« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »

[עמ'  9]

משפחתה של אמי:

אמי, לאה-גיטל, נולדה ב- 4.12.1893 בעיר שצ’וצ’ין. הוריה, יצחק וחיה קוברסקי, נפטרו בטרם נולדתי. ככל הידוע לי, הייתה בבעלותם חנות מכולת. אמי הייתה בת-הזקונים במשפחתה, והיו לה שתי אחיות וחמישה אחים מבוגרים ממנה. שתי אחיותיה נישאו ועברו להתגורר עם בעליהן בעיר גרייבו.

szc009.jpg
אמי, לאה-גיטל, בצעירותה

 

אחיה של אמי היגרו כולם לארצות-הברית לפני מלחמת העולם הראשונה, עקב גיוס אחיהם הבכור לצבא הצאר הרוסי לפני מלחמת העולם הראשונה. במוצאי שבת אחד, זמן קצר לאחר גיוסו לצבא הצאר, הגיע דודי זה מלווה בשני קוזאקים כדי להפרד מעל בני משפחתו. בני המשפחה כיבדו את הקוזאקים באוכל ושתייה, ובה בעת, סבי לקח את דודי וברח עמו משטח פולניה, שאז נשלטה על-ידי הרוסים, על-מנת שהוא לא ייאלץ לשוב לצבא הצאר. לאחר שדודי עבר את הגבול, הוא היגר לארצות-הברית. מאוחר יותר, הצטרפו אליו ארבעת אחיו האחרים. הוריה של אמי  לא רצו להצטרף אליהם, מכיוון שהיו דתיים מהם.

בשנת 20' או 21', הגיע אחד מדודי אלו מארצות-הברית לביקור בבית הורי בשצ’וצ’ין. הוא רצה שנצטרף אליו לארצות-הברית, ואף הגיש מספר פעמים בקשות הגירה לארצות-הברית עבורנו, אך בקשות אלו נדחו בכל פעם מחדש על-ידי השלטונות האמריקאיים.

[עמ'  10]

לאחר המלחמה, איתרתי את כתובתו של אחד מאחיה של אמי, עזרי קובה, בארצות-הברית ונוצר ביננו קשר. הוא הציע לי לבוא לגור עמו בארצות-הברית, אך אני העדפתי לגור בארץ ישראל.

אחיותיה של אמי נשארו בגרייבו עם בני משפחותיהן. הן ורוב בני משפחותיהן נספו בשואה, מלבד אחדים מצאצאיהן, שהיגרו לארצות אחרות.

szc010.jpg
קיילע, אחותה של אמי, שנספתה בשואה

 

ילדותי ונעוריי:

אבי ואמי  נפגשו ונישאו זה לזו ב- 15.11.1915, כשאמי הייתה בת 22 ואבי בן 25 לערך. הם בחרו להתגורר יחדיו בשצ’וצ’ין. אבי עבד ככובען ומכר את הכובעים שהוא ייצר בחנות הצמודה לביתנו. מלבדו, היו בשצ’וצ’ין שני כובענים נוספים, אולם הכובעים שהם הכינו היו פשוטים יותר מאלו שהכין אבי. אמי הייתה עקרת בית והקדישה את חייה  לטיפול מסור בילדיה ולעבודות הבית הרבות.

להוריי נולדו שני בנים וארבע בנות: אחותי הבכורה פרידה (פרדקי) נולדה בשנת 1918, אני נולדתי בשנת 1920, אחי שרוליק (ישראל-חיים) נולד בשנת 1923, אחותי חיה-זלקה נולדה ב- 31.5.25 ואחותי הצעירה רות (רותקי) נולדה ב- 5.1.28. לפני שנולדה אחותי הבכורה, נולדה להוריי בת נוספת ושמה חיה, שנפטרה מדלקת קרום המוח בהיותה בת 6  ואיני זוכר אותה כלל.

[עמ'  11]

szc011.jpg
תעודת נישואיהם של הורי לייזר ולאה (שצ'וצ'ין, 15.11.1915)

[עמ'  12]

szc012.jpg
מימין לשמאל: אני, אחי שרוליק ואחותי פרידה (פרדקי) בילדותנו

 

ביתנו היה בית דתי ליטאי. מדי בוקר, נהגנו להתפלל בבית-הכנסת. את פני השבת קיבלנו תמיד בהכנות מיוחדות: אמא ניקתה את הבית לכבוד שבת, ומדי יום חמישי בלילה הכינה חלות ועוגות, וביום שישי לקחה אותן למאפייה כדי לאפותן. כן היא נהגה להביא למאפיה את החמין שהכינה, וביום שבת בבוקר נהגנו לקחתו לביתנו כדי לסעוד את סעודת השבת, כמו שאר יהודי העיר.

זמן קצר לפני כניסת השבת, היה דיין בית הכנסת עובר בין החנויות בעיר ומודיע שיש לסגור את החנויות לקראת השבת המתקרבת. כל יהודי העיר - גברים, נשים וילדים, התכנסו לתפילת השבת בבית הכנסת. אורחים שהגיעו לעיר הוזמנו תמיד לסעודת ליל שבת בבתיהם של תושבי העיר. בעת הסעודה החגיגית, בקעו זמירות ליל השבת מכל בית. לאחר הסעודה, מדי ליל שבת וכן ביום שבת, נהגנו ללבוש את מיטב מחלצותינו ולצאת לטייל ברחוב הראשי של העיר.

גם את החגים היהודיים נהגנו לחגוג ברחובות העיר. בפורים, נהגנו לצאת מחופשים לרחובות. התחפושות היו כמובן פשוטות בהרבה מאלו של היום: נהגנו להפוך את המעיל לצדו השני ולמרוח על הפנים חומרים שונים, בעיקר פחם, וזו הייתה התחפושת כולה.

את חג הפסח חגגנו כהלכתו. לקראת החג, ערכנו תמיד נקיון יסודי. הוריי הוציאו את כל הכלים והספרים מהארונות החוצה כדי לאווררם והורידו את כלי הפסח המיוחדים מעליית הגג. אנו עזרנו להם במלאכות אלו והייתה זו חוויה מרגשת מאד עבורנו. לקראת החג, אמא הכינה מאכלים מיוחדים, כגון "גריוון"  - מאכל עשוי משומן אווזים, שטעמו זכור לי כמשובח במיוחד, וכן לביבות ממצות כתושות שכתשנו בעצמנו באמצעות מכתש גדול מעץ שהועבר מבית לבית. 

את ליל הסדר נהגנו לחגוג במסגרת המשפחה המצומצמת. אבא סבל באופן קבוע בליל הסדר מכאבי-ראש, שכן הגברים אשר באו באותו יום לחנותו כדי לקנות כובעים לכבוד החג, הגיעו כמעט

[עמ'  13]

תמיד לאחר שביקרו קודם לכן במספרה, ומשערותיהם נדפו ריחות שונים ומשונים. אבא היה רגיש לריחות אלו, וחטף מהם כאב ראש למשך כל אותו יום.

מבחינה כלכלית, לא היינו עשירים גדולים, אך גם לא עניים. גרנו בשכירות בבית הצמוד לחנות, שהיו בו שני חדרים ומטבח. השירותים היו בחצר. תנאי החיים באותם ימים תבעו עמל רב: את מי-הרחצה, שלא היו טובים לשתייה, נהגנו לשאוב מבאר שהיתה בחצר. את מי-השתייה הביאה לנו גויה מהנהר. חלב טרי קנינו מאשה יהודייה שכונתה "פרל די מילכיקה" ('פרל החלבנית').

את הבית חיממנו באמצעות תנור מחרסינה, שעמד בין שני החדרים והבערנו בו אש באמצעות עץ וכבול (ומאוחר יותר באמצעות פחם). במטבח היו כיריים לבישול, שגם בהם הבערנו אש באמצעות עץ וכבול. לקראת החורף, קנינו מלאי של גזרי-עץ וכבול שיספיק לחורף כולו, ואחסנו אותם במחסן שבחצר. באותו מחסן, היה גם לול קטן ובו מספר תרנגולות שנועדו לשחיטה או לגלגול כפרות ביום-הכיפורים.

מדי יום שלישי ושישי, נערכו בעיירה 'ימי-שוק', בהם קנינו מוצרים שונים מאיכרי הסביבה הגויים. נשות האיכרים מכרו מוצרי חלב, כגון גבינה, חמאה, ביצים ותרנגולות, ואילו האיכרים עצמם מכרו כבול, עצים וכן ירקות שונים כגון תפוחי-אדמה, כרוב ושאר ירקות. נהגנו לקנות כמויות גדולות במיוחד של ירקות מסוימים, כגון תפוחי-אדמה, גזר וסלק - מספר שקים שמשקל כל אחד מהם עשרות קילוגרמים - על-מנת שיספיקו לנו למשך תקופה ארוכה, של כשלושת-רבעי שנה, במהלכה שמרנו אותם במרתף בביתנו. את תפוחי-האדמה כיסינו בקש, כדי שלא יתקלקלו בימות החורף. במרתף עמדה גם חבית, ובה כרוב כבוש שהכנו.

בקיץ, קנינו פירות שונים מידי יהודים, אשר חכרו מטעים מידי הגויים וגידלו בהם פירות במשך מספר חודשים, עד שהבשילו, ולאחר מכן מכרו אותם בשוק. בסוף הקיץ, הכנו ריבות מפירות שונים, כמו תפוחים, דובדבנים ושזיפים וכן יין לכבוד חג הפסח הבא.

בהיותי נער, הגיעו לראשונה עגבניות לאזורנו. טעמן לא ערב לחכנו בתחילה, ובמשך תקופה ארוכה, אכלנו אותן מתובלות במלח או עם דג מלוח, עד שהתרגלנו לטעמן.

כתינוק, הייתי חולני מאד. אמי נסעה עמי לרופאים שונים בסביבה ולרבנים, שנתנו לה קמעות עבורי. היא סיפרה שרופא אחד רואה-שחורות בדק אותי פעם, ומיד אחר-כך ניסה לנחמה: "לא נורא, את עוד צעירה ויהיו לך ילדים אחרים". אולם אני התגברתי על המחלות, ואולי דווקא הודות להן התחסנתי והתחשלתי, וגופי יכול היה לעמוד בכל אותן תלאות קשות שבאו עליי לאחר מכן. כילד הייתי חרוץ ושקט. כבר מגיל צעיר מאד, ניכר בי כשרון לזמרה, ועוד בהיותי רך בשנים, עליתי על שולחן ביתנו ונתתי קולי בחזנות.

עד גיל 6, ביליתי בחיק משפחתי ולא במסגרת חינוכית כלשהי. בגיל 6 התחלתי ללמוד ב"תלמוד-תורה" בשצ’וצ’ין. למדנו שם מהבוקר עד הערב, עם שתי הפסקות במהלך היום. הלימודים התבססו

[עמ'  14]

בעיקר על חומש, תנ"ך וגמרא. למדנו לקרוא אותיות עבריות, כדי לקרוא את התנ"ך והתפילות בעברית. מי שלא ידע לקרוא בסוף כיתה א', נאלץ להשאר בה שוב, עד שלמד לקרוא, וחוזר חלילה. כתוצאה משיטה זו, לא היו אצלנו אנאלפביתים כלל. בכיתה ד' התחלנו ללמוד גם מקצועות נוספים: פולנית, היסטוריה, גיאוגרפיה וחשבון. אני נטיתי מאז ומעולם במיוחד לתחומים של גיאוגרפיה והיסטוריה.[1]

כילדים, נהגנו לשחק משחקים שונים: נהגנו למשל להכין כדורים מסמרטוטים שונים ולשחק בהם או לגלגל חישוק על הארץ באמצעות חוט ברזל. בחורף, כשלמדנו בלילות, נהגנו להכין לעצמנו פנסים: לקחנו את חלקה התחתון של קופסה למשחת נעליים, יצרנו בו שלושה חורים, הנחנו עליו נר, וכיסינו אותו בחלקו העליון של בקבוק. קשרנו אותו בעזרת חוטי ברזל, וכך היה לנו פנס.

כשהייתי בן שמונה וחצי בערך, אבא קנה לי ולאחי הקטן לכבוד חג השבועות זוג נעליים חדשות עשויות מברזנט עם סוליית גומי. היה זה מוצר חדש ומלהיב עבורנו. אולם תוך זמן קצר, גרמו לי אותן נעליים לזיהום חמור ביותר, עם כמות רבה של מוגלה, עד כי לא יכולתי ללכת כלל. הרופא המקומי לא ידע כיצד לעזור לי. שכבתי בבית במשך מספר חודשים, עד שסבתי  מגרייבו אמרה שיש אצלם בעיר רופא צבאי שמטפל בבעיות כגון אלה. אמא עזבה את כל עבודות הבית ונסעה עמי אל הרופא בגרייבו. היה זה סמוך לראש-השנה. הרופא נתן לי משחה ונוזל מיוחד נגד זיהום, ושטפתי בו את רגליי. הוא הבטיח שתוך עשרה ימים אשוב אליו כשאני הולך על רגליי, ואכן כך היה.

בגיל 11, לקיתי בזיהום קשה באוזניים, ושוב הייתה לי הפרשת מוגלה רבה. נסעתי יחד עם אבא לעיר ביאליסטוק (לשם הוא נהג לנסוע ממילא כדי לקנות סחורה), לרופא בשם ריגרוצקי. הרופא בדק אותי ורשם לי תרופה, ששילמנו כסף רב עבורה. כעבור זמן מה, זרימת המוגלה נפסקה, אך אני המשכתי לסבול מכאבים איומים, שכן המוגלה ככל הנראה נשארה בתוך האוזן. נסענו שוב לאותו רופא צבאי בגרייבו, והוא ריפא אותי.

לאחר שש שנות-לימוד רגילות ב"תלמוד תורה", המשכתי ללמוד באותו מוסד בשנה השביעית, בכיתה שנקראה "כיתת ישיבה". לאחר שסיימתי 7 שנות לימוד, לא יכולתי להמשיך ללמוד בעירנו, מכיוון שלא היה אצלנו בית-ספר תיכון.

ניצבו בפניי, כמו בפני כל בני-עירי, מספר אפשרויות: האפשרות האחת הייתה לנסוע ללמוד בישיבה תיכונית באחת הערים הסמוכות כמו גרייבו, לומז'ה וביאליסטוק. האפשרות השנייה הייתה ללמוד בתיכון רגיל באחת מערים סמוכות אלו. מעטים בחרו ללכת לתיכונים שכאלו, מכיוון שהתקיימו בהם לימודים בשבת. האפשרות השלישית הייתה להשאר בשצ’וצ’ין ולהשתלם במקצוע.

[עמ'  15]

אני בחרתי לנסוע יחד עם מספר חברים נוספים ללמוד בישיבה תיכונית בשם "נברדוק" (NAWARDOK), (בעברית: "בית יוסף") בגרייבו.[2] בישיבה, התפללנו מדי יום, ולמדנו לימודי דת, תלמוד וגמרא עד הלילה. מלבד לימודי הדת והגמרא, הושם בישיבה דגש רב על החינוך המוסרי שלנו (ומכאן צמח כינוינו "מוסרניקים"): למדנו ספרי מוסר, וכן הוקפד מאד על עקרונות של מוסר בהתנהגותנו. נאסר עלינו, למשל, לקרוא עיתונים או להסתכל על בחורות. כך, למשל, כשחזרתי הביתה בחופשות, לא הסכמתי ללחוץ את ידי חברותיה של אחותי. היה דגש רב בחינוכנו גם על צניעות וענווה. נהגנו להעמיד את עצמנו במבחנים שונים של השפלה עצמית, כדי לסגל לעצמנו את הצניעות הרצויה. חבריי נהגו למשל לשכב על הארץ ולבקש שידרכו עליהם או לגשת אל בית המרקחת ולבקש מוצר שאינו בנמצא, כגון מסמרים, אך ורק כדי לחוש את טעמה של ההשפלה.

 

szc015a.jpg
תמונה קבוצתית של תלמידי הישיבה נוורדוק בגרייבו, שנת 1933 (יצחק עומד קיצוני למעלה משמאל)

 

השנה בישיבה נחלקה לשני "זמנים": "זמן" אחד היה מאחרי פסח עד ראש השנה, ו"זמן" שני היה מאחרי סוכות ועד פסח. בחגים עצמם, היו לנו חופשות. בכל אחד מה"זמנים", היה לנו סידור, לפיו אכלנו בכל יום בשבוע בבית משפחה אחרת, באופן קבוע למשך אותו "זמן". אבא שלי נהג להגיע לגרייבו לפני ה"זמן", כדי לארגן את סידור האוכל עבורי אצל המשפחות השונות, כשהעובדה שהוא היה בן-העיר מסייעת לו בכך. הנוהג לאכול בבתי משפחות שונות היה מקובל אז מאד,[3] שכן הייתה נהוגה אז עזרה הדדית רבה, וגם בבית הורי בשצ’וצ’ין התארחו ילדים לארוחות צהריים. ילדים שלא נמצא עבורם

[עמ'  16]

סידור לאחד הימים, התקיימו במשך כל אותו יום מלחם שחור ותה שהביאו להם. אף אחד לא התלונן באותם זמנים על מנת-חלקו.

למדתי ב"נוורדוק" במשך שנתיים, עד שראייתי התקלקלה והחלטתי להפסיק ללמוד. חזרתי לגור בבית הוריי בשצ’וצ’ין. למדתי מאבי את מקצוע הכובענות ועזרתי לו בחנות. עד אז, היו לו תלמידים שלמדו ממנו את המקצוע ועזרו לו לייצר את הכובעים. אבא שמח מאד על שבאתי לעבוד במקומם, ובכך חסכתי לו את תשלום שכרם. למרות שהייתי בחור צעיר, אבא נהג תמיד להתייעץ אתי לפני שקנה סחורה חדשה, לגבי הצבע, הסוג והמידות של הכובעים. לפני החגים היהודיים והנוצריים, היה ביקוש רב לכובעים, ואז ישבנו במשך לילות שלמים ותפרנו כובעים. מדי פעם, קיבלנו הזמנות מיוחדות של כובעים מהצבא הפולני. בסך הכל, הפרנסה הספיקה לנו כדי לקיים את עצמנו. באותן שנים, גם עזרתי לאמא בעבודות הבית הרבות. בחורף שלפני המלחמה, אמא לקתה בדלקת ריאות או בטיפוס, כמדומני, והייתה חולה מאד, אולם בסופו של דבר החלימה ממחלתה.

בתקופת נעוריי, פעלו, כאמור, בשצ’וצ’ין תנועות נוער רבות, כגון "בית"ר", "החלוץ", "השומר הצעיר", "מזרחי",  "מכבי" ו"אגודת ישראל", ובני-הנוער בילו בהן זמן רב. היו בתנועות אלו פעילויות חברתיות ותרבותיות שונות, למדו בהן עברית וכן היו בהן הכשרות לעלייה ארצה.

מששבתי להתגורר בשצ’וצ’ין, בתום לימודי בישיבה, הצטרפתי לתנועת הנוער של "פרחי אגודת ישראל". נהגנו להפגש שם ולשוחח והתארגנו אף ללמוד תנ"ך. באותה תקופה, למדתי גם עברית אצל אחד הרביים.

 

szc015b.jpg
תנועת "פרחי אגודת-ישראל" בשצ'וצין, שנת 1935
יצחק עומד רביעי משמאל

[עמ'  17]

מאוחר יותר הצטרפתי גם לתנועת "בית"ר", שם החבר'ה היו ברמה גבוהה יותר. למדתי שם לשחק שחמט, ושיחקתי במשך שעות על גבי שעות, עד שהגעתי לרמה גבוהה מאד, ולמצב בו שיחקתי בכמה שולחנות בו-זמנית. נהגנו לשחק שם גם משחקים אחרים, כמו פינג-פונג, התעמלות וכדורגל. בגיל 15, התחלתי להרכיב משקפיים, ונאלצתי בשל כך להפסיק לשחק כדורגל, ועברתי לשחק כדורעף.

 

szc016a.jpg
יצחק (עומד בשורה השניה, שני משמאל) במסיבה של חברי ארגון בית"ר בשצ'וצ'ין בשנת 39'

 

באותה תקופה, נהגתי ללכת גם למועדון של תנועת "מכבי". היו שם אפשרויות לפעילויות רבות: בכניסה, היה חדר קריאה, בו הייתה קשת רחבה של עיתונים מאותה תקופה. החדר הסמוך היה אולם ענק, שהיו בו מתקנים שונים, כמו פסנתר, רדיו (שהיה נדיר מאד באותה תקופה), שולחן פינג-פונג ומכשירי התעמלות שונים.

במועדון של תנועת "מכבי" הייתה גם ספריה, ובה כ- 3,000 ספרים - ביידיש, עברית ופולנית. רוב בני הנוער נהגו להחליף שם ספרים. בגיל 17, התמניתי למנהל הספרייה. קראתי את כל הספרים החדשים שהגיעו, בעיקר ביידיש ומעט בעברית. אחותי, לעומת זאת, קראה בעיקר בפולנית.

מלבד זאת, הייתה במועדון "מכבי" מקהלה, שהצטרפתי אליה. נהגנו גם לארגן נשפים ובזארים, שבהם מכרנו מתוצרת ישראל, וההכנסות הוקדשו לטובת הקרן הקיימת. היינו ציונים מאד והרבינו לחשוב על ארץ ישראל. בין השאר, היו תקופות בהן אסרנו על עצמנו לדבר יידיש, כי החלטנו לדבר רק עברית.

[עמ'  18]

szc016b.jpg
פרדקי, אחותו של יצחק (יושבת בשורה התחתונה קיצונית משמאל) זמן קצר לפני המלחמה

 

[עמ'  19]

szc017.jpg
תמונה משפחתית סמוך לפרוץ המלחמה (1939)

עומדים (מימין לשמאל): דודתי לאה (ליצ'י) [אשתו של שפסל], אני, אחותי פרדקי, אחי שרולק ואמי;
יושבים על כסאות (מימין לשמאל): דודי שפסל (אחי-אבי), סבי ז'ישקי, סבתי שרה-פייגל, אבי;
יושבות על הרצפה (מימין לשמאל): אחותי רותקה ואחותי חיה-זלקה


  1. מלבד ה"תלמוד-תורה", היו בשצ'וצ'ין שני בתי-ספר נוספים: האחד היה בית ספר עממי, שתכנית הלימודים בו הייתה כמו בבתי ספר פולניים ולמדו בו עד לשעה אחת בצהריים, ומי שהיה מעונין בכך, יכל להשלים לימודי תנ"ך ועברית בשעות אחר-הצהריים. בבית-ספר זה למדו בעיקר בנות, ואחותי ביניהן. בית הספר השני היה בית ספר קטן שלמדו בו רק עברית ותנ"ך. חזרה
  2. ישיבת "נברדוק" הוקמה על-ידי בחורים יהודים, אשר בילדותם, בשנות ה- 20, ברחו לפולין  מערים שונות ברוסיה וביילורוסיה (כגון מינסק, בברויסק וערים אחרות) יחד עם הרבי שלהם, ר' יזל. הם התקבלו בפולניה בערים כמו ביאליסטוק ומזריץ', וכשבגרו, בשנות ה- 30, הם החלו  לייסד ישיבות קטנות בעיירות קטנות, שהישיבה בגרייבו הייתה אחת מהן. חזרה
  3. מכאן צמח גם הביטוי "לאכול ימים". חזרה

 

« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »


This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of
fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities.
This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder.


JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.

  Szczuczyn, Poland     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page


Yizkor Book Director, Lance Ackerfeld
This web page created by Lance Ackerfeld

Copyright © 1999-2021 by JewishGen, Inc.
Updated 25 May 2013 by LA