפו שטרות כסף לעיני עוברי-אורח, או שנהגו להמצא במקומות בהם אסור היה להם להמצא. כולנו נשאנו עמנו משקעים נפשיים כבדים מתקופת המלחמה.

באמצע שנת 49', החליטה הממשלה הפולנית לחסל את הקיבוצים, והופנתה אליי הדרישה לפרק את הקיבוץ, ושכל אחד מאתנו יחפש לו מקום מגורים אחר. אני טענתי שאנו מנהלים אורח חיים שמתאים למשטר הקומוניסטי, בדומה לקולחוז, ואיננו מהווים כל איום על המשטר, ומשום כך אין אנו צריכים להתפנות. הצלחנו להישאר במסגרת הקיבוץ עד לעלייתנו ארצה. מספר פעמים באו שוטרים וערכו אצלנו חיפוש, אך לא מצאו שום דבר שיכלו להאשימנו בו.

הקומוניסטים היהודים הפעילו עלינו לחצים מכיוון אחר: הם רצו שנשאר בפולין. לי באופן אישי הם הבטיחו דירה והטבות שונות, אך אני לא התפתיתי להצעותיהם. היתה לי מטרה ברורה לנגד עיניי - העלייה לארץ ישראל.

לקראת סוף שנת 49', החלו השלטונות הפולניים לאפשר ליהודים לעלות ארצה. אני נמניתי על הקבוצה השנייה שקיבלה אישור לעזוב את פולין. בכך בא הקץ לשהותי בת השנה וחמשת החודשים בפולין לאחר המלחמה.


  1. כשהייתי בפולניה בשנת 88' (עם אשתי, הבנים והנכד) נכנסתי לבנין בו היה ועד הקהילה היהודית, אשר כיום עומד בו מוזיאון. חיפשתי את שמי ברשימות הניצולים ולא מצאתי אותו. לא הבנתי מדוע. כשהייתי שם שוב, בשנת 92', שוב חיפשתי את שמי ולא מצאתיו. משביררתי את הדבר, נאמר לי שמופיעים ברשימות כל מי שנרשמו עד שנת 47', ואילו אני נרשמתי בסוף 48'. חזרה
  2. מאוחר יותר, לאחר שעליתי ארצה, דודי הציע לי לבוא להתגורר עמו בארצות-הברית. הוא הציע לשלוח לי כרטיס נסיעה באונייה ולעזור לי להסתדר בניו יורק. אולם אני סרבתי להצעתו, מכיוון שחשתי שמקומי בארץ ישראל. הוא כעס עליי על כך.חזרה

 

« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »


This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of
fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities.
This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder.


JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.

  Szczuczyn, Poland     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page


Yizkor Book Project Manager, Binny Lewis
This web page created by Lance Ackerfeld

Copyright © 1999-2019 by JewishGen, Inc.
Updated 25 May 2013 by LA