תוכן עניינים

[עמ'  20]

פרק שני:  השהות בצד הגרמני (ספטמבר 1939 - מרץ 1940)

כניסת הגרמנים לעיר:

באוגוסט 39' ריחפה בשצ’וצ’ין התחושה שעומדת לפרוץ מלחמה. ב- 1.9.39, בשעות הבוקר, נפוצה שמועה לפיה הגרמנים מתקרבים לשצ’וצ’ין, שהיתה מרוחקת רק 3 קילומטרים מהגבול בין גרמניה לפולין. בהלה אחזה בתושבים היהודיים, שחששו הן מהגרמנים והן מפעולותיהם של הפולנים האנטישמיים באזור. החנויות ושערי הבתים ננעלו. חלק מהיהודים החליטו לברוח לערים הגדולות שבאזור, ביאליסטוק ולומז'ה (LOMZA). גם אני ואחי הצעיר שרוליק החלטנו לברוח. אמא הכינה עבור כל אחד מאתנו שקית ובה מזון וחפצים אחדים. כאשר עמדנו להיפרד מעליה, היא פרצה בבכי מר. לא יכולתי לראות בסבלה, והחלטתי להישאר בשצ’וצ’ין ולחלוק את גורלי עם שאר בני משפחתי ובני עירי. מאוחר יותר התברר שרבים מאלו שברחו, נורו בדרכים על-ידי מטוסי הגרמנים.

ביום חמישי, ה- 7 בספטמבר, בשעות הבוקר, נכנסו הגרמנים לעירנו מכיוונים שונים, לאורך קו הגבול כולו. למחרת, ביום שישי, נתפסו יהודים ברחובות ונלקחו לעבודות כפייה בתוך העיר. בערבו של אותו יום שישי, תלו הגרמנים כרזות ברחובות, לפיהן על כל הגברים - יהודים ופולנים - שבגילאי 16-50 להתייצב בכיכר השוק לצרכי רישום, ביום שבת עד לשעה 11 בבוקר.

בשבת בבוקר, החלו האנשים להאסף בכיכר השוק. הגרמנים הציבו במקום שולחן עם כסאות, כדי לגרום לנו לחשוב שמטרתם היא לערוך רישום ותו לא. אבי, אחי הצעיר ואני הגענו למקום. אחרי שכולם התאספו, הופיעו לפתע אנשי משמר גרמני נוספים, הקיפו אותנו ולקחו אותנו לרחבה, שבה היה משרד של משמר הגבול הפולני. מסביב, עמדו מכונות ירייה. הגרמנים ערכו חיפושים אצל כל אחד מאתנו, תוך שהם מכים אותנו ללא הבחנה. לאחר מכן, הם סידרו אותנו בשורות. הם ציוו על כל מי שלא מלאו לו 16 שנה לצאת מהשורה. אחי שרוליק, שמלאו לו זמן קצר קודם לכן 16 שנה, לבש מכנסיים קצרים ונראה צעיר מכפי גילו. יעצתי לו לצאת מהשורה, והוא יצא ושוחרר. מאוחר יותר, הרהרתי לא אחת מה היה קורה לו היה אחי מתלווה אליי בהמשך דרכי. חשבתי לעצמי שייתכן מאד שהדבר היה מקשה דווקא על שנינו, שהרי יותר קל לקחת סיכונים ולהנצל דווקא בהיותך לבד.

בשלב הבא, הובילו את כולנו אל בנין בית הכנסת הישן בקצה העיר. הושארנו שם למשך כל הלילה, כשלבנו מלא כל העת חשש שמא הגרמנים עומדים להפציץ את בנין בית הכנסת ולשרוף את כולנו בתוכו. למחרת בבוקר, הגרמנים התירו לבני-משפחותינו לבוא ולהביא לנו אוכל. אמי ואחותי באו והביאו עמן אוכל לי ולאבי. הגרמנים אמרו לבני-משפחותינו שהם יוכלו לבוא לבקרנו גם בצהרים, וכך אכן היה. הגרמנים אמרו להם שהם יוכלו לבוא גם בערב, אולם מייד לאחר שהם הלכו, בשעות אחר הצהרים, החלו הגרמנים לגרש אותנו לכיוון גרמניה. כך, לא היה סיפק בידי להפרד מבני משפחתי. לא האמנתי אז שלא אשוב עוד לראותם לעולם.

[עמ'  21]

עוד באותו יום אחר הצהרים, גירשו אותנו רגלית אל מעבר לגבול, מרחק של כשלושה קילומטרים, לתוך השטח הגרמני. משם המשכנו לעיר ביאלה (BIALA), שבמרחק 17 קילומטרים נוספים לתוך גרמניה. היה עלינו לרוץ ומי שלא מיהר מספיק, נורה על-ידי הגרמנים. מולנו שעט הצבא הגרמני שהוזרם לתוך פולניה, ועורר אבק, רעש והמולה. התושבים הגרמניים המקומיים שלידם עברנו התנפלו עלינו בגידופים ובצעקות. הם צעקו שהיהודים אשמים במלחמה ושיש לטבוח בכולנו. אחד מהם ירק בפניו של אבי.

הגענו לביאלה, ונשארנו ללון שם באותו לילה, תחת כיפת השמיים. הגרמנים אסרו עלינו להתרומם ממקומנו.

למחרת בבוקר, נערך מסדר. הגרמנים קראו לכל מי שגילו מעל 50 לצאת מהשורה. לאבא היה זקן והוא נראה בוגר מכפי גילו. יעצתי לו לצאת מהשורה והוא אכן יצא, ושוחרר יחד עם אנשים נוספים בחזרה לשצ’וצ’ין. גם ממנו לא נפרדתי פרידה של ממש.

עוד באותו בוקר, הוכנסנו לתוך קרונות והובלנו עשרות קילומטרים צפונה, לעיר ראסטנבורג (RASTENBURG), שם היה עלינו להחליף רכבת. בעיר ראסטנבורג, היה עלינו לעבור דרך הרחובות הראשיים, כשמקדימה צועדים הלוקים בנפשם והחלכאים שבנו, אשר הגרמנים דאגו להציבם בראש הטור, כדי להראות לאוכלוסיה המקומית כאילו היינו אוכלוסייה עלובה. התושבים הגרמנים שחלפנו לידם הפגינו שמחה ללא גבול לאידנו. רבים מהם יצאו מחנויותיהם בקריאות שמחה.

בראסטנבורג עלינו על רכבת, ונסענו בה עד למקום שנקרא קליין דקסן סטבלק, במרחק כ - 30 ק"מ מקניגסברג. היה זה שטח ריק, שבהדרגה הפך למחנה. רוכזו בו פולנים ויהודים מערים שונות באזור שנכבשו על-ידי הגרמנים, כמו לומז'ה, סטאוויסק, קנישין, אוסטרובי, אוסטרולנקה ועוד.  

כאשר הגענו לקליין דקסן סטבלק, החיילים הגרמנים אילצו אותנו לחפור בורות ואמרו לנו שאלה יהיו קברינו. אחדים מאתנו התעלפו מרוב רעב וצמא. אחרים ביקשו לשתות, ואז הצביעו החיילים הגרמנים על הפרות הרועות בשדה, ואמרו להם שאם הם צמאים, מוטב שישתו את השתן של הפרות. מקובל לומר שחיילי הצבא הגרמני היו אכזריים פחות מאנשי הס"ס הגרמניים, אולם מנסיוני, אלו היו גרועים לא פחות מאלו.

בשעות הערב, שהיה במקרה ערבו של ראש השנה, קיבלנו מעט קפה ופרוסת לחם, שבאותן נסיבות נדמו בעינינו כיין וכעוגות הטובים ביותר. את הפולנים שיכנו באוהלי-בד שהוצבו במחנה, ואילו אנו נשארנו להמתין במגרש, על האדמה הרטובה. סביבנו ניצבו שומרים גרמנים חמושים במקלעים. סבלנו מרעב ומקור. לאחר מכן, הועברנו כולנו לאוהל גדול. באוהל, התפללנו כולנו בהתרגשות רבה תפילת ערבית של ראש השנה וליפא-חיים, בנו של הרב יוסעלע, נשא תפילה מרגשת כשליח-ציבור.

למחרת, הגרמנים גילחו את שער ראשינו והכניסו את בגדינו לחיטוי. בכל פריט לבוש שהיה לנו, הגרמנים גזרו משולש גדול  - בברך הימנית של המכנס ובגב המעיל - ותפרו במקומם בד אדום, כדי שאם נברח, יוכלו לזהותנו כאסירים בנקל.

[עמ'  22]

עם הזמן, נוספו במחנה אוהלי-בד ועברנו לגור בהם. בכל אוהל גרו למעלה מ- 100 איש. האוהלים סודרו שורות שורות, בהתאם לסדר הבא:

בשורה הראשונה של האוהלים, שוכנו גרמנים שכונו "פולקסדויטשה", כלומר גרמנים ששירתו בצבא הפולני וגרו באזורים שהיו שייכים לגרמניה לפני המלחמה. הם קיבלו את היחס הטוב ביותר במחנה, ובין השאר תמיד קיבלו אוכל ראשונים. בשורה הבאה של האוהלים, שוכנו חיילים פולנים לא יהודיים שנשבו על ידי הגרמנים. בשורה הבאה של האוהלים, שוכנו אזרחים פולנים שנשבו על-ידי הגרמנים. בשורה הבאה, שוכנו חיילים יהודים שלחמו בצבא הפולני. בשורת האוהלים האחרונה, שוכנו אנו, האזרחים הפולנים היהודים. היחס אלינו היה הגרוע ביותר. כשעמדנו בתור לקבלת אוכל, הגויים קיבלו תמיד לאכול לפנינו, גם אם הגיעו אחרינו. המרק שהם קיבלו היה תמיד סמיך מזה שלנו. אנו קיבלנו מרק רק לאחר שהוספו לו מים והוא איבד מסמיכותו.

המזון שקיבלנו לאכול היה דל ביותר: בבוקר, קיבלנו נוזל שכונה קפה, אך הכיל בעיקר מים דלוחים. בצהרים, קיבלנו מרק דליל, ולפנות ערב קיבלנו כיכר לחם אחת במשקל קילוגרם אחד ומעט ריבה לכל חמישה אנשים. חתכנו את כיכר הלחם לחמישה חלקים, ומדדנו כל חתיכה וחתיכה בקש, על-מנת שתתקבלנה חמש חתיכות שוות בגודלן. לאחר מכן, הגרלנו ביננו את החתיכות השונות. כל פירור לחם נחשב אז בעיננו בעל ערך רב. על דיירי כל אוהל היה לשלוח חמישה נציגים כדי לקבל את האוכל עבור דיירי האוהל כולו. על אף שהייתי בין הצעירים באוהל שלי, דיירי האוהל בחרו בי להיות בין מקבלי האוכל, כיוון שסמכו עליי שלא אקח מהאוכל לעצמי. יום אחד, בשבת, כשהלכתי לקבל את האוכל, שמעתי לפתע ירייה. התברר שהגויים הפולנים התנפלו על האוהל שלנו והתפתחה במקום קטטה. הגרמנים שמעו זאת, ומיד, בלי לברר מה קורה, ירו לתוך האוהל, ואחד הבחורים, אחיו של חברי אריה בריס, נהרג.

יום אחד בתחילת חודש אוקטובר, כשהיינו באותו מחנה, הגרמנים הודיעו כי מתארגנת קבוצה לעבודות בממל (KLAIPEDA) או בכפרים אחרים ליד הים הבלטי וקראו למי שמעונין לבוא להרשם לעבודה שם. אני החלטתי מייד להירשם. חשבתי לעצמי שלא אכפת לי לעבוד קשה, כל עוד מובטח לי שאקבל אוכל. עמדתי בתור, ולפתע נדחף בחור אחד ונעמד בתור לפני. אמרתי לו שהייתי בתור לפניו, אך הוא סירב לוותר לי על מקומו. לא היה לי כוח להאבק עמו. בדיוק לאחר שהוא נרשם, הגרמנים סגרו את הרשימה. מאוחר יותר התברר כי אותה קבוצה לא שבה מהמקום אליו היא נשלחה. בדיעבד, עלתה בי המחשבה שאולי היה זה אליהו הנביא שנשלח לעמוד בתור לפניי והודות לו חיי ניצלו.

 

מחנה אכנשטיין:

בינתיים, בזמן שהיינו במחנות בגרמניה, ב- 23.9.39, הוחל ביישום הבנות ריבנטרופ-מולוטוב לחלוקת איזור פולין בין הרוסים לבין הגרמנים. חלק מהישובים באיזור, וביניהם עירי שצ’וצ’ין, עברו לידי הרוסים, וחלקים אחרים עברו לידי הגרמנים.

[עמ'  23]

ב- 27 באוקטובר, הגרמנים הודיעו כי הם אוספים את הצעירים שגילם למטה מגיל 18 ואת החולים כדי להשיבם למקומות מגוריהם בפולניה. למרות שהייתי כבר כמעט בן 19, אמרתי שעדיין לא מלאו לי 18. לא היו בידינו תעודות זהות והם לא יכלו לבדוק את הדבר. הגרמנים העמידו אותי בתוך קבוצה שהם התלבטו מה לעשות לגביה. עמדנו והמתנו, עד שהגיעו קצינים והחליטו להעלות גם אותנו לרכבות. בכל אותו יום נסענו ברכבת עם החלונות הסגורים, כשבלבנו שמחה, כי האמנו שאנו אכן שבים סוף-סוף לבתינו.

בערב, הגענו לעיר בשם ז'לדובה (DZIALDOWO), והגרמנים ערכו רישום של האנשים. כעבור מספר ימים, כל האנשים שהתגוררו בשטחים שעברו לידי הגרמנים שוחררו. תושבי השטחים שנכבשו על ידי הרוסים, ואני ביניהם, לא שוחררו. ב- 1 בדצמבר, ביום שישי, נצטווינו לעלות לרכבת. אמנם ברכבת זו כמעט שלא היו שומרים, אך איש מאתנו לא העלה על דעתו לברוח, כיוון שהאמנו באמת ובתמים שאנו עומדים לשוב לבתינו. בערבו של אותו יום, התברר לנו כי טעינו טעות מרה: ירדנו מהרכבת, כשהגרמנים מקבלים את פנינו במכות ובצעקות. הבנו כי נשארנו בתחום גרמניה. הגרמנים רדפו אותנו לאורך מספר קילומטרים, בגשם שוטף, עד למחנה בשם אכנשטיין. בחשכה נשמעו מכל עבר קריאות הכאב והאכזבה של האנשים.

נשארנו במשך חמישה שבועות במחנה אכנשטיין. גרנו בצריפים עשויים לבידים (חומר דמוי קרטון). בכל צריף היו כ- 400 יהודים. גם שם סבלנו מאד מקור, רעב, מחלות ולכלוך. פעם אחת הביאו קצינים גרמנים את נשותיהם אלינו למחנה כדי להראות להם כיצד נראות כינים.

מדי בוקר, היה עלינו לצאת מהצריפים בשעה מוקדמת, בטרם זרחה השמש, כדי לקבל את ארוחת הבוקר. היה עלינו להמתין שעה ארוכה, עד ששאר האסירים קיבלו את מנותיהם, ורק אז קיבלנו אנו את מנתנו. אסירים רבים שהיו חולים ביקשו להשאר בצריף ולמות בשקט, כדי לחסוך מעצמם סבל זה, אולם תחנוניהם לא הועילו. הגרמנים אילצו את כולם לצאת, ומי שלא מיהר, דורבן לעשות כן על-ידי דקירות כידונים.

באותה תקופה במחנה אכנשטיין נשברו משקפי. היה זה תוך כדי כך שניסיתי להגן על חבר שלי שהתקוטט עם חברו, שגם הוא היה יהודי. מאז, במשך שנים ארוכות, נותרתי ללא משקפיים ולא ראיתי היטב. הדבר לא תרם, כמובן, לשיפור מצב רוחי.

 

הירי בסוביבור:

ב- 9.1.40 שוב העלו אותנו הגרמנים לרכבת, יהודים ופולנים בקרונות נפרדים. הצפיפות בקרונות היתה איומה וכן לא היו בקרונות אוכל או מים. נסענו דרומה, דרך תחנות שונות  - דנציג, בידגושץ', פוזנן, לודז', ורשה, לובלין. בלובלין, בליל שבת, הגיעו לרכבת נציגים של "הצלב האדום" וחילקו אוכל ושתיה אך ורק לפולנים. לאחר מכן, כל הפולנים שהיו עמנו שוחררו, ואילו אותנו השאירו ברכבת, שהמשיכה בדרכה. היו שניסו להמלט מהרכבת בתחנות השונות, אך הגרמנים ירו עליהם. בסך הכל, היינו בקרונות כ- 650 יהודים, מתוכם כ- 50 איש מתו בקרונות מרעב ומחולשה.

[עמ'  24]

ב- 12.1.40, ביום שישי בערב, הגענו לעיר חלם. אנשי ס"ס קיבלו שם את פנינו. הבנו שמשהו גרוע מאד מצפה לנו. למחרת, ביום שבת, המשכנו לנסוע ברכבת, עד ליער סוביבור. כאשר הגענו ליער, הגרמנים הורו לנו לצאת מהרכבת, להוציא ממנה את המתים ולהסתדר בטורים של חמישה איש. מיד כשהתחלנו להוציא את המתים, החלו הגרמנים לירות עלינו. הבהלה היתה גדולה. מכל עבר סביבי נורו אנשים ונפלו ארצה. בכוחותי האחרונים, פתחתי בריצה לתוך מעבה היער. רצתי בתוך השלג העמוק. מדי פעם נפלתי ושמעתי את כדורי הרובים שורקים מעלי. בנס לא נהרגתי. המשכתי לרוץ כשענפי העצים הקפואים דוקרים אותי בכל גופי. לאחר שיצאתי מטווח האש, המשכתי להסתובב ביער במשך שעות אחדות, עד ששבתי לאותו מקום שבו ירדנו מהרכבת. הרכבת כבר לא היתה שם. לעיניי נגלה מחזה איום ונורא - מאות הרוגים, בהם בני עירי לשעבר, היו מוטלים על פני הקרקע, בשלג ובכפור. גופותיהם קפאו בצורות שונות ומשונות, ואותו מחזה, שלעולם לא ימוש מזכרוני, היה מחריד ביותר.

עזבתי את המקום והמשכתי לרוץ עד שהגעתי לכפר סוביבור, שאליו הגיעו גם ניצולים נוספים. כשהגעתי לכפר, נכנסתי לביתו של אחד האיכרים, וביקשתי דבר-מה לאכול. היה זה איכר עני מאד והוא אמר שאין לו אוכל לתת לי, אולם באותה עת הוא בישל בסיר תפוחי אדמה, עם הקליפות והלכלוך שבהם, עבור החזירים. ניגשתי לסיר ובלעתי את תפוחי האדמה כפי שהיו, עם כל הלכלוך, לתדהמתו הרבה של אותו איכר. איכר אחר באותו כפר נתן לי בגדים, במקום אלו שהיו לי, שכן פחדתי שאם אשאר עם הבגדים שמוטבע בהם משולש אדום, אזוהה על-ידי הגרמנים.

החלטתי יחד עם ניצולים אחרים לנסות לעבור את הגבול לשטח הרוסי דרך נהר הבוג, שהיווה את הגבול בין גרמניה ורוסיה. נחלקנו לקבוצות של שניים ושלושה אנשים, כדי שהגרמנים לא יבחינו בנו, והחלנו לפסוע ביערות ובשדות המכוסים שלג עמוק. לאחר מספר שעות של צעידה, הבחנתי לפתע באור המנצנץ ממרחק רב. התקדמנו לכיוון האור, עד שהגענו לכפר ששמו ז'לובעק (RZLOBEK). בכפר, פגשנו ניצולים נוספים מהירי בסוביבור. איכרי המקום הציעו לנו אוכל וחדרים לישון בהם. האיכרים שבביתם התארחתי הציעו לי מקום לינה על ספסל ליד התנור ונתנו לי אורז לאכול. לאחר שלא בא לפי אוכל במשך תקופה ארוכה, לא יכולתי להתאפק והתנפלתי על המזון. בדיעבד, ברור לי שהתנפלות שכזו הינה מסוכנת ביותר, ועלולה להוביל אפילו למוות. למזלי, הנוצרים שאצלם התארחתי יצאו לחגוג באותו לילה, שכן היה זה בדיוק ערבו של אחד החגים הנוצריים, ומיד לאחר שהם יצאו, הקאתי את האוכל הרב שאכלתי והדבר הקל את מצבי. מכיוון שהרצפה הייתה נקייה ומצוחצחת לכבוד החג, לא היה לי נעים ללכלך אותה, ומשום כך, הקאתי על עצמי ועל בגדיי. התביישתי שמארחיי יראו זאת, ולכן בבוקר השכמתי קום והסתלקתי מהמקום.

[עמ'  25]

באותו יום, המשכתי לצעוד לכיוון הגבול יחד עם שני בחורים נוספים. פסענו באיטיות ובכבדות בתוך השלג העמוק. התקדמותנו היתה איטית ביותר. בעודנו הולכים, התקרבה מולנו לפתע מזחלת, ובה שני גברים. הם שאלו אותנו אם אנו בין השבויים שהגרמנים ירו לעברם. היססתי לפני שעניתי, מכיוון שהתעורר בלבי החשד, שמא הם נשלחו על ידי הגרמנים על-מנת לתפוס אותנו. הם הבחינו בחששנו, והרגיעו אותנו כי אל לנו לחשוש מפניהם. הסתבר שהיו אלו יהודים מהעיר הסמוכה וולודאבה (WLODAWA), אשר מיד משנודע להם על הירי בסוביבור, הם ארגנו קבוצות של אנשים שייצאו לשטח לחפש ניצולים כדי לעזור להם, וכן כדי להביא את המתים לקבורה ב"קבר ישראל". עלינו עמם על המזחלת והגענו עמם לוולודאבה.

יהודים אחרים שניצלו מהירי בסוביבור ניסו להמשיך בדרכם ולחצות את נהר הבוג, כדי לעבור לשטח רוסיה, אך הרוסים לא איפשרו להם לעבור את הגבול, ורבים מהם קפאו למוות על נהר הבוג.

 

השהות בוולודאבה:

יהודי העיר וולודאבה קיבלו את פנינו בשמחה, על שעלה בידם להצילנו, מהולה בעצב, על הנסיבות הקשות שבעקבותיהן הגענו אליהם. ואכן, הגענו אליהם במצב קשה מאד, לאחר ארבעה וחצי חודשים של שהות במחנות אצל הגרמנים: היינו רזים מאד, לא מגולחים ושפופים. נראינו כמו מוזלמנים. אנשים שראו אותנו פכרו את ידיהם בחמלה. שכן שגר מול ביתי בשצ’וצ’ין וראה אותי במצבי זה לא הצליח לזהותני.

שוכנתי באחד משני "שטיבלך" של חסידים בעיר, שהפכו לבתי חולים מאולתרים ושכבו בהם כ- 40 חולים. רוב החולים היו נפגעי כפור, שאיברים שונים בגופם קפאו, כגון רגליים, ידיים, אוזניים, אף או פנים. במקרים רבים, היה צורך לחתוך את האבר הקפוא, ללא הרדמה. צעקות הפצועים היו נוראות.

מיד עם הגיעי, בדק אותי רופא בשם ד"ר שפרינגר. למחרת, לקחו אותנו לבית המרחץ של העיר, שרפו את הבגדים המטונפים שלבשנו, ונתנו לנו בגדים חדשים במקומם. ד"ר שפרינגר והאחים הרחמנים ברגר והימלפרב טיפלו בחולים. נשות ובנות העיר סייעו ככל שיכלו. אנשים כמו גברת ציגל, דוד, אפרים ואחרים, הביאו לנו מאכלים מכל טוב. אדם בשם משהל'ה ציגלמן, הגיע אלינו מדי ערב עם מיחם עם תה ולחם, תוך שהוא מסכן בכך את חייו, שכן אסור היה להתהלך ברחובות בשעות הלילה.

בסך הכל שכבתי באותו שטיבל כשישה שבועות. כעבור שישה שבועות, עברתי ללון בבית משפחה בעיר. קיבלנו מזון מהמטבח לפליטים מהערים וינה וקאליש. ניצולים אחרים, שהגיעו במצב טוב יחסית, שוכנו בבית המדרש של דוד ביגמן.

בינתים, אנשי וולודאבה המשיכו לחפש ניצולים נוספים ודאגו, במקביל, לקבור את גופות המתים שהובאו מן היער. בסך הכל נקברו בוולודאבה 473 יהודים קורבנות הירי בסוביבור, רובם בני עירי. תושבי וולודאבה הקפידו על זיהוי המתים לפני הבאתם לקבורה, כדי שלא תשארנה נשים עגונות, באמונה תמימה שהעולם ימשיך לנהוג כמנהגו. גברי העיר עבדו קשה מאד בכריית הקברים, שכן האדמה הייתה קפואה עד לעומק רב וקשה היה לחפור בה. כמה מהניצולים הציעו את עזרתם, אך אנשי העיר סרבו, בטענה שהם עדיין חלשים מכדי לעבוד, וכי מזונם מובטח להם גם אם לא יעבדו.

בינתים הורע המצב. הגרמנים ששהו באזור תפסו מדי פעם יהודים והכריחו אותם לעבוד עבורם בעבודות שונות. לאחר ששהיתי כ- 10 שבועות במקום, יצאה פקודה מעם הגרמנים, לפיה כל בני הנוער צריכים להתיצב לעבודות כפייה. הבנו שהגרמנים עלולים לשלוח אותנו שוב למחנות, או גרוע מזה. החלטתי, יחד עם מספר בחורים אחרים, לנסות לחצות את הגבול דרך נהר הבוג, כדי לשוב הביתה לשצ’וצ’ין. הרבי מרזין, שהתייעצנו עמו, תמך בהחלטתנו זו. ניצולי סוביבור אחרים החליטו להשאר בוולדואבה, אם מכיוון שהתקשו ללכת או מסיבות אחרות. חלקם נישאו לבנות מקומיות.

לצערי, רבים מבין אלו שעזרו לנו וכן מבין חבריי שנותרו בוולודאבה, הושמדו מאוחר יותר על-ידי הגרמנים, במחנה הריכוז בסוביבור. לעולם לא אשכח את העזרה הרבה שהושיטו לנו תושבי וולודאבה.

 

szc027.jpg
חלק ממפת פולניה, בה סומנו מקומות שונים בהם הייתי: 1 - שצ'וצ'ין; 2 - גרייבו; 3 - אוגוסטוב; 4 - ביאליסטוק; 5 - וולודאבה (יער סוביבור נמצא קילומטרים ספורים דרומית לוולודאבה); 6 - ברסט (בריסק); 7 - ראסטנבורג

 

תוכן עניינים


This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of
fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities.
This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder.


JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.

  Szczuczyn, Poland     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page


Yizkor Book Director, Lance Ackerfeld
This web page created by Lance Ackerfeld

Copyright © 1999-2024 by JewishGen, Inc.
Updated 25 May 2013 by LA