« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »

[עמ'  46]

השחרור מעבודות הכפייה והשהות בקנין-אוס (אוקטובר 46'- יולי 48'):

באוקטובר 46', כעבור שש וחצי שנים של עבודת פרך, קיבלתי הודעה שאני משוחרר ממחנות הכפייה. נשלחתי למקום בו רוכזו כל האסירים ששוחררו. פגשתי שם שלושה בחורים שהכרתי: מאיר סורסקי וילון הרצקי, שניצלו יחד עמי מהירי בסוביבור והיו עמי במחנות ריכוז בגרמניה, וכן נתן קמחי, שהיה עמי במחנה בפוצ’יבי בשנת 1940. אולם בכך לא תם סיפור תלאותי.

לצערנו, הרוסים החליטו, במקום לשלוח אותנו בחזרה לפולניה, להגלותנו לאוסט-צילמה, מקום ממנו קשה מאד לצאת.

נסענו ברכבת עד לפיצ’ורה,[10] שם היה עלינו לעלות על ספינה, כדי להגיע לאוסט-צילמה. לאחר שעלינו על המזח, הודיעו לנו שנהר הפיצ’ורה קפא ולא תהיינה הפלגות נוספות לאוסט-צילמה. נשארנו להמתין שם על המזח. לפתע הגיע חברי ילון הרצקי בריצה, ואמר כי הוא שמע שבחצות תתקיים הפלגה נוספת לאוסט-צילמה, ואם נמהר, נוכל להספיק לעלות עליה. אמרתי לו שאין אנו צריכים למהר: אם זקוקים לנו, ידאגו לקחת אותנו לשם. אוסט-צילמה היה מקום נידח, שהאספקה הגיעה אליו אחת לשלושה חודשים בלבד, ואמרתי לילון שבמקום שבו יש פסי רכבת, התקווה לפחות גדולה יותר.

כעבור יומיים, סגרו את המזח וגירשו אותנו מהמקום. לא ידענו מה לעשות, שכן היינו אמורים להתיצב באוסט צילמה. הצעתי שנלך למשרדי הנ.ק.וו.ד האחראים עלינו בישוב בשם קוז'בי.

הגענו למשרדי הנ.ק.וו.ד בקוז'בי וסיפרנו לממונים שם שהיה עלינו להגיע לאוסט-צילמה, אך הדבר לא התאפשר לנו, ושיחליטו הם מה לעשות עמנו. במשך יומיים, הם השאירו אותנו ללון שם במסדרון, בקור העז. בסופו של דבר, הם החליטו להשאיר אותנו בקוז’בי. קיבלנו תעודות זהות, שסעיף האזרחות בהן נשאר ריק. אחת לחודש, היה עלינו להרשם בנ.ק.וו.ד, על-מנת לוודא שלא ברחנו. למעשה, היה בלתי אפשרי לברוח משם.

באותו שלב, נחשבנו למעשה לחופשיים. עבדנו בעבודות שהציעו לנו תמורת שכר ותלושי מזון. אני התחלתי לעבוד במתפרה שהייתה במקום. כעבור חודשיים, התחלתי לעבוד שוב ביער, כשתנאי העבודה גרועים עוד יותר מכפי שהיו בלאג-פונקט 5, המחנה האחרון שהייתי בו. גם בעיית הרעב נותרה בעינה.

[עמ'  47]

גרנו במגורים שקיבלנו בישוב בשם קנין-אוס, מרחק מספר קילומטרים מקוז’בי, במבנה תת-קרקעי שנועד לשמר את החום. כשירד שלג כבד, הוא כיסה את הבית כולו. גרנו בחדר שהיו בו 8 מיטות וכן מטבחון. היינו שם ארבעה יהודים ועוד כמה גויים, שגם הם שוחררו ממחנות-עבודה.

בפברואר 47', האחראי על המקום החליט לשלוח אותנו שוב לאוסט-צילמה, יחד עם אחד-עשר סינים שהיו עמנו. חדלנו לקבל תלושי מזון. לפני עזיבתנו את המקום, היה עלינו לעבור אצל נטשלניק הנ.ק.וו.ד טרוסוב, כדי לקבל ממנו אישור יציאה.

כאשר הגעתי אל טרוסוב, אמרתי לו שאיני מסכים לנסוע לאוסט-צילמה, ושמבחינתי הוא יכול לירות בי בו במקום. הוא שאל אותי מדוע אני מדבר כך, ואז סיפרתי לו את סיפורי: סיפרתי לו כיצד בספטמבר 39' נלקחתי על ידי הגרמנים למחנות ריכוז בגרמניה, ובשנת 40' הובילו אותנו לסוביבור ושם ירו בכולם, ורק אני וכמה מחברי ניצלנו, וכיצד במרץ באותה שנה עברתי את הגבול כדי להגיע הביתה, אך הרוסים עצרו אותי בגבול, ונשפטתי לשלוש שנות עבודת פרך, ובמקום שלוש שנים, עבדתי במשך שש וחצי שנים. אמרתי לו שברצוני כעת לשוב לביתי בפולין, ואינני יודע אפילו  אם מישהו מבני משפחתי נותר בחיים. הוספתי שמבחינתי אין לי כבר מה להפסיד.

כנראה שאותו אדם היה הגון, ודבריי נגעו ללבו. הוא ביטל את פקודת השליחה והתיר לנו להשאר במקום. כמו כן, הוא יעץ לי להגיש בקשה לחזור לפולין. שאלתי אותו לאן כדאי להפנות את בקשתי, והוא הציע לי להפנותה לסובייט העליון ולקונסול הפולני במוסקבה. אני וחבריי הצלחנו, בקושי רב, להשיג ניר, ושלחנו מכתבי בקשה לשני המקומות הללו. היה זה בפברואר 47'.[11]

לאחר מכן, שבנו לעבוד ביער. לאחר שהשלמנו 40 מיכסות עבודה בכריתת עצים, קיבלנו תלושים לקניית מוצרים שונים (מלבד מזון) - בדים, גרבי נשים, סבון, ערדליים וכן הלאה - בחנות מיוחדת, במחיר זול יחסית. את הסחורה שקנינו לקחנו לעיר פיצ’ורה, שהיתה במרחק כ- 8 ק"מ מהמקום בו היינו, כדי לקנות מוצרי מזון תמורתה. מדי יום א' התנהל שם סחר חליפין בין אנשים שהביאו סחורות שונות מהצפון והדרום. צעדנו לפיצ’ורה בלילה, בכפור העז, כדי למכור את המוצרים ולקנות תמורתם מוצרים כמו לחם, שמן, סוכר ועוד. באותה תקופה, לחם טבול בשמן ובסוכר נדמה בעינינו כמזון מלכים ממש.  התחלקנו ביננו במה שקנינו ומכרנו. כך, למשל, חברי נתן קמחי מכר יום אחד מעיל ששלחו לו מארץ ישראל, ובכסף שקיבל תמורתו הוא קנה לחם, וחלק אותו עמי.

באחד מימי ראשון של חורף 47', הלכנו נתן ואני כהרגלנו לשוק בפיצ’ורה. לפתע החלה מנשבת רוח עזה, שעלולה הייתה להפוך למסוכנת ביותר בעונת הכפור. ארזנו מיד את חפצינו, והתחלנו לצעוד בחזרה לכיוון קנין-אוס. במזג אויר שכזה, חובה לצעוד עם אדם נוסף אחד לפחות, ולהתבונן מדי מספר דקות זה בפני זה, על-מנת לוודא שלא קפא איבר כלשהו בפנים. באמצע הדרך, נתן התבונן בי והבחין שהסנטר והלחיים שלי הפכו לבנים. היה זה סימן לכך שאיברים אלו קפאו. במקרה כזה, יש לשפשף היטב את המקום הפגוע בשלג. עשיתי כך, והדבר עזר במקצת, אולם בעקבות המקרה נגרמו לי פצעים בפנים, אשר בגינם לא יכולתי להתגלח במשך מספר חודשים.

[עמ'  48]

במאי 47', כאשר הגענו לפיצ’ורה כדי למכור את המוצרים שקנינו כהרגלנו, הופיע לפתע איש מליציה והחל לצעוק עלינו ולהאשימנו שאנו יהודים ספקולנטים. הוא החרים את החפצים שהיו עמנו, ולקח אותנו עמו למשרד המליציה. לפני שנכנסנו, שמתי לב שהוא החביא את הערדליים שהוא החרים מאתנו במסדרון החשוך. כאשר נכנסנו עמו לחדרו של האחראי, הוא טען שהוא עוקב אחרינו מזה זמן רב, ושאיננו אלא ספקולנטים רודפי-בצע. הוא הניח את החפצים שהוא החרים מאתנו על השולחן, וראיתי שחסרה ביניהם חתיכת סבון. ניגשתי אליו והוצאתי מכיסו את פיסת הסבון, ואמרתי בקול רם: "כיצד אינך מתבייש לגנוב? אתה מבייש את המיליציה כולה! השב מיד גם את הערדליים שהשארת במסדרון!" הוא החל מיד לגמגם ולהישבע שהוא לא לקח כלום, אך בסופו של דבר הביא את הערדליים.

ביקשתי ממנהל המיליציה שיתקשר ליריגין, מנהל האיזור שלנו מקוז'בי, כדי שישמע ממנו שאנו איננו ספקולנטים ושמותר לנו למכור את הדברים שקנינו בחנות המיוחדת. כעבור מספר שעות, הוא קיבל אישור לכך, ואנו שוחררנו. שעות השוק כבר חלפו בינתיים, אך אנשי המליציה עזרו לנו למכור את הסחורה שהיתה ברשותנו.

כעבור זמן מה, קיבלנו עבודה חדשה - בסבלות, במקום בכריתת עצים. בקוז'בי היה מחסן מזון גדול, ובו קמח, אורז, גריסים, סוכר, מלח ודגים בחביות. ארבעתנו, יחד עם בנו של יריגין, מנהל האזור, היינו צריכים להעביר מצרכים מהמחסן לחנויות ולמאפיה, וכן להעביר מצרכים ממקום למקום לפי הצורך. כאשר הגיעה רכבת עם מצרכים, היה עלינו לפרוק את השקים לתוך המחסן. היתה זו עבודה קשה מאד: שק קמח שקל 70 ק"ג, שק אורז 100 ק"ג, שק גריסים 90 ק"ג, ושק סוכר 100 ק"ג. בתחילה, היה לי מאד קשה לסחוב את השקים, ובתקופה הראשונה כמעט שנשברתי, עד שמצאתי דרך קלה יותר לשאת את השקים.

התבקשנו לפרוק שקים גם מרכבות שהגיעו לאחר שעות העבודה או בלילה, תמורת תשלום מיוחד לפי טונות. למחרת היה עלינו לעבוד כרגיל. היה עלינו לעבוד בלחץ רב, שכן הקרונות נשאו כמות גדולה מאד של סחורה - קרון רגיל הכיל 36 טון וקרון מדגם פולמן הכיל 60 טון - וחייבים היינו לפרוק אותה מיד עם הגיעה, שכן אחרת היה צורך לשלם קנסות. הרוסים עצמם לא היו מוכנים לעבוד עבודה כה קשה, וודאי לא בשעות הלילה.

למרות כל זאת, מנהל החשבונות, שבצ'נקו, סבר שמשלמים לנו יותר מדי והציע לקצץ בשכרנו. ערב אחד, מספר ימים לאחר ראש השנה בשנת 1947, בא אלינו סולוחה, האחראי, וביקש מאתנו לפרוק כמה קרונות לאחר שעות העבודה. אמרתי לו שאיננו מוכנים לעבוד, ושמנהל החשבונות יכול לעבוד בסבלות במקומנו, כדי שיראה במה מדובר. סולוחה התחנן אלינו שנלך לעבוד, אך נענה בשלילה. כעבור שעה, הוא שב אלינו, והבטיח שאם נעבוד, הכל יסתדר. בסופו של דבר התרציתי, וביקשתי ממנו שבתמורה לשובנו לעבודה נקבל חופשה ביום הכיפורים המתקרב. סולוחה הסכים לבקשתי, וכך עבדנו במשך כל אותו לילה. משהגיע יום הכיפורים, אכן קיבלנו חופשה. הגויים לא הבינו איזה מין חג הוא זה שאנו חוגגים, בו נאסר עלינו לאכול ולשתות.

[עמ'  49]

כאשר עבדנו בסבלות, דאגנו כמעט תמיד לקרוע 'בטעות' לכאורה אחד משקי הקמח, האורז או הגריסים שפרקנו, כדי למלא את הכיסים במוצרים אלו. אני נהגתי ללבוש תמיד שני זוגות מכנסיים זה על גבי זה: בזוג העליון, הכיסים היו קרועים, ואת הזוג התחתון קשרתי בחבל למטה, כך שכאשר מילאתי את הכיסים בקמח, אורז, או גריסים, הם הצטברו בתוך מכנסיי. כאשר חזרנו למקום מגורינו, פרשתי סמרטוט על הרצפה, הנחתי עליו את רגליי, התרתי את החבל שקשר את מכנסיי, וכל המזון נשפך על הסמרטוט. סוכר לקחתי ישירות מהשק אל תוך פי: חוררתי חור קטן בשק באמצעות מקל דק ושאבתי את הסוכר לפי דרך אותו חור. משאריות אלה, התקיימנו באותה תקופה.

במרץ 48', הוזמנתי באופן מפתיע למשרדי הנ.ק.וו.ד. ההזמנה עוררה בי פחד רב, שכן ידוע היה לי על מקרים לא מעטים בהם אנשים שהוזמנו למשרדי הנ.ק.וו.ד. נעלמו מיד לאחר מכן כאילו האדמה בלעתם. ביום בו היה עלי להתיצב במשרדים, ביקשתי מאחד מחבריי, שהיה חולה באותו יום ולא הלך לעבוד, להתלוות אליי, על-מנת שיוכל לספר מה עלה בגורלי במקרה שאעלם. כאשר נכנסתי למשרד, איש הנ.ק.וו.ד ביקש ממני להראות לו את התעודה שבידי. הוא שאל אם שלחתי מכתב למקום כלשהו. עניתי לו ששלחתי מכתבים לסובייט העליון ולקונסול הפולני. הוא שאל מי יעץ לי לכתוב אליהם ועניתי לו שהנטשלניק טרוסוב מהנ.ק.וו.ד הוא שיעץ לי לעשות כן. הוא ביקש ממני לצאת מהחדר ולהמתין במסדרון.

בצד ימין של המסדרון, היה משרד של המיליציה. שלחתי כל הזמן מבטים לאותו כיוון, כדי לראות אם באים לקחת אותי. כעבור זמן מה, החוקר קרא לי לשוב למשרדו והורה לי לשבת. הוא החל לנבור בתוך ארגז גדול, חיפש ופשפש בו במשך זמן רב, עד שבסופו של דבר מצא מסמך כלשהו. אז הוא אמר לי שאוכל לשוב לפולניה. את רגשות האושר שגאו בי באותו רגע איני יכול לתאר במלים.

בתחילת יולי 48' קיבלו גם חברי נתן קמחי וילון הרצקי אישור לעזוב את רוסיה ולנסוע לפולניה והם  נסעו לפנינו. כעבור שבועיים, קיבלנו גם אני ומאיר סורסקי את האישור הרשמי לעזוב את רוסיה. מאוחר יותר, הגענו כולנו ארצה ושמרנו על קשר ביננו לאורך השנים.

[עמ'  50]

szc049.jpg
מפה של רוסיה, בה סומנו בעיגולים מקומות שונים שהייתי בהם: פצ'ורה, אוסט-צילמה, ז'לזנודורוז'ני, קוטלס, ארכנגלסק


  1. פיצ'ורה היא חלק מהרפובליקה האוטונומית של קומי (ראה הערה מס' 9 לעיל). חזרה
  2. כתבתי את הבקשה ברוסית, על אף שמעולם לא למדתי רוסית בצורה מסודרת. לימדתי את עצמי קרוא וכתוב ברוסית במחנות, על-ידי צירוף אות לאות, בעזרת כח רצון רב. חזרה

 

« דף הקודם תוכן עניינים דף הבא »


This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of
fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities.
This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder.


JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.

  Szczuczyn, Poland     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page


Yizkor Book Director, Lance Ackerfeld
This web page created by Lance Ackerfeld

Copyright © 1999-2024 by JewishGen, Inc.
Updated 25 May 2013 by LA