« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »

[עמ'  38]

לאג-פונקט  2 (נובמבר 41'- ספטמבר 42')

בנובמבר 41', הועברתי למחנה אחר, לאג-פונקט 2. לשלטונות הרוסים הייתה מגמה להעביר מדי פעם את האסירים ממחנה למחנה, על-מנת שלא יחברו יחד נגדם.

התנאים בלאג-פונקט 2 היו מעט יותר טובים מאשר במחנה הקודם: בצריף שבו גרנו היתה תאורה וכן היה במחנה חדר אוכל, שבו אפשר היה לשבת לאכול בנחת. אני ממילא מעולם לא נהניתי מכך, כיוון שאת הלחם שקיבלתי נהגתי לגמור עוד בדרכי מהצריף למטבח, וגם את המרק שניתן בחדר האוכל שתיתי בעמידה.

גם במסגרת מחנה זה עבדתי ביערות, עד שבדצמבר 41' חליתי ונחלשתי והגעתי למצב שבו לא הייתי מסוגל עוד לעבוד ביער. בהתייעצות שקיימו רופאי המחנה לגבי הם קבעו שאני חולה ואיני יכול לעבוד. סווגתי לקטגוריה של "סלאב-קומנדה", קבוצה חלשה, שקיבלה אישור קבוע שלא לצאת לעבודה ביער, מבלי צורך לקבל אישור יומיומי מהמרפאה. הותר לנו להשאר ולעבוד בתוך המחנה במשך כמה שבועות, בהם זכינו גם לאוכל קצת יותר טוב. מענין כי הרעב, המחלות, התשישות ולבסוף המוות, קצרו ביתר קלות דווקא את החזקים שביננו, לעומת החלשים, שעמדו ברעב ביתר קלות.

בתקופה בה הייתי חולה, הגיע אלי ערב אחד הרופא סימיון גבייב וביקש לדבר עמי. הוא אמר לי כי בכוונתו להתאבד, כיוון שהואשם בכך שהוא כרופא אחראי לשיעור התמותה הגבוה במחנה, ועמדו לערוך לו משפט. ברי היה כי הוא חף מאשמה, שכן הוא מילא את תפקידו נאמנה ושיעור התמותה הגבוה במחנה נבע ודאי מהתנאים הקשים, הרעב, העבודה הקשה והמחסור בתרופות. למעשה, הייתה במחנה רופאה אחרת, אנטישמית, אשר עבדה במחנה כאזרחית ולא כאסירה, אשר ביקשה לטפול את האשמה עליו, כדי שלא תואשם בעצמה. אני יעצתי לסימיון שלא ימהר לשלוח יד בנפשו, כיוון שהיה סיכוי שיימצא זכאי במשפטו. הוא שמע לעצתי. בינתיים, עד למועד המשפט, הוא הושעה מתפקידו כרופא ונשלח לעבוד ביער. כעבור זמן-מה נערך לו משפט, ולמרבה המזל נמצא זכאי.

בתקופת מחלתי, נלקחתי לעבוד במתפרה של המחנה, היות שידעתי לתפור. מדי ערב הביאו למתפרה בגדים קרועים של האסירים, שהיו מסריחים מאד, והיה עלינו לתקנם במשך הלילה, על-מנת שיהיו מוכנים ליום העבודה שלמחרת. האחראי על המתפרה והסנדלרייה היה רוסי בשם סמורוקוב, שהגיע למחנה בגלל מעשה רצח שביצע וכל האסירים פחדו ממנו מאד. אני, בכל אופן, מצאתי חן בעיניו, והוא התיחס אלי יפה, חלק עמי את מזונו, ואף מינה אותי לאחראי על מחסן הבגדים שנלקחו מאנשים שמתו. בינואר 42' נקבע שהתאוששתי במקצת ונשלחתי לעבוד בחזרה ביער.

[עמ'  39]

במחנה 2, ובמחנות שהייתי לאחריו, השתוללו מחלות רבות. אסירים רבים נפטרו מהמחלות בזה אחר זה, כמו זבובים. פעמים רבות, כשקמתי בבוקר, מצאתי ששכניי לדרגש מימין ומשמאל נפטרו במשך הלילה. כמו אסירים רבים אחרים, פיתחתי באותן נסיבות אדישות למוות.

אסירים רבים נפטרו ממחלת הפילגרה ("חספסת"), הנגרמת כתוצאה ממחסור בויטמין B. במחלה זו, העור צופד ונראה כמו סמרטוט. החולה אמנם אינו סובל מכאבים, אולם הוא הופך אדיש לנעשה סביבו וגווע בהדרגה. ראיתי לא מעט אסירים במצב זה, שהחזיקו פרוסת לחם בידם מבלי שהיו מסוגלים לאכלה, ולאחר שנפטרו, האסירים ששכבו לידם הוציאוה מידם ואכלוה. למחלת הפילגרה  שלוש דרגות חומרה. אני עצמי הגעתי לדרגה 2 של המחלה  הן במחנה 2 והן במחנה 1, שאליו הגעתי מאוחר יותר, ולמזלי החלמתי בשני המקרים.

מחלה נפוצה אחרת שהיתה במחנה נקראה "צינגה" ('סקורבוט', בעברית: צפדינה). היא נגרמת כתוצאה ממחסור בויטמין C. היא גורמת לנפיחות ברגלים, לפצעים בחניכיים וכתוצאה מכך גם לנשירת השיניים במקרים רבים. התרופה למחלה הייתה שתיית מים שבתוכם שמו מחטי אורן כתושות. הייתה זו תרופה מרה מאד, אך הכריחו אותנו לבלעה, כתנאי לקבלת האוכל.

אסירים רבים אחרים מתו מדיזנטריה. תרופה שהקלה על מחלה זאת היתה בליעת גחלים כתושות, אולם גם היא לא הועילה במקרים רבים.

מחלה נוספת שהשתוללה במחנה הייתה "עיוורון תרנגולות". אחד הסימפטומים של מחלה זו הוא שאי אפשר לראות דבר משעת השקיעה ועד למחרת בבוקר. יום אחד, חברי מיכלסקי חלה במחלה זו. כיוון שהוא לא ראה דבר, הוא נפל באחד הלילות לתוך השלג. משהוא בושש לחזור, יצאתי לחפשו. כשמצאתיו, עזרתי לו לקום, מבלי שהוא ראה מי אני. רק מאוחר יותר סיפרתי לו שזה הייתי אני.

גם אני עצמי לקיתי ב"עוורון התרנגולות", בחודש יוני 42'. בעת שהייתי חולה, אחד האסירים חטף ממני את מנת הלחם שהחזקתי בידי, ולא יכולתי לראות מיהו. סבל רב היה כרוך בקימה בלילה להשתין, מבלי שיכולת לראות דבר, כשבכל פעם אתה חוטף מכות בראשך מהדרגשים שמעליך. ל"עוורון התרנגולות" היו שתי תרופות - שמן דגים או כבד, אך גם זה וגם זה לא היו בהישג ידנו. במקומן, הביאו לנו שמן של חיה בשם טיולן, שהיה מסריח מאד, אך היינו חייבים ללגום ממנו כדי להחלים. פעם אחת, לאחר שלגמתי מהשמן הזה, שתיתי מים כדי להפיג את טעמו הרע. עקב כך, נתקפתי חולשה ושלשול חזקים ביותר. היה לי קשה מאד לדבר ולא יכולתי לאכול אפילו את מה שקיבלתי. לא יכולתי לסבול אפילו את הריח של המטבח. שכבתי בחוץ מהבוקר עד הערב, וחזרתי לצריף במאמצים מרובים.

[עמ'  40]

אותה רופאה אנטישמית שקודם לכן ביקשה לטפול את האשמה על סימיון גבייב דרשה שאכנס מיד לבית החולים, שלא היה אלא צריף כשאר הצריפים, שבו שכבו האסירים חצי עירומים על הקרשים, ללא מזרון או שמיכה וללא כל עזרה רפואית. רוב האנשים שנכנסו לצריף לא יצאו ממנו בחיים. אני סירבתי להכנס לבית החולים, והרופאה איימה עליי שהיא תשלח אותי לעבוד ביער. עניתי לה שאני מעדיף למות בחוץ מאשר בבית החולים בצריף.

כל שהייתי זקוק לו על-מנת להחלים היה פיסת מזון קלה, כמו בצל או מעט סוכר, שישיבו לי את תאבוני, אך דבר מבין אלו לא היה בנמצא. למזלי, היו כמה אסירים שיצאו לעבודה ללא ליווי של שומרים, והם הביאו עמם אוכמניות ונתנו לי מהן, תמורת מחצית ממנת הלחם שלי. תאבוני שב אליי בהדרגה, ושבתי לעבוד במתפרה של המחנה.

יום אחד, אחד האסירים היהודים במחנה, סנדלר בשם משה, מהעיר רדום, שסבל ממחלה מסוימת בעיניו, ביקש ממני לבקש מסמורוקוב, האחראי על המתפרה, שיסדר לו לעבוד בסנדלריה של המחנה. סמורוקוב, אשר כאמור מצאתי חן בעיניו, נענה לבקשתי. מאז, במשך תקופה מסוימת, מצאתי את עצמי מקורב למשה. כיוון שהייתי חלש מאד באותה תקופה ולא הייתי מסוגל לאכול את תוספת המזון שקיבלתי בשל חולשתי, משה נהג לקחת אותה ולמכור אותה. אני הייתי חלש מכדי להתנגד לכך. יום אחד, כעבור ימים לא רבים, סמורוקוב קרא לי לפתע ואמר לי שהוא גירש את משה מהסנדלריה. שאלתי אותו מדוע, והוא ענה לי שמשה הלשין עלי שאני מוכר בגדים מהמחסן. למעשה לא מכרתי בגדים מהמחסן, אלא החלפתי זוג מכנסיים עם בחור בשם צימליך, שעבד במכבסה. ככל הנראה, משה הוציא את דיבתי רעה, כיוון שרצה לתפוס את מקומי. למזלי, סמורוקוב הכיר אותי וידע שהדבר אינו נכון, וכיוון שכך, סילק את משה מעבודתו והזהיר אותי שאם יגלה שאני מתחלק איתו באוכל, הוא יזרוק אותי מהעבודה.

המשכתי לעבוד במתפרה של המחנה במשך מספר חודשים, עד שהועברנו למחנה הבא.

 

לאג-פונקט  14 (ספטמבר 42' -  דצמבר 42')

בספטמבר 42', החליטו הרוסים לחסל את כל המחנות באזור בו היינו, מחשש שהגרמנים יפלשו לשם דרך הים הלבן. הם העלו אותנו על ספינות, והפלגנו בנהר הדווינה הצפונית עד לעיר קוטלס, ומשם צפונה, לאזור ז'לזנודורוז'ני ריון, שבו היו מחנות רבים. אני נלקחתי ללאג-פונקט 14 שבאותו אזור. אזור זה היה חלק מהרפובליקה האוטונומית של בריה"מ, קומי ס.ס.ס.ר.[8]

[עמ'  41]

כיוון שחליתי בדרך למחנה וקיבלתי חום גבוה, לא היה בכוחי לריב עם האסירים האחרים על מקום לינה על הדרגש במחנה. לכן נשכבתי על הרצפה מתחת לדרגש, כשכולי מוקף לכלוך, ועכברושים מקפצים מעליי כל הזמן, ומדי פעם רק ביקשתי שיתנו לי מעט מים רותחים ("קיפיאטוק"). כך שכבתי במשך מספר ימים עד שהתגברתי על המחלה. רק אז, חזרתי לעבוד ביער.

 

לאג-פונקט 1 ( דצמבר 42' - מרץ 43')

בדצמבר 42', הועברתי שוב למחנה אחר - לאג-פונקט 1. גם שם עבדתי ביערות. מחנה זה היה הגרוע ביותר מבין המחנות שבהם הייתי, בעיקר בשל היחס האכזרי של הממונים עלינו.

בפברואר 43', חליתי והכניסו אותי לצריף שנקרא 'בית-חולים'. היה שם רופא יהודי יליד קישינב בשם בדיאן, והוא עזר לי להאריך את שהותי בבית החולים עד 19.3.43. אולם, בסופו של דבר נאלצתי לשוב לעבודה, על אף שמצב בריאותי עדיין לא היה שפיר.

ביום שבו שבתי לעבודה, נשלחתי לעבוד יחד עם גוי אוקראיני בריא וחזק. הוא ראה שאני חלש מכדי לעבוד והציע שאני אשב ליד המדורה ואדאג לכלכל אותה והוא יעבוד עבור שנינו. כדי לעמוד במכסה הנדרשת, הוא חתך את העצים שכבר נחתכו וסומנו ביום האתמול, כאילו הוא חתך אותם באותו יום, וכך הצליח לרמות את הבריגדיר.

למחרת, היה עלי לעבוד עם אסיר אחר, יהודי. מזג האוויר היה קשה מאד, ולאותו בחור לא היה חשק לעבוד, ואני הייתי חולה וחלש מדי מכדי לעבוד. אמרתי לשומר שאיני יכול לעבוד בשל מצבי הבריאותי ולא עבדתי. כשחזרנו למחנה בתום יום העבודה, עמד מנהל המחנה ("נטשלניק") בפתח המחנה, וצעק: "מי שלא מילא את המיכסה - שיצעד קדימה". צעדתי קדימה, והוא פקד לשלוח אותי לצינוק. ביקשתי להיבדק על-ידי רופא, כדי שיקבע שאכן לא הייתי מסוגל לעבוד, אולם ללא הועיל. סירבתי ללכת לצינוק בכוחות עצמי, ולכן גררו אותי עד אליו על השלג וזרקו אותי לתוכו למשך לילה אחד.

כשהגעתי לצינוק, הוא היה חשוך. חשבתי שאני לבדי בו. לא יכולתי להירדם מכיוון שהיה לי קר מאד והייתי רטוב עד לשד עצמותיי. למחרת בבוקר, נוכחתי לדעת שהיו עמי בצינוק עוד כמה אנשים. כאשר הביאו לי את מנת הלחם, שכניי לתא התנפלו עליי וחטפו אותה ממני. הקמתי צעקות, עד שהגיע האחראי. הוא צעק עליי, ושאל מדוע אני צורח, ועניתי לו שחטפו לי  את הלחם. הוא שאל מי עשה זאת, ופחדתי לנקוב בשם, שכן עלולים היו להרוג אותי בשל כך. אמרתי לו: "האם אינך רואה מי אוכל?"

[עמ'  42]

הוא פתח את הדלת כדי לאפשר לי ללכת לחדר האוכל, כדי שאוכל לקבל לפחות את מנת המרק המגיעה לי, אך לא הייתי מסוגל אפילו לצעוד עד לשם. קמתי ונפלתי שוב ושוב. במקרה, עברה לידי רופאה יהודייה בשם יקטרינה יוסיפובנה שולמן. היא ראתה את מצבי, ושאלה מה קרה לי. סיפרתי לה את סיפורי, והיא הזמינה אותי לבוא אליה לבדיקה. היא בדקה אותי וקבעה שאיני מסוגל לעבוד. עקב כך, הועברתי ללאג-פונקט 3, שבו היו הכול חולים.

 

לאג-פונקט 3 (מרץ 43'- יוני 43')

לאג-פונקט 3 היה מחנה של חולים. החולים שכבו בצריפים, לבושים בחולצה ותחתונים בלבד ולא זכו לקבל טיפול רפואי של ממש.

פגשתי במחנה מספר מכרים שהכרתי במחנות אחרים, שעברו גם הם כמוני ממחנה למחנה. ביניהם היו הרופא סימיון גבייב (שהכרתי במחנה בפוצ’יבי) ומיכלסקי, בן-עירי, שהיה עמי במחנות בגרמניה, עבר עמי את הגבול לרוסיה, והיה עמי במשך שנה במחנה פוצ'יבי.

פישל מיכלסקי היה האחראי על הניקיון בצריף של הרופא. יום אחד הוא בא אליי ואמר לי שהרופא השאיר אוכל, והציע לי להצטרף אליו לאכול ממנו. רצתי עמו למקום במהירות, ומצאתי במקום סיר עם אפונה בשומן קר. פישל רצה לחמם את האוכל, אך לא היתה לי סבלנות להמתין עד שהאוכל יתחמם, ואכלתי אותו במהירות בעודו קר. כתוצאה מכך, חליתי מאד. חברי יצחק גלבך (המתגורר כיום בירושלים) שמר עלי במשך מספר ימים ולילות עד שהתאוששתי.

באותם ימים, ב - 23.3.43, הגיע לסיומו פרק-הזמן של שלוש השנים, שהיה עלי לרצות כעונש. ביקשתי להשתחרר, אולם השלטונות הרוסיים מיאנו לשחרר אותי. הם אמרו שנשוחרר לפי הוראה מיוחדת. כל עוד היה לנגד עיניי תאריך של שחרור, ראיתי בכל יום שעבר נחמה כלשהי, שהנה פחתה במעט מנת-סבלי. אולם לאחר שפג תאריך השחרור ולא חל כל שינוי במצבי, נחלתי אכזבה מרה. התחלתי לקוות שאשתחרר כאשר המלחמה תגיע אל סיומה. היו לנו ידיעות כלליות לגבי הנעשה בחזית מפי הפוליטרוק שהיה במקום ועדכן אותנו מדי פעם לגבי המתרחש.

 

לאג-פונקט  8 (יוני 43 - נובמבר 44)

ביוני 1943, לאחר שהתאוששתי והייתי מסוגל לעבוד קצת יותר, העבירו אותי ללאג-פונקט 8. שוב היה עלי לעבוד ביער וגם בעבודות חקלאיות. מבחינת התנאים, מחנה זה היה טוב מעט יותר מהמחנות הקודמים. כאן לפחות אנשים לא מתו זה אחר זה כמו זבובים.

[עמ'  43]

הבריגדיר ידע שאני כובען במקצועי, וביקש ממני לתפור לו כובע. תמיד הייתה ברשותי מחט, שהתקנתי לעצמי מחוט ברזל אשר שייפתי את קצהו באבן. חוטים הוצאתי מבד שהיה תחת ידיי. הבריגדיר איפשר לי לשבת במשך כמה ימים ליד המדורה, כשהוא דואג שהיא לא תכבה, כדי שאתפור לו את הכובע. בתמורה, הוא הגדיל את רישום המכסה שלי והקל עליי בעבודתי מדי פעם.

בלילות שבת, רציתי מאד לעשות קידוש עם פרוסת לחם, אך התקשיתי לשמור את פיסת הלחם שקיבלנו בבוקר עד הערב. יום אחד, החלטתי החלטה נחושה לעשות כן: מיד לאחר שקיבלתי את פרוסת הלחם בבוקר, השארתי חלק ממנה בצריף מתחת לשקית ומיהרתי לעבודה. במשך כל אותו יום חשבתי בערגה על פיסת הלחם הממתינה לי בחדרי. מיד כששבתי מהעבודה, רצתי לקחת את פיסת הלחם והנה גיליתי להפתעתי שנלקחה חתיכה ממנה. קראתי לאחראי על הצריף ושאלתי אותו אם הוא ראה מי עשה זאת. הוא ענה לי שהוא ראה את השכן שלי, אוקראיני בשם איון איונוביץ', שהיה משוחרר באותו יום מהעבודה בגלל מחלה, אוכל לחם. פניתי אליו ושאלתי אותו אם הוא אכל מהלחם שלי. הוא אמר שהוא אכל לחם, אולם היה זה הלחם שלו. ביקשתי ממנו להראות לי את חתיכת הלחם שלו, ומצאתי שהיא יבשה, בעוד שחתיכת הלחם שלי הייתה טריה. סיפרתי זאת לאחראי וגם לעוזר הבריגדיר, ובתגובה, הם היכו את איון איונוביץ' מכות רצח, ולאחר מכן העבירו אותו לצריף של אסירים נחותים יותר שהיו במחנה - גנבים, ופושעים למיניהם. כעבור זמן קצר, הוא מת כתוצאה מהמכות.

 

לאג-פונקט 5 (נובמבר 44  - אוקטובר 46)

בנובמבר 44', הועברתי ללאג-פונקט 5. במחנה זה, הייתה הקלה מסוימת בתנאים: בעוד שבמחנות הקודמים עבדנו מדי יום ביומו, ובכלל זה בימי ראשון, הרי שבמחנה 5, זכינו לחופשה מהעבודה בימי ראשון. כמו כן, במחנה 5 יצאנו לעבודה ללא ליווי של חיילים. בלכתנו לעבודה ובשובנו ממנה נרשמנו במחנה.

במחנה זה היו אנשים מלאומים שונים - סינים, קוריאנים, ליטאים, הונגרים, יוונים, ארמנים, קזקים, אוזבקים וקזחים. בצריף שבו גרתי, שהיו בו 35 איש, כמעט כל אדם היה מלאום אחר. אני 'ייצגתי' גם את היהודים וגם את הפולנים.

במחנה 5, עבדנו בעיקר בחקלאות. גידלנו ירקות שונים, כמו גזר, תפוחי אדמה, לפת וצנון בחממות, ובחודש יוני בערך, לקראת הקיץ, שנמשך כשלושה חודשים, העברנו אותם לצמוח בשדה. כמובן, תוך כדי זריעה, אכלתי מהזרעים מדי פעם.

בחורף, עבדנו בעיקר בהפקת כבול מהביצות, אותו פיזרו לאחר מכן על השדות. כדי להוציא את הכבול מהאדמה, היה צורך לגרוף כמטר או יותר בתוך השלג, ולאחר מכן לשבור את האדמה הקפואה כחצי מטר. היה עלינו לשאת עמנו כלים רבים: את מעץ לגירוף השלג, גרזן כבד עם ידית ארוכה לשבירת האדמה הקפואה, ואת ממתכת להוצאת הכבול מהאדמה.

עבודה נוספת שבה עבדנו באותו מחנה הייתה הכנת חממות לכרוב: באמצעות מכשיר פשוט, הכנו מין גושים בצורת כוסות מתערובת של כבול, זבל וקצת אפר, והקפאנו אותם, לאחר שהנחנו בתוכם עלים קטנים עם שורש של הכרוב. הנחנו את ה'כוסות' בתוך תעלות שעומקן כ 70 ס"מ ואורכן

[עמ'  44]

כ- 3 מטר, שהיו בהן זבל, כבול ואדמה שחורה, וכיסינו אותן במסגרת עם זגוגיות ועליה שמנו מחצלות. בימי שמש, הורדנו את המחצלות, ובערבים השבנו אותן בחזרה, כדי שיספגו אור. כך עשינו עד שהאדמה הפשירה, ואז העברנו את ה'כוסות' עם הצמחים לשדה.

עבדנו גם בהכנת זבל מגלליהם של פרות וסוסים וכן מהצרכים שלנו, שעשינו בתוך חבית. ריכזנו את הזבל במקום אחד וחיממנו אותו בתנורים. לאחר מכן, העברנו אותו ממקום למקום כדי שלא יירקב. במקומות בהם הנחנו זבל, הירקות אכן גדלו יותר מהר.

באותה תקופה, מותר היה לי לשוב למחנה רק לאחר שסיימתי למלא 150% מהמיכסה. מיכסה זו הייתה גבוהה מאד, ואני לא הצלחתי לעמוד בה. האוכל ניתן בהתאם למילוי המיכסה, והיה מועט מאד. מכיוון שהייתי קצת יותר חופשי במחנה זה, נהגתי לחפש שאריות מזון ליד הבתים של משפחות הצוות שהועסקו במחנה. לכל היותר, יכולתי למצוא לעתים רחוקות קליפה קפואה של תפוח-אדמה.

באחד הימים, לקיתי בכאב שינים איום ונורא. לא היה במחנה רופא שיניים, כמובן. רצתי באמצע העבודה לצריף של עוזר הרפואה אלכסי פלטונוביץ ודרשתי ממנו שיעקור לי את השן הכואבת. הוא נחרד מהרעיון ואמר שאין לו מושג כיצד עוקרים שן וגם אין ברשותו הכלים הדרושים לכך. אני עמדתי על שלי, ולאחר ויכוח ממושך, הוא נעתר לבקשתי. התיישבתי על שרפרף והוא לקח לידיו צבת. הוא היה לבן מרוב התרגשות ופחד, ואמר שזוהי לו הפעם הראשונה והאחרונה בה הוא עושה דבר כזה. עבר זמן רב עד שבסופו של דבר הוא הצליח לעקור לי את השן, ללא זריקה וללא חיטוי. אני סבלתי כאבים עזים, אך המבצע הסתיים בסופו של דבר בהצלחה.

מנהל המחנה (ה"נטשלניק"), היה אדם פיקח ונהג לארגן לנו מדי פעם פעילויות שונות בימי החופש שלנו, כמו ריקודים, חוג זמרה או חוג דרמטי. אני השתתפתי בחוג לזמרה, ומדי פעם כשנערך אירוע, נהגנו לשיר.

במחנה היה צריף, שבו שוכנו נשים לאחר לידה. הן עבדו והניקו את תינוקותיהן במקביל. בדרך-כלל היו אלו בחורות שהגיעו ממחנות שונים, אליהם הן נשלחו בעקבות חטאים פעוטים כגון איחור לעבודה. הייתה ביניהן אשה אחת שאהבה מאד לשמוע אותי שר, ומדי פעם נהגה להביא לי פרוסת לחם, שכן הן זכו לתנאים טובים במקצת מאלו שלנו.

בינואר 46', חלה האיש שהיה אחראי על חיתוך הלחם, ובמקומו התמנה לתפקיד בחור יהודי מלנינגרד בשם סנקה, שהיה ספר במקצועו.[9] סנקה ביקש שאני אהיה העוזר שלו בחיתוך הלחם, ואני כמובן שמחתי לקבל את התפקיד. נהגנו לחתוך את הלחם בשעות הלילה, כדי שאנשי הבריגדות יוכלו לקבל אותו למחרת בבוקר. לא אחת, ישנתי בחדר החיתוך. ביקשתי מסנקה שינעל את הדלת מבחוץ, על-מנת שאסירים שונים לא יטרידו אותי בבקשות לחם, והלכתי לישון על ספסל בחדר-החיתוך. העכברושים קיפצו סביבי ואני לא נלחמתי בהם אלא התרגלתי לחיות אתם.

[עמ'  45]

עבדתי קשה מאד באותה תקופה: חיתוך הלחם התבצע בשעות הלילה, ובשעות היום המשכתי לעבוד בחוץ כרגיל. התהלכתי כסהרורי וחבריי למחנה אמרו לי שאני עלול להתמוטט. אולם, היתרון הגדול בעבודה זו היה שיכולתי לקחת לחם לעצמי: לא אחת, כשהאשה האחראית במאפייה לא שמה לב, סחבנו לעצמנו ככר לחם. כמו כן, בעת החיתוך, מדי פעם בפעם לקחתי לחם לפי. בזכות אותן טעימות, התחזקתי והעליתי במשקלי, לאחר שנים ארוכות של חסך. עם הזמן, נעשיתי סטחנוביץ. עקב כך, התירו לי גם לגדל את שערותי.

באוגוסט 1946, שלחו אותי יחד עם 9 בחורים נוספים לקצור עשב עבור הפרות והסוסים בביצות במרחק של כ- 10 ק"מ מהמחנה. לקחנו עמנו כלי-עבודה ומצרכים לשהייה של שבוע מחוץ למחנה. הגענו למקום בהליכה ברגל לאורך נהר הויצ'גדה, כשאנו מושכים עמנו סירה עם כלי עבודה.

היה עלינו לקצור עשב בתוך ביצה באמצעות מגל ארוך. במשך כל שעות היום, פלג גופנו התחתון היה בתוך המים. נעלנו קבקבים עשויים קנים, שהמים נכנסו ויצאו מהם. יום אחד, קבקביי נקרעו, והלכתי אחרי העבודה לקחת קבקבים אחרים, שהביאו לי לנקודה מסוימת. הלכתי לאטי בשביל, כשאני קוטף לי פטל מתוך שיחים פראיים שצמחו בצד הדרך. לפתע שמעתי מאחוריי קול רשרוש חזק. הסתובבתי על עקביי, וראיתי מולי דוב חום גדול. לא איבדתי את עשתונותיי ונעמדתי מולו בשקט. ידעתי שאסור לברוח מפני דובים. הדוב הסתכל בי ואני בו, ולבסוף הסתובב ושב על עקבותיו. למזלי, הוא כנראה לא היה רעב (ייתכן שהוא אכל בעצמו פטל קודם לכן). לא המשכתי בדרכי אלא חזרתי במהירות למאהל.

בעת שהותי במחנות וגם בתקופה שלאחר מכן, עד לשובי לפולניה, התפללתי מדי יום ביומו. זכרתי היטב את התפילות והשירים הדתיים השונים מהבית, ונהגתי לשיר אותם בהזדמנויות שונות. הדבר הקל עליי פעמים רבות, ולו כדי להעביר את הזמן. כמו כן, צמתי מדי יום כיפורים. כמובן, היה קשה במיוחד לצום במחנות, ללא סעודה מפסקת, כשהנך מזה רעב, ופרוסת הלחם המונחת בכיסך והרעב אינם נותנים לך מנוח. ביום הכיפורים בשנת 41', למשל, עבדתי במקום שהיו בו פירות יער. אספתי את הפירות בתוך דליים, ונמנעתי מלהכניסם לפי בשל קדושת יום הכיפורים. היה זה כמובן סבל גדול מאד.

בכל אופן, לא הייתי קיצוני בדתיותי. לפני שנפרדתי מאבא, הוא יעץ לי: "בשעת הדחק, אל תבדוק מה כשר ומה לא, אכול כל מה שייתנו לך". ואכן, שמעתי לעצתו. למשל, בשנת 48', כשהייתי כבר משוחרר מהמחנות וגרתי בקנין-אוס, בישלתי פעם דם של חזיר, שתושבי המקום שחטו אותו, וטעמו ערב לחכי מאד.

בכל אופן, כשהייתי מאוחר יותר האחראי בקיבוץ, לא אישרתי לחברי הקיבוץ לאכול בקיבוץ ביום הכיפורים או לאכול חמץ בפסח בשטח הקיבוץ, מטעמי מסורת אולי יותר מאשר מטעמי דת. כך המשכתי לשמור על מסורת גם בהמשך חיי.


  1. ברפבוליקה של קומי, 70% מהאוכלוסיה הם רוסים, אוקראינים, בילורוסים ומעט טטרים, והאוכלוסיה המקורית של בני עם הקומי מהווה רק 30%. בני עם הקומי שייכים לקבוצת העמים הפינו אוגרים ויש להם שפה ותרבות משלהם. הם מונים כמה מאות אלפים בבריה"מ כולה ומרביתם חיים ברפבוקבליקת קומי. הם נמצאים תחת שלטון רוסי מאז המאה ה- 14. כלכלת קומי מבוססת על יערות ומרבצי פחם. מנסרות העץ מצויות ברובן באגני היערות פיצ'ורה וויצגדה. ב 1941 נסללה מסילת ברזל המקשרת את קומי עם מרכז רוסיה האירופית. בעת הקמת המסילה, מתו הרבה מאד אסירים, והיה מי שאמר ש"תחת כל אדן שוכב אדם". לחקלאות חשיבות מקומית בלבד, והיא נפוצה בעיקר בדרום קומי. בצפון, מגדלים בני קומי את איל הצפון ועוסקים בציד ובגידול חיות פרווה. חזרה
  2. בעלי המלאכה עבדו במחנות לעתים קרובות במקצוע שלהם, וזכו עקב כך לתנאים מועדפים. חזרה

 

« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »


This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of
fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities.
This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder.


JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.

  Szczuczyn, Poland     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page


Yizkor Book Director, Lance Ackerfeld
This web page created by Lance Ackerfeld

Copyright © 1999-2021 by JewishGen, Inc.
Updated 25 May 2013 by LA