תוכן עניינים


[עמ' 335]

סבל לא אנושי (בל יתואר) ושנאה

שלמה יצחק שפרונג

תורגם ע”י דן שפרונג

הכפר פוטיק (פוטק גורנה), מקום הולדתי, היה ידוע לכל תושבי העיר הסמוכה, טרנוגרוד. גרו בה 12 משפחות יהודיות, כולם היו מסודרים טוב בפרנסה ואיפשר להם לשלוח את ילדיהם ללמודים.

הנוער, כשהגיע זמנו לגיל חתונה, עבר לאיטו להתגורר בעיר. גם במשפחתנו, התכוננו לעבור מהכפר לעיר טרנוגרוד, לבית פרטי משלנו. לצערינו, לא סיפרנו זאת לאף אחד.

לפתע, פרצה מלחמת העולם השנייה וכל התוכניות נגוזו. תפס אותנו פאניקה והתחלנו לברוח בבהלה.

יחד עם אחי, משה, ברחנו מהכפר לטרנוגרוד, בה התגוררה אחותינו, רבקל'ה, מיום חתונתה עם שלמה זלצמן (מוצאו מהעיר מאדען).

הגענו , ובו ביום הגרמנים ימ”ש (יימח שמם), ירו בכמה יהודים ושרפו את ביתם. למחרת, חזרנו במהירות לפוטיק, עם אחותינו, בעלה (גיסינו) וגם בנו של יחזקאל זילברצוויג. מאוחר יותר הגיע גם אביו, יחזקאל, ועוד הרבה מתושבי טרנוגרוד. הם נשארו כמה ימים עד שהמצב נרגע וחזרו כולם לעירם.

כעבור כמה ימים הגיע הצבא הרוסי לזמן קצר ועזבו. שוב התחילה ריצה. קנינו סוס ועגלה עם שני סוסים והתכוננו לעזוב את הכפר. הגיעו ידיעות שבטרנוגרוד נשארים הרבה יהודים וגם הוריי החליטו לא לזוז מהמקום.

יחד עם משה (אחי), עלינו על העגלה לטרנוגרוד. אחי וגיסי כבר חזרו לעיר. כשבאנו, ראינו אותם עומדים על חבילות, מוכנים לעזוב את טרנוגרוד.

כל שבוע נהג אחי לחצות את הגבול וללכת לבקר את הורי לראות מה שלומם. הרבה פעמים זה עבר בלי קשיים, עד שפעם אחת תפסו אותו חיילים רוסיים ששמרו על קו הגבול ואסרו אותו.

גיסי, שלמה זלצמן, הלך לעיר מיליץ להיפגש איתם. אחד מהמיליציה הבטיח לו שישחררו בהקדם את משה, אך הסוף היה שהעבירו אותו לעיר פשמישל ואסרוהו שם.

אני נסעתי במהרה לפשמישל, כשהיה הזדמנות שלחתו לו חבילות אוכל, וגם חיפשתי דרכים לשחררו. נסעתי מיד לעיר למבערג איפה שנמצא מטה הצבא. נסעתי אליהם ושוב השתדלתי לשחרר את משה. הכל היה לחינם/לשווא. לא עזר שום דבר, גם לא הפגישה. חזרתי חזרה לעיר שיניווא בידיים ריקות.

[עמ' 336]

מעבר לגבול

לילה חשוך ואני ”מבריח“ את הגבול לטרנוגרוד, שמה עשיתי את הלילה אצל הדודה בריינטשע שפרונג. למחרת בבוקר חזרתי לפוטיק. פגשתי את הורי במצב קשה, הגרמנים ימ"ש שדדו הכל מביתם: כלי בית, מלקושים, בטנות בד ודברי עור שהיו מפוזרים בכפרים. את הכל חילקו לתושבים הגויים שנהנו לראות איך שבוזזים יהודים. פניתי להורי בתחנונים שהם יעזבו את הכפר וילכו לעיר שיניווא. הגיע הדוד שמואל פרץ שגר עם משפחתו לא רחוק מאיתנו וכולם החליטו לא ליסוע (לא לעזוב).

[עמ' 337]

יחד עם משה, עלינו על העגלה ועברנו לטרנוגרוד. שמה עלו לנו הזכרונות על ימי מלחמת העולם הראשונה והשפעתו, נזכרנו שמי שעזב אז את ביתו, עבר הרבה צרות ונפטר בגלות (בנכר). גורל טוב יותר היה לאלה שנשארו בביתם (בעירם). בנוסף לזה החורף הקשה. המחשבה שנצטרך להסחב בקור האיום בערים זרות, לבדנו, בלי שום (דבר) עזרה במה לחיות, אוכל וכו' זה השפיע ולא נתן לנו לצאת לדרך.

אני לקחתי את עצמי לסחור עם ה”מבריחים“ הגויים כדי ”להחביא“ דברי אוכל מטרנוגרוד, קמח, כוסמת, אורז וכדומה. הבאתי משם גם סחורה למכירה בדרך.

ככה עבר הזמן עד שפרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה והרדיפות נהיו יותר קשות ובלתי נסבלות מיום ליום.

התחיל ”אקציה“ נוראה, יריות, חטפו אנשים ושלחו אותם לעיר בעלזשעף.

לילה אחד, הגיעו אנשי הגסטאפו לביתינו בפוטיק. למזלי, ישנתי בפינה חשוכה והגרמנים לא הבחינו בי. מפוטיק לקחו 10 זוגות אבל לאחר כמה שבועות הם חזרו לכפר (לפוטיק). הם נראו סחוטים, תשושים וכמו עבדים. מיד לאחר מכן, הגיעה הגזירה שכל יהודי אשר יעזוב את ביתו בלי רשות מיוחדת – יירה.

 

פחד מתמיד

הגזירה חלה על כל היהודים שגרו בטרנוגרוד ובכל הכפרים מסביב. לא התחשבתי בכל זה והתגנבתי לטרנוגרוד. כל יום הצרות התגברו. אנשים מתו מרעב. כל דבר התייקר והיהודים לא ראו סיבה לקנות אוכל. הילדים הסתובבו בכפרים וחיפשו אחרי תפוחי אדם. הם הגיעו אלינו לפוטיק. אמי, דבר ראשון, שמה סיר גדול של מרק על האש ואחר כך מילאה אותו מהשקיות בתפוחי אדמה. לרוב, הדוור היה לוקח את השקיות איתו והשאיר אותם אצל הדוד יוסל שפרונג ומשם לקחו אותם הילדים לביתם.

כל יום הביא איתו גזירות חדשות. התחילו להוציא הרבה משפחות מטרנוגרוד, אלו שהיו כשירים, שלחו אותם לעבודה. ביניהם, לקחו גם את הדוד יוסל עם כל משפחתו. גם הילדים סבלו מזה קשה, כי הם היו צריכים לסחוב איתם כמה קילו של תפוחי אדמה בלויים/בקושי ראויים לשימוש. הילדים בני 6-8 היו אלה שהביאו את הפרנסה להוריהם/לביתם. הם לקחו על עצמם את האחריות של כל הבית.

לקראת יום טוב 1942 (תשרי תש”ג) יצאה הוראה, שכל היהודים צריכים לעזוב את הכפרים ולעבור לגור בעיר. זה פגע קשות ביהודים תושבי הכפרים פוטיק, קילנא, ליפין, שישקאו ועוד.

יום אחד, העבירו אותו לקרעשוב והכניסו אותנו בכח לתוך חדר בשתי דירות. לא ידענו מה מחכה לנו, מה הגרמנים חושבים לעשות איתנו. חיינו בפחד מתמיד על יום הדין שהגיע בכ”ג בחשון תש“ג (סוף 1942). באותו יום הקיפו את כל המבואות של העיר והוציאו אותם למגרש גדול מחוץ לעיר. מי שהעיז לברוח ירו בו במקום. יחד עם הוריי, ישבתי בבית וחיכיתי שהרוצחים ימ”ש יגיעו ויגרשו אותנו. המילים האחרונות של אמי ע“ה היו:

ילדיי היקרים, נסו לברוח, אולי השם ירחם ויעזור לכם, נסו ותנצלו.

אני קפצתי מעל גדר של 2 מטר גובה ליד אורווה. נכנסתי לאורווה וחפשתי מקום להסתתר. ראיתי עמדה טובה במקום בו עמדה פרה. שם פגשתי את הבחור מקולנא, ינקל באסוויץ, בנו של איטשע.

[עמ' 339]

ברפת היה קצת קש, שמה הכינו מקום למנוחת הפרה. נשכבנו קצת לנוח, אבל מיד נכנס המשרתת לחלוב את הפרה. כשראתה אותנו מיד רצתה לחזור על עקבותיה ולספר לבעלה עלינו. מיד התוודעתי אליה, קראתי בשמה ובקשתי שלא תעשה זאת. היא הכירה אותי והבטיחה לי שלא תעשה זאת. היא הכניסה לנו עוד קש והסתירה את הפינה בו הסתתרנו

 

(בית הקברות הגדול) קבר האחים הגדול

בלילה, יענקל ואני יצאנו בקשט מהרפת והסתובבנו ברחובות המוות האפלים של העיר. יצאנו ממנו והגענו למקום הנורא בו נערכה האקציה. כאן הרגו את הכי קרובים לנו, נשארנו עומדים כמו אילמים ושנינו פרצנו בבכי נורא. אינני זוכר כמה זמן עמדנו שם שבורים ורצוצים. נזכרנו איפה אנחנו בעולם ואמרנו שהבכי לא יעזור לנו וצריך לחשוב על מקום בו אפשר להתחבא (ולהינצל) ולהציל את עצמנו.

סוף סוף הגענו לפוטיק. השעה כבר היתה אחרי חצי הלילה והתחלנו לחשוב על איזה דלת לדפוק. פתאום הגיע למולנו נוצרי, הכרתי אותו כשכן שלנו לשעבר, הוא גם הכיר אותי והתחיל לספר לי על מקרה שראה איך תוקפים יהודים. אותו יום, ככה הוא מספר לי, תפסו כבר הרבה יהודים, ביניהם גם אחי שמעון, אהרון ברוק, פייגע קנאכען עם בנותיה, אשת חיים זלמן ברנדווין, פערלע עם שני בניה ועוד הרבה יהודים מטרנוגרוד שברחו מהעיר לפוטיק ושם תפסו אותם וירו בהם. הפולנים הורידו להם את הפגדים וכשהם ערומים – קברו אותם בקבר (האחים) הגדול.

אח”כ גם נודע לנו שבקבר הזה בפוטיק קבורים 54 יהודים. חברי, ינקל שמע בפחד גדול מה שהפולני מספר ורועד כולו, התחיל לברוח לכיוון העיירה קלנע, הוא אפילו לא לכיווני, הוא היה כולו רועד מפחד. כולי שבור, בשקט, הכנסתי את עצמי לחצר הבית הקרוב, השכן, שהיה שייך לרווע יאזיע (גוי). היא הייתה מלאה בתבואה ונשארתי שם עד הבוקר.

כפי הנראה, שבעל הבית של המקום הבחין או ששמע באמצע הלילה איך שמישהו נכנס לחצרו ומיד בבוקר מוקדם הוא נכנס כשהוא מדלג על כל התבואה (המהמורות) בדרך וקורא: מי זה פה? מי שם? זחלתי מהמחבוא ויצאתי מהתבואה.

[עמ' 340]

הרוחצים השתוללו, הקיפו את כל התבואה, דקרו אותה מכל צד וחיפשו אם יש מישהו שמתחבא שם. הוא מאוד פוחד להשאיר אותי אצלו בחצר. זמן מה ישבתי קפוא על מקומי, הוא סיפר איך שאתמול חטפו הרבה יהודים, קשרו אותם בחבל והובילו אותם למקום ההשמדה, איך 2 גרמנים ימ”ש ירו בהם.

התעשטתי (ומצאתי) ותפסתי תעוזה ועניתי לו: עכשיו כבר אור הבוקר, איך שאני רק אצא מפה יתפסו אותי ויוליכו אותי לירי. טוב יותר, תיקח אתה חוט, תקשור אותי ותוליך אותי שמה לגרמנים. המילים הללו השפיעו עליו, אולי עלו במוחו ונזכר באותו רגע בכל הטובות שעשיתי לו פעם, הוא ענה לי: לא! כזה דבר לא אעשה !. קבלתי רושם שהוא לא יעשה לי כל רע, ובקשתי ממנו שיכסה אותי עם כמה חבילות תבואה ואני אשכב ככה עד הלילה, כשיחשיך, אני אצא ואלך ליער. הוא שתק ועשה את מה שבקשתי ממנו ושכבתי ככה כל היום.

[עמ' 341]

זה היה נראה לי כמו שנה, כל הזמן שמעתי איך בחוץ יורד גשם סוחף בלי הפסקה. מיד, כשהחשיך, נכנס הגוי וקרא לי בקול: אתה חי? הוא הוריד ממני את כל התבואה ונתן לי לחם עם חתיכת חמאה.

ביוצאי מהמחבוא, תפס אותי חושך (רטוב וסמיך) גדול.

באותו הלילה, הלכתי 6 קילומטר. הגשם לא הפסיק להמטיר וכך הדרך היה מלא בוץ. סוף סוף, למרות החושך החזק שמתי לב, איך שאני עובר את היער. עם הכוחות האחרונים שלי, סחבתי את עצמי עד לעצים הראשונים (בסוף היער) ושכבתי שם כל הלילה וגם כל היום למחרת.

רק משהחשיך קצת, התחלתי ללכת לכיוון העיר לעשניצובקע.

ידעתי, ששמה גר גוי נוצרי חבר (ועשיתי חשבון) וחשבתי שאצלו אוכל להסתתר.

 

הפולנים הבנדיטים

הגעתי לשמה, כבר היה חושך טוב, דפקתי על הדלת, יצאה הגויה הנוצריה והיא מיד הכירה אותי. היא סיפרה לי שרק לפני מספר דקות קודם לכן, היו אצלה שמעיה עם בנו יוסל מגוסט וליפינסקי, הם היו בטרנוגרוד ומשם ברחו יחד עם בנו של עליאש ואחותו. הם בקשו ממנה משהו לאכול, אבל היא מאוד פחדה, במקרה ויתפסו אותו אח”כ, הם יספרו איפה שהם אכלו. היא ראתה שהם יושבים עדיין לא הרחק מביתה. היא ליוותה אותי להיכן שהם ישבו קודם ואני ראיתי תמונה מבהילה. הם ישבו שם, כולם רעבים עם פחד עצום. כבר כמה ימים שלא הכניסו כלום לפה.

מיד נתתי להם את הלחם שלי עם החמאה ובקשתי מהגויה שהיא תבשל מרק חם עם תפוחי אדמה

[עמ' 342]

, היא התנוענעה מעט (מחוסר מנוחה), אך בקשתי שוב והיא אמרה שבשבילי היא תעשה זאת.

נתתי לה קצת סכום כסף והיא מיד הלכה והביאה לחם עם חתיכת חמאה, אנחנו הלכנו משם עמוק לתוך היער. שם מיד לקחנו את עצמו לחפור באדמה בונקר, בו התחבאנו כולנו.

ביום הרביעי, הבחינו בנו פולנים בנדיטים והחלו לירות עלינו. ברחנו כולנו. בדרך פגשתי את הנוצרי מיכאל קזיאל מפוטיק. הוא הגיע ליער בשביל לחטוב עצים ואני ספרתי לו את המקרה הנורא שקרה לנו. הוא הרגיע אותי ולפנות ערב לקח אותי וחזרנו יחד לפוטיק, אבל הוא לא הסכים להכניס אותי לביתו. החלטתי ללכת לדפוק אצל גויים מכרים לנו ולבקש מהם כמה פרוסות לחם. אבל מיד כשהם פתחו את הדלת, הם אמרו לי לברוח מכאן וגם איימו עלי, שאם לא נסתלק מכאן מיד, הם יסגירו אותי לגרמנים ימ”ש.

שוב הלכתי לחפש מקום להתחבאות, איפה שהיינו ביום, לא נשארנו בלילה. ב 13/11 למנינם (חורף תש”ג), לפנות בוקר, עלינו על מחסן של אורווה ומידע שמעתי מישהו שנמצא בתוכו. שמעתי נשימות וחשבתי שבתוכו ישן איזה בעל הבית. שאלתי בפולנית: ”מי זה?“ אבל במקום תשובה, אני שומע קול ביידיש: ”זה אתה שלמה?“

מיד הכרתי איזה שפרונג זה (מהמשפחה) ומיד הוא סיפר לי שהוא מתחבא פה מזמן, מהימים הראשונים.

שמחתי מאוד לפגוש אותו ונשארתי איתו במחבוא (בוידעם). הגויים שגרו שם הורידו לנו אוכל, אבל כל יום הרגשנו יותר את הקור של החורף המתקרב. לשנינו לא היה במה להתכסות, אבל לא ראינו שום דרך איך להסתדר. היה אסור לנו לצאת מהמבוא.

[עמ' 343]

כל הזמן הגיעו אלינו ידיעות שחוטפים יהודים. כל ידיעה הייתה יותר גרועה ומפחידה מהקודמת. זה היה ב 12.1.42, לאוזנינו הגיעו צעקות משונות, אני התקרבתי לכיוון החור/החלון, מקום בו היו יכולים לראות מה קורה בחוץ. בחוץ היה אור יום בהיר וראיתי איך כמה גויים מגרשים את משה קנאכן עם 2 ילדים לכיוון קרעשוב, שם ישבו הגסטאפו, יותר מאוחר נודע לי שירו בהם.

 

המכתב

בלבינו גבר הפחד. החוסר ידע והמצב שלט בכל. לא ראינו שום דרך ובטחון להמשיך להחזיק מעמד במצב הנורא הזה, בפחד האיום ולעבור ולסבול את הסכנה, מה שהגיע מכל הצדדים. מהחזית המלחמה הגיעו ידיעות על נצחונם של הגרמנים ימ”ש, הם נכנסו עמוק לתוך רוסיה.

שוב עברו כמה ימים והגוי מספר לנו שמצאו על מקום ההרוגים את זלמן ברנדווין הרוג. קבור בין סוסים מתים. נראה שהגוי, בבית בו התחבא כמה חודשים, עצמו הרוג וזרקו את גופתו (של הגוי) על הסוסים המתים.

זלמן ברנדווין היה חתנו של ישראל גרינצווייג ומוצאו היה מטרנוגרוד. הידיעה הזאת השפיע מאוד על מצב רוחנו. ראינו בעינינו את אותו סוף ומיד החלטנו לצאת ליער ולהתחבא – להצטרף לפרטיזנים.

היה זמן של חג פורים מתי שיצאנו מהמחבוא. נפרדנו מקודם עם הגוי, השראתי שמה מכתב שהוא ידאג למסור לאחי משה, ידעתי שהוא נמצא באיזה שהוא מקום ברוסיה הסובייטית. בקשתי מהגוי, שמתי שהמלחמה תגמר ואחי יחזור משם – שימסור לו את המכתב.

[עמ' 344]

תוכן המכתב היה כדלקמן:

משה, אחי היקר ! אני הולך עכשיו ליער וייתכן שאנחנו כבר לעולם לא ניפגש. אבל עמוק בלבי, אני מבקש (מקווה) שהקדוש ברוך הוא יעזור ואנחנו עוד נוכל להיות יחד, לבכות יחד את מותם של הורינו היקרים ואחיותינו, אבל הכל בידו של הקדוש ברוך הוא. באם אני לא יוכל לקחת נקמה על הריגת יקירינו הקרובים, מבקש אני ממך, שתברר מי היה אותו גוי שחטף בעיר ליפא את אחינו היקר שמעון, ומסר אותו בידי הגסטאפו. תיקח נקמה על מותו.

עכשיו, משה, אחי היקר, היות שאני עוד השארתי חלק מחפצינו אצל הגויים, תדאג לא להשאיר – לא לתת להם שום מתנה, אפילו לא חוט אחד, קח מהם הכל.

 אני משאיר מכתב אצל הגוי, בו השארתי את חפציי. משה היקר, הגוי שיביא לך את המכתב, תודה לו ותתמוך בו, תפאר אותו, יחד איתי נמצא וועלע שפרונג, הדוד של חתנו של שמואל פרצס. שנינו יחד הולכים ביער. שהקדוש ברוך הוא יעזור שהצרות יגמרו כמה שיותר מהר ושנוכל להיגאל (להשתחרר) מכל מיני מיתות משונות, אמן.

ממני, אחיך, המצפה לראות את פניך ולשמוח יחד בקרוב בקרב עם ישראל

אמן סלה!         אחיך, שלמה שפרונג

פוטיק 28.3.43

 

tar344.jpg

 

הגוי נתן לנו צידה לדרך, לחם ובשר מבושל מחצי טלה ונפרד מאיתנו. מאוד לבבי.

הלכנו כל הלילה, רצינו להגיע ליער שעל יד העיר ישצ'מביצער, מפני ששמענו שמועה ששמה נמצאים הפרטיזנים היהודים (להבדיל מהפולנים). כשהגענו לסוף היער, נשכבנו וחשבנו מה לעשות הלאה (איך להמשיך). פתאום אנחנו רואים איך שעובר גוי עם אשתו לתוך היער בשביל לחטוב עצים. כשהם התקרבו, זיהיתי גויים מוכרים לנו.

[עמ' 345]

התקרבתי אליהם ושאלתי האם הוא יודע היכן נמצאים הפרטיזנים? הגוי, פראנעק, ענה לי מיד שכאן אין שום פרטיזנים, רק חברה שודדים, שהם כבר הוציאו להורג הרבה יהודים ושדדו אותם. הם נמצאים בערך חצי ק”מ מכאן. הוא הזהיר אותנו שלא נלך לכיוון ההוא, בגלל שהם בטח יהרגו אותו.

המראה האחרון הראה, הגשמים לא הפסיקו לשטוף (חזק) אותנו ואנחנו התרטבנו עד העצמות. הלכנו להתחבא בין הגזעים הקטנים של היער. חיכינו שמה עד לפנות ערב ובחושך, חזרתי למקום המבטחים שלנו. הגויים מאוד שמחו איתנו. הם סיפרו לנו שהם מאוד נבהלו בשבילנו (בשביל החיים שלנו) והם ממש מאושרים שהם כבר רואים אותנו חזרה.

[עמ' 346]

הפרטיזנים

שוב עברנו ימים ולילות במחבוא והגוי (פויער, כינוי לגוי מגושם ולפעמים גס רוח) היה מעלה לנו אוכל. כל השבוע היינו שם במחבוא ולא זזנו משם, חוץ ממוצאי שבת. כל מוצאי שבת היינו יורדים בשקט על קצות אצבעותינו לתוך הדירה של הגוי, שם היינו מתרחצים. פעם אחת, בכזה מוצאי שבת, כשהיינו בביתו של הגוי, פתאום מישהו דופק בדלת, תפס אותנו פחד מוות. הגוי, בעל הבית, פתח את הדלת ויצא החוצה לכמה דקות, כשחזר ונכנס הביתה, הוא סיפר שישראל קורנגולד עם עוד אדם צעיר באו לחפש עזרה (מחבוא). ביקשתי מהגוי שיכניס אותם.

השני, הצעיר, שהגיע יחד עם ישראל, היה בנו של נחמן. היה להם מראה מאוד מפחיד. חודשים רבים הם לא החליפו בגדים. הם נשארו איתנו עוד כמה ימים, בנו של נחמן הלך ועבר לבוקבינה, איפה שהיה לו אח, אבל לא תפסו אותו.

עבר עוד זמן קצר והגויים הכפריים התחילו לדבר ביניהם שהגוי (בעל הבית) שלנו מחביא יהודים. אנחנו הייו צריכים לחפש מקום אחר. 3 ק”מ ממקום מושבינו עתה, גר גוי כפרי, שביתו היה נראה לי מקום מתאים למצוא בו מחבוא. אני הולכתי לשם את ישראל ואת וועלע, ואמרתי להם שיילכו למחבוא. אני לבדתי דפקתי בדלת של הגוי, קראתי לו שייצא החוצה ובקול דיברתי עליו: סטעפן, תשמע, אני נמצא בחברת הפרטיזנים, עם עוד 2 חברים, מרגיש קצת לא בריא. תן להם אוכל ותוך כמה ימים נבוא וניקח אותם ממך (מפה).

הדיבור והטון הבטוח בו אמרתי לו את הדברים פעלו עליו והגוי הסכים בלי לחשוב הרבה, לתת להם מחבוא ל 2 ”הפרטיזנים“ לעוד כמה ימים.

אני, חזרתי חזרה לחדר לבוידעם (עלית גג), אבל במקום להיכנס הביתה ולטפס, עשיתי לי מחבוא חדש מתחת לבית, שם היה נראה לי מקום יותר בטוח. שבועיים לא יצאתי מהמקום מרוב פחד, כדי שלא ישימו לב אלי שאני כאן. כל הזמן לא חדלתי מלחשוב בנוגע ל”פרטיזנים“ שלי. אני הבנתי מה עובר עליהם. אבל לא היתה לי כל ברירה. רק כעבור שבועיים, הלכתי בלילה חשוך, לבקר אותם. ברגע שהגוי הכפרי ראה אותי, הוא התחיל לבכות לי ולבקש שאני ייקח אותם – את 2 ”הפרטיזנים“, הוא ממש רעד מפחד.

אני עשיתי פרצוף משונה והזהרתי אותו (ועודדתי אותו) ”שום דבר לא יקרה לך“. בגלל היות שמעל האזור, ה”עין החדה“ של ה”פרטיזנים“ מונחת ורואה הכל. אני הצעתי לו לקרוא ל 2 הפרטיזנים לרדת מהמחבוא. הם היו כל כולם קפואים ורועדים מקור. הגוי נתן להם וכיסה אותם בפרוות בד (עבה), נתן להם לאכול טוב ולשתות בכמות, אני הבטחתי לגוי רים של זהב, והוא כבר לא העיז יותר לדבר (ולבקש שיקחו את הפרטיזנים) על כל הנושא.

באותו זמן, נודע לי ששמחהלע, בנו של יעקוב מפוטיק, מסתובב במרחק סביב העיר דאמבראווקע, ואין לו מקום איפה להתחבא. את זה סיפר לי אחיה של אישתי. אני ביקשתי ממנה שתמסור לו שאני רוצה לדבר איתו ותמצא מקום שנוכל להיפגש ולדבר. למחרת בבוקר, הגענו לשטח הפולני ומשם הלכנו חזרה לדאמבראווקע ושם השארנו את שמחהלה והודענו לו שלפי פקודה של הפרטיזנים עליו להתחבא. לזה הייתה השפעה גדולה והגויים הכפריים כבר התחילו לכבד אותם ולעזור להם. ככה הוא עבר את הזמנים הקשים עד השחרור. היום הוא מתגורר באמריקה.

[עמ' 348]

עם אמונה (לשחרור) לחופש

הגיע שנת 1944, והגיעו אלינו ידיעות על המפלות של הגרמנים ימ”ש ונסיגתם. התחלנו לפחד שהגרמנים יבואו לכאן ויציתו באש את כל כפרי האיזור, קמנו ונכנסו לתוך היער.

כעת כבר היינו ארבעה: אני, שלמה, וועלע שפרונג וישראל קורנגולד. מהר מאוד ועם כל הכוחות לקחנו את עצמו לחפור בונקר בין העצים, עמוק בתוך האדמה. מלמעלה, שמנו על הכניסה כל מיני דברים/חפצים. נשארנו שם כמה שבועות. בלילה יצאנו לכפר הקרוב וניסינו, בכל מיני דרכים, לברר מה המצב (החדשות מהמלחמה), עד שלילה אחד ראינו איך שהגרמנים ימ”ש בורחים בבהלה גדולה. מיד אחרי זה נכנסו הרוסים – הצבא האדום. עברו עוד כמה ימים ולא התחראינו, בגלל שישראל קורנגולד עם וועלע פחדו לצאת מהיער. הם היו חדורים עם פחד מהשמש המאירה ולא האמינו בחופש (בשחרור). רק אחרי כמה ימים, מתי שהם שמעו שהגיעו כמה יהודים לטרנוגרוד שגם התחבאו ביער, אז העיזו ויצאו מהבונקר. בין יהודי טרנוגרוד, שיצאו מהיער, הם ראו את אפרים ואברהם הולר עם ילידהם, ליפה אדלר הגיעה מבוקובינה, שם היו גם חיים אדלר, סיני גרויער וכמה מהעיר ראזשינץ.

בטרנוגרוד הגיעו גם להתיישב כמה יהודים מהערים בילגורייא ויוזעפוף. כולם חשבו שיוכלו שוב לחזור ולהסתדר, להרוויח פת לחם, אבל אנחנו מיד הרגשנו את הרעל ההיטלרי שנשאר אצל התושבים הפולנים. לילה אחד, מורדים פולנים ירו בדוד מראזשיניעץ. המורדים גם רדפו אחריי, רצו לירות עלי אבל הצלחתי להתחמק מהם ולהתחבא.

[עמ' 349]

הם תפסו את אשתי ומרטו לה את השערות של הראש. כל הלילה הם עשו לה צרות צרורות והרביצו לה מכות רצח, ניסו להוציא ממנה בכוח איפה בעלה היהודי מתחבא.

אשתי, שהצילה אותי כבר כמה פעמים והעמידה את עצמה בסכנה, ראתה גם עכשיו את המוות בעיניים, לקחה על עצמה את הייסורים הנוראיים ושתקה, לא הוציאה אף מילה מהפה איפה אני מתחבא.

המורדים השאירו אותה מעולפת, מלאת דם, מתובססת בדמה, שדדו ושברו את כל מה שהיה בבית והלכו להם.

כשהתחיל להאיר היום, יצאתי מהמחבוא וברחתי ללובלין, אחרי זמן קצר עברתי ללודג', שמה גרתי אצל סנדר (מהעיר קרעשוב). בשנת 1945 יצאתי לנסוע לעיר וורוצלאב ומידע לקחתי את עצמי לחשוב ולעלות לישראל.

 

תוכן עניינים


This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of
fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities.
This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder.


JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.

  Tarnogród, Poland     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page


Yizkor Book Director, Lance Ackerfeld
This web page created by Lance Ackerfeld

Copyright © 1999-2022 by JewishGen, Inc.
Updated 5 Jun 2021 by LA