« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »


[עמ' 254-264]

קורותינו בכלא
(קטע מתוך זיכרונותיי)

מנחם דול

עברית: אסתר וינשלבאום

 

מה נותר ממשפחה

מצויד במסמכים אריים שרדתי את הגיהינום ההיטלריסטי עם אשתי ובתי, שהייתה ילדה בת שלוש כשפרצה מלחמת העולם השנייה. בהיזכרי בזמנים המחרידים, אני מציב לעצמי שאלה: איך קרה שאני ומשפחתי יצאנו חיים מן השחיטה שבלעה מיליונים מאחינו ואחיותינו, בהם אמי בתיה, חותנתי וחותני ארנסטינה ווילהלם קלינגר, אחותי אתיה נייברגר עם בעלה, ילדיה ונכדיה; אחותי שרה מאן עם בעלה וילדיה, אחי פיוויש עם אשתו וילדיו ובני משפחה רבים, קרובים ורחוקים?

גיסי, ישראל מן, גווע בגטו יז'רנה. הייתי שם בעת ההיא, כשחלפתי ליד מחנה [העבודה] היהודי, ראיתי אותו עומד ליד קיר ונשען עליו. הוא היה נפוח מרעב, לא היה מסוגל לעמוד על רגליו המעוקמות, וגווע אט–אט. העיניים מסומאות, עצומות למחצה. שפתיו מלמלו משהו חרש (אולי היה זה וידוי?), לפתע פקח את עיניו, עיניים מלאות תוגה ודמעות, העיף בי מבט… נדמה היה לי כי הוא מזהה אותי ואומר:“מנדלה, הצל אותי… כתוב לסאלי כיצד גוועתי…” היו אלה מילותיו האחרונות. דיגה, מפקד המחנה, הכהו בפרגול פעמים אחדות, והוא נפל מת.

לא יכולתי למלא את משאלתו האחרונה ולכתוב לאחותי כיצד גווע, והמילים האחרונות על שפתיו היו שמה ושמות ילדיהם, משום שאף היא כבר לא חיה. היא ובתה נרצחו בקרמטוריום בבלז'ץ. גם אחותי אתיה נרצחה בבלז'ץ,

בעלה אברהם, ילדיהם ונכדיהם נהרגו באקציות. שני בנים שלהם נפלו במאבק נגד הגרמנים. אחי נרצח במחנה עבודה בורקי סמוך לטרנופול, אשתו ושני הילדים – בסטניסלב, [בבניין אשר כונה] רודולפסמיל.

בעודי כותב זיכרונות אלה אני רועד, כאב קורע את לבי והדמעות מציפות את הנייר.

 

אנחנו נאסרים

זיכרונותיי מן הימים המחרידים ההם. קטע:

זה היה בשנת 1943 בברז'ן [בז'ז'ני.] שם התגוררנו אז מצוידים ב”מסמכים אריים”. הזמן – בין פסח לשבועות. באחד מימי שישי בשעה שמונה בערב, החל כלבה של בעלת הבית לנבוח. ידענו כי יש זרים בחצר. חיינו בפחד מתמיד, חששנו מצלנו – לכן היינו קשובים מאוד, מי בא ואל מי. שמענו דופקים בדלתנו, ומישהו שואל:“האם גר כאן דול?” נכנסו שלושה אנשים, שניים מהם פולנים, שוטרים כחולים [כינוי לשוטרים הפולנים באזורי הכיבוש הגרמני בפולין], והשלישי נראה גרמני. כבר בכניסתם אמרו:“יש לנו הוכחה שאתם יהודים, אנחנו אוסרים אתכם, אתם באים אתנו”. ניסיתי לומר משהו, להסביר, הם סירבו להקשיב.“תאמרו הכול שם, אצל הגסטפו” – אמרו, והובילו אותנו אל מחוץ לבית, נעלו את הדלת ונטלו את המפתח עמם.

כשאסרו אותנו והובילו מן הבית, שררה אצל שכנינו, משפחת וויציק, שמחה. הם שתו יי”ש, שרו, צחקו. הפטפון ניגן מוזיקה לריקודים והם אכן רקדו. קולות שיכורים ליוו אותנו עד שעזבנו את החצר. כך נראה העולם שהיטלר בנה על חורבות עמנו וקיומנו. כאן מובילים אב, אם וילדה קטנה לכלא, ואולי למוות, בשל היותם יהודים, ושם, אצל המלשינים, השמחה גדולה. כן, לי זה קרה שעל חשבון 600 זלוטי שיקבלו מן הגרמנים בתמורה, הם מתהוללים.

המרחק לבית הכלא היה בערך קילומטר. השוטרים הובילו אותנו באופן דיסקרטי. הלכו אתנו כך שלא יבחינו כי הם מוליכים אסירים. הלכנו בשתיקה. הילדה לחצה בכוח את יד האם. הייתי בטוח כי זו דרכנו שלפני האחרונה. האחרונה תהיה מבית הכלא אל נקודת האיסוף בבית העלמין. כך יושם קץ לחיינו בעולם.

אך נגזר שעוד נחיה ונשרוד את הגיהינום. בלכתנו כך בשתיקה, ללא כל תקווה לצאת מן הכלא ולזכות לחיות חיים של חופש, שקעתי בהרהורים, ולנגד עיניי החלו חולפות כמו בקלידוסקופ תמונות מחיי. אנשים הלכו ברחוב אך אני לא ראיתי איש… הנה אני רואה את אמי, היא נושאת בזרועותיה את מנדלה הקטן אל דוקטור קיטנר… מנדלה לומד בחדר אצל לייב של יוסף. בלילה הוא הולך הביתה מן החדר ופנס בידו. שלג, כפור, הילדים שרים:“שיהיה לכם לילה טוב, התחלנו ללכת בלילה”. ששון ושמחה… מנדלה הולך עם אביו אל הרבי מקופיטשינץ; האב מבקש לשאול את הצדיק אם רשאי הוא לשלוח את מנדלה ללמוד בגימנסיה. הצדיק מרים את ראשו, בעיניו החכמות הוא מביט בעיני מנדלה השחורות ואומר:“כן”. הוא נותן למנדלה קמע… מנדלה מטייל בגאווה על המדרכה של בורשצ'וב, כומתת סטודנטים לראשו ועל צווארונו פס כסף… אחיו פישל, המפרנס של המשפחה, חולה. לפני מותו הוא משאיר צוואה:“מנדלה ימשיך ללמוד”. היו אלה מילותיו האחרונות. חברו ד”ר פלדשו, הרופא הראשון של בורשצ'וב, עומד ליד מיטתו ובוכה… האב מתמודד באופן קשה עם מות בנו, הכאב גדול, הוא לומד משניות, מבכה את הנשמה הצעירה… דצמבר 1914. האב שוכב על ערש דווי… הוא נפטר… מנדלה מתייתם… הפלישה הרוסית… חוטפים לעבודות כפייה… הלילה המחריד של 1917 – נסיגת הקוזקים, הם מכים יהודים, בוזזים את בתיהם… אונסים נשים יהודיות… האוסטרים שבים – הגאולה, הישועה; הישועה מגייסת ושולחת למלחמה… מנדלה ממשיך ללמוד בגימנסיה… אוסטריה מתפוררת, אוקראינה… פטליורה… פולין… .

התמונות באות במהירות ונעלמות: מנדלה נבחן בחינות בגרות, לומד באוניברסיטה… קונה דעת… זמנים קשים, לקנות דעת בלא כסף… בית האקדמיה ברחוב תרזה בלמברג… מעשי אלימות אנטישמיים… מנדלה מורה בגימנסיה בזלישצ'יק… מביטים בו, הוא שומע נער אומר לרעהו“הפרופסור הוא בחור מבורשצ'וב, שמו דול… הורודנקה… הגימנסיה העירונית של פשמישל… מנדלה מפוטר, הוא מאבד את משרתו… שוב זמנים קשים ללא פרנסה… האנטישמיות גוברת… מנדלה מתייצב במועצת המפקחים בלמברג לפני המפקח שדיווה, שפיטר אותו, הלה אומר לו בחיוך:“שמך מנדל, אני זוכר אותך”… והוא אכן זכר! לאחר שנה ללא פרנסה, הוא שב לעבודה… שוב פשמישל… ליז'נסק… טרנובז'ג…

התמונות נעלמות ושבות: החתונה ביז'רנה, אנשים רבים, שמח… האניה עומדת חיוורת תחת החופה, זוהרת כשמש. אנשים נדחקים, מבקשים ראות את הכלה בהינומה. הקהל מבקש לראות את חתנה של האניה. אני שומע מישהו אומר:“מה יפה האניה בהינומה”… הרב אומר, ואני חוזר אחריו“הרי את מקודשת”… למברג, בבית ההחלמה“סאלוס” ילדה האניה בת… שוב שמחה… סבא וסבתא יוצאים מגדרם מרוב אושר… והאב, עוד שמחה, קיבלתי קביעות בגימנסיה הממשלתית… 1939, המלחמה… אנחנו נמלטים מטרנובז'ג, נרדפים… נעים ונדים… שוב ביז'רנה… זלוצ'ב… צרות ודאגות… המלחמה הגרמנית–רוסית, הפוגרום בזלוצ'ב… שוב יז'רנה… החותן… החותן נרצח… אנחנו בורחים… נודדים… יז'רנה…זבורוב …. קוזובה… ברז'ן…

שוב מתחלפות התמונות. מלבי נפלטת צעקה:“חייתי חיים כשרים וישרים!” האניה מחבקת אותי ואומרת: הירגע, מונק, אנחנו נינצל!

 

בבית הכלא

כבר אנחנו עומדים לפני שער בית הכלא. שער הברזל הכבד נפתח, מובילים אותנו פנימה והשער הכבד נסגר מאחורינו. ניתקו אותנו מן העולם החיצון, אני, אשתי ובתנו בת השבע, הפכנו לדיירי כלא ברז'ן.

לילי הראשון בכלא ברז'ן. הובילו אותי לתא שהיו בו שלושה דרגשי עץ, אחד לשני דיירים. אשתי ובתי הובלו לתא של נשים. התאים היו מיועדים ללא–יהודים. בתא שלי פגשתי מכר, פקיד בקופת חולים בברז'ן, שמו היה באצא. נכלא על גנבת כסף מן הקופה. הוא היה פולני ואשתו הייתה אוקראינית, לאומנית ואנטישמית. הכרנו מחנות הנעליים באטא, בה עבדה אשתו כזבנית. הוא ידע כי אני קראי, והתייחס אליי היטב. ארבעת השותפים האחרים: אחד היה בעלים של משרד אוקראיני להנהלת חשבונות ברוהטין, ישב כבר שישה שבועות בכלא בלי לדעת על מה. הוא היה איש דתי ובכל יום שישי הלך לטקס לחם הקודש. השני היה פולני, נהג קטר; אשתו הייתה גרמנייה. הוא נידון לשתי שנות מאסר משום שגרם להתנגשות בין שתי רכבות. הודות לאשתו הגרמנייה קיבל עונש קל. השלישי היה סנדלר, אוקראיני, ישב על גנבה והברחה. הרביעי היה“שייגץ” בן 14, קתולי–רומי, שנהג לחמוק לגטו ולגנוב חפצים אצל היהודים המסכנים הנרדפים; תפסו אותו והשליכוהו לכלא. אני הייתי השישי. השלמתי את החבורה, חבורה נכבדת! הצגתי עצמי בפני“חבריי”. מפקד החדר ייחד לי מקום על הדרגש עם הגנב הקטן בן ה–14. אך זה מחה וסירב לישון אתי. לא נאה לו, נוסף לכך התנהג בגסות. הדבר חרה מאוד לסנדלר, שהיה מפקד החדר. הוא אמר לשייגץ הקטן כמה מילים קשות על יחסו, עזב את דרגשו ועבר אליי. בכך נסתיימה התקרית ונשארתי בתא זה עד לשחרורנו. הכלא היה נסבל. הפשפשים עקצו, הפרעושים התעופפו, שק הקש היה מלא כינים, ובכל זאת“נסבל”. משטר נוקשה שרר שם. בשעה שש בערב הוצאנו את נעלינו מן התא והצבנו אותן בשורה, הסוהר בדק אם כולם הוציאו את נעליהם. איחלנו לו“לילה טוב” במקהלה והוא נעל את הדלת. בשש בבוקר פתח את דלת התא, קיבלנו את פניו בברכת“בוקר טוב”. מפקד החדר הכניס את הנעליים והיום החל. הממשל דאג לחיי הדת של האסירים ומדי יום ראשון קיימו בכנסייה הקטנה שבחצר את עבודת הבורא. רבים מן האסירים השתתפו מדי יום ראשון בטקס לחם הקודש. הם נעשו דתיים בכלא. גם אני ומשפחתי השתתפנו בתפילה בימי ראשון, הקשבנו קשב רב להטפות הכומר ולפנייתו לאסירים לחזור בתשובה, להאמין באל, בישו ובאמו מרים. אני עמדתי בקרן זווית והבטתי באשתי ובבתנו, והן הביטו בי. הייתה כאן הזדמנות יחידה להתראות, לפחות מרחוק, פעם בשבוע. דמעות זלגו מעיניי בהביטי בהן, שכניי סברו כי הטפות הכומר ריגשו אותי.

 

”הקראי“

כששוכנתי בתא, הודיע מפקד התא לסוהר כי הביאו דייר חדש, קראי. הוא השיב על כך:“מה קראי, הוא ילך למקום שהאחרים הולכים אליו”, שעה שאמר זאת הצביע על התא שבו ישבו“האחרים”, כלומר יהודים שנגררו מתוך בונקרים, נתפסו ביערות ובשדות, הובאו לכאן, וכאן הם מחכים למותם.

לשותפיי לתא, בהיותם אסירים ותיקים, הייתה הזכות להיות מועסקים בעבודות שונות, ביום היו עוזבים את התא, רק אני נותרתי בו.

האסירים התפללו בבוקר ובערב. איש לא ארגן זאת, זה החל מאליו והפך למנהג. היזמה הייתה של נהג הקטר. השומע עשוי היה לחשוב כי טקס התפילה שייך לסדר היום בכלא. כל האסירים השתתפו בתפילה. קורותיו של נהג הקטר, אסון הרכבת, הבדיקות והחקירות אצל הגסטפו, הסבל בבית החולים (הוא קפץ מן הקטר בעת האסון ונפצע) – כל אלה הותירו בו את חותמם; הוא נעשה מאמין פנאטי. בוקר וערב כרע ליד החלון ובניגון מיוחד שר את התפילות מתוך ספר תפילה. הוא קרא ושר הכול, גם מה שבסוגריים, טקסטים ופירושים לטקסטים, מראשית הספר עד סופו. האסירים, בכל התאים, הביטו בו, וכמו לפי פקודה כרעו והתפללו. הדבר הותיר רושם עז. התפילה איחדה פולנים ואוקראינים, נשים וגברים, בוזזים, סתם גנבים, שודדים, מבריחים וכאלה שכלל לא ידעו על מה ולמה הם יושבים.

היהודים ישבו בתא נפרד. אנשים שנתפסו, וידעו כי הם מחכים למותם. אפופי תוגה ישבו בתא וחיכו להרמן, הרוצח מן הגסטפו. אולי תחת רושם אותן תפילות אמרו אף הם וידוי והתפללו בהתלהבות לריבון העולם שהועיד להם גורל כזה; הסגיר אותם בידי רוצחים ומייעד להם מוות על קידוש השם.

מדי יום ביומי התפשטו קולות שירתם ותפילתם בחצר, נתקלו בכותלי בית הכלא והגיעו רחוק, רחוק… אולי גם הדמעות ששפכו היהודים בתאם, דמעות מהולות בדם של אנשים המחכים למותם, הגיעו דרך שער הדמעות לשם, הרחק… הרחק…

תארו לעצמכם את מצבי, מצבו של קראי שמעולם לא ראה בית תפילה קראי, מעולם לא שמע תפילות קראיות, לא ידע את לשונם ואת מנהגיהם. ברז'ן לא הייתה מרוחקת מהליץ', שם חיה קבוצת קראים, אך מעולם לא ביקרתי אצלם. ברגע כזה, כשהכול התפללו, ראוי היה שאף אני אתפלל“לאל שלי”,“לאל הקראי”, על מנת שלא איראה בעיניהם כופר. דמיוני לא נטש אותי, והביטחון שאיש מהם אינו יודע מהם קראים ואיך נראית התפילה“הפגנית” שלהם, אפשרו לי לאלתר. הרמתי את ידיי ונפלתי על פניי ארצה אל הרצפה המזוהמת של חדר הכלא“והתפללתי”. איש לא שמע את מילות התפילה, הם לא ידעו באיזו שפה אני מתפלל (ואולי התייראו מן התפילה“הפגנית”). תמיד שמעו את קריאתי:“אללה, אללה”. זאת הבינו. כך נראה האלתור האישי שלי לתפילה קראית. שותפיי התבוננו בי, הם ידעו איך מתפללים יהודים, אך צורה זו של תפילה הייתה חדשה להם, לא מוכרת. הם החלו להתבונן בי בעיניים אחרות, ואף במידה של דרך ארץ – ישב עמם בתא איש“אקזוטי”.

 

בתא של אשתי

בתא הנשים ישבו אשתי, נושאת את השם מריה קונש, ובתנו ינינה קונש. אף הן נמצאו בחברה נכבדת, אפילו נכבדת מזו של שותפיי לתא.

אישה בעלת מסמכים אריים ישבה שם כבר למעלה משנה. ניהלו כנגדה חקירה, היא המתינה לתוצאות. אישה שהייתה טבחית אצל הפרופסור היהודי האס. בעלת מסעדה, זונה בעברה, ושתי נשים שישבו על גנבה. מפקדת החדר הייתה בעלת המסעדה. כשלמדה להכיר את אשתי סיפרה לה סיפור: כבר היו כאן נשים שהתפללו כל היום ונשקו לצלב, היו להן ניירות אריים, כל מילה שנייה הייתה“ישו”,“האם הקדושה”. זמן רב ישבו, ולימים קראו בפניהן את תוצאות החקירה: מאין הן, מה היה שמן בביתן, כיצד השיגו את הניירות המזויפים, ולבסוף ירו בהן. ביום אחר סיפרה חלום: גררו לגסטפו נשים בעלות מסמכים אריים. ביום השלישי – מעשייה אחרת מן הרפרטואר שלה, וכך מדי יום משהו אחר, כדי שתדע היכן היא שוהה ובידי מי.

כשיצאו כולן מן התא, ואשתי נשארה לבד עם הילדה, היא הייתה מנחה אותה ונתנה לה הוראות. הילדה חבוקה בזרועות אמה הייתה מתרפקת עליה ואומרת בבכי:“אימאלה, אנחנו נחיה, אנחנו חייבים לחיות, אימאלה”. והאם הקשיבה בלב נשבר בלא שתרשה לעצמה להזיל דמעה. באחד הימים נשארה האישה בעלת המסמכים האריים בתא, ושפכה מעט את לבה בפני אשתי. בעלה היה וטרינר, לפני המלחמה גרו בריישא [ז'שוב]. כשבאו ההיטלריסטים עזבו את ריישא, התיישבו במרחק לא רב מברז'ן וחיו עם מסמכים אריים. את בעלה תפסו מיד, וכנגדה מתנהלת חקירה.

כבר שנה היא יושבת כאן בבית הכלא, מלאת אימה, לא בטוחה מה יביא עמו הלילה או היום. כל פעם מובילים אותה אל הגסטפו, לאחר כל חקירה היא רצוצה פיזית ונפשית.“למה לא ירו בי יחד עם בעלי? – היא שואלת ובוכה – והיה בא הקץ לכל זה. וכך, רק סבל פיזי ונפשי”.

בזמן אקציה פתחה הסוהרת (פולנייה דווקא) את דלת התא, הצביעה עליה בפני אנשי הגסטפו, אומרת להם כי היא יהודייה. הם גררו אותה מן התא והובילו לבית העלמין. כשמנהל בית הכלא (גם הוא פולני) שמע על כך, הוא מיהר למקום ההוצאה להורג. היא כבר עמדה שם עירומה מחכה לתורה. הוא כיסה אותה במעילו והחזיר אותה. היא עוד ישבה חודשים אחדים ואז הציגו בפניה מאין היא באה, מה שמה בריישא, מאין קיבלה את המסמכים. לבסוף ירו בה. האשמה החמורה ביותר כלפיה הייתה: שאינה יודעת את התפילות הקתוליות, בשל כך חשדו בה ואסרו אותה.

יום אחר נשארה הטבחית של פרופסור האס. היא סיפרה כי לפני שנים רבות, עוד לפני המלחמה, הייתה טבחית אצל הפרופסור, קודם שהתאלמן. כשפרצה המלחמה, והוא כבר אלמן, הלך עמה אל הנוטריון, ובאקט נוטריוני רשם על שמה, לאחר מותו, את דירתו ואת חפצי הבית והבגדים. כשהחלו האקציות והרדיפות, בנתה בדירה מחבוא והסתירה בו את הפרופסור הזקן, נתנה לו אוכל ודאגה לו. בשכנות התגורר חייט פולני. הוא הודיע לגסטפו כי בשכנותו מצוי יהודי. הרמן, רוצח היהודים, בא עם שני שוטרים אוקראינים, מצאו את המחבוא, גררו מתוכו את הישיש, ירו בו במקום ואותה אסרו. וכך היא יושבת כבר שנה. מדי פעם מזמנים אותה לחקירות אל הגסטפו. היא עברה בדיקה גינקולוגית כדי לבחון אם לא עבר הישיש חלילה על חוקי הגזע. מבטיחים לה כי תוך זמן קצר תשתחרר, ובינתיים היא יושבת בלא תקווה להשתחרר במהרה. בדמעות בעיניים, דמעות דם, סיפרה את אשר עבר עליה.

(ב–1949 פגשתי אותה בוורוצלב. היא שמחה שנותרנו בחיים).

שני חלומות. לאחר מאסרנו ערכו ביקורת בדירה שלנו, בדקו את כל מסמכינו, הכול כשורה. שום מסמך לא הצביע על כך שאנחנו יהודים. לאשתי ולבתי היו תעודות לידה קתוליות–רומיות, ולי היו מסמכים קראיים. בכלא נזכרה האניה כי לא שרפה את תעודת הזהות מלפני המלחמה, בה היא רשומה: אנה דול, אשת פרופסור מקסימילין דול מטרנובז'ג, אלא תפרה אותה בתוך כרית קטנה. עתה היא הרי קרויה מריה קונש ולא אנה דול. הדבר גרם לה עגמת נפש, אם תימצא תעודת הזהות, אנחנו אבודים. הדבר לא נתן לה מנוח. לבסוף נרדמה, בחלומה באה אליה אמה ואמרה:“שלא תהיה לך עגמת נפש, במקום זה לא נגעו”.

(כשהשתחררנו, ושבנו לדירתנו, היו כל הכסתות והכרים חתוכים, תוהו ובוהו שרר בכל, הכרית הקטנה, היא בלבד לא ניזוקה…)

ב–29 במאי בבוקר, סיפרה בעלת המסעדה לאשתי חלום שחלמה: בא חוקר בכיר, קרא לאשתי ושוחח אתה בידידות. היא פתרה לה את החלום שתשוחרר מן הכלא.

 

משוחררים!

בו ביום בא מפקד קריפו [Kriminalpolitze], קפיטן קובלסקי, תחילה קרא לי והודיע לי כי אני משוחרר. לאחר מכן הורה לקרוא לאשתי ולבתי ואמר להן אותם דברים. בדמעות בעיניים, בנוכחותו, התחבקנו והתנשקנו. היינו חופשיים, שוב זכינו בחיים!

לא אחד ישאל: כיצד קרה ששוחררנו? אשיב על כך: לא כל הנוצרים היו מלשינים כמו שכנינו, אשר בעת מאסרנו השתכרו, שרו ורקדו. אנשים טובים עשו מאמצים להוציא אותנו מבית הכלא. הראשון היה ד”ר בילינסקי, מנהל בית החולים ויושב ראש ועד הסיוע הפולני. השני, השופט המחוזי קרול בוגוצקי, חבר ילדות, שסיכן את חייו והלך לומר כי הוא חברי מבית הספר פובשכנה [בית הספר העממי הפולני], והוא יודע כי אינני יהודי. נמצאו פולנים ואוקראינים נוספים שהלכו להעיד כדי להציל אותנו. שכנה בשם אניילה פודוחוביץ', אלמנת פקיד בכיר, וגם בתה של בעלת הבית שלנו הביאו לנו בכל יום ארוחת צהריים. השופט המחוזי ד”ר טורטל–טבינסקי מצ'ורטקוב, שהיה עורך דין בברז'ן בעת ההיא, שלח לנו מדי יום לחם וחמאה (לא מסרו לנו). כל אלה הותירו רושם על סוהרי בית הכלא ועל שותפינו לתא. הם ראו כי האינטליגנציה הפולנית הבכירה מגלה בנו עניין.

*

שרדנו את הגיהינום ההיטלריסטי. למעלה משלוש שנים היינו נודדים ונרדפים, חיינו בפחד מתמיד, חששנו מכל אדם, מוכר ולא מוכר, לא ידענו רגע מנוחה, לא היו לנו יום ולא לילה. הפחד מכל אחד ומכולם; מדי רגע עלולים היו לחשוף ולהרוג אותנו, כל אחד יכול היה להסגיר אותנו ולזכות בפרס.

בנס יצאנו חיים מן השחיטה.

במרוצת אותן שלוש שנים של רדיפות ושחיטות פגשנו אנשים טובים שהושיטו לנו יד,“ואהבת לרעך” לא הייתה לדידם אמירה בלבד. נתקלנו גם במלשינים, חיות פרא שידיהם היו מגואלות בדם קרבנות יהודים חפים מפשע. אף שתקופה זו חלפה מזמן, הותירו בנו חוויות חיים אלה חותם עז. איננו עוד מה שהיינו לפני המלחמה. חוויות אלה משוקעות עמוק בנשמתנו, בתודעתנו, אינן מניחות לנו לחיות בשלווה; הסצנות המחרידות ניצבות לנגד עיניי בחלום גם עתה.

 

« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »


This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of
fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities.
This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder.


JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.

  Ozerna, Ukraine     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page


Yizkor Book Director, Lance Ackerfeld
This web page created by Lance Ackerfeld

Copyright © 1999-2021 by JewishGen, Inc.
Updated 30 Oct 2015 by LA