[עמ'  28] פרק שלישי: השהות במחנות ברוסיה (מרץ 1940 - יולי 1948) מעבר הגבול לשטח הרוסי, בית הסוהר בבריסק ומתן גזר הדין: ב23.3.1940-, בשבת, ערב פורים, עמדתי לחצות את הגבול דרך נהר הבוג לכיוון שטח רוסיה, כדי לחזור לעיר הולדתי שצ’וצ’ין. ראש היודנראט הגיע קודם לכן לידי הסכם עם הגרמנים, לפיו הם לא יהיו בגבול בשעה היעודה, כך שנוכל לחצות את הנהר ללא הפרעה. יהודי וולודאבה ציידו אותנו באוכל ובחפצים שונים, ורבים מהם ליוו אותנו עד לגבול. עם הגיענו לגבול, שמענו יריות מעברו השני של הנהר והתלבטנו אם לחצות את הנהר או לא. בעודנו מתלבטים, הופיע לפתע במקום גרמני עם כלב ואילץ אותנו לחצות את הנהר הקפוא. הדבר היה מסוכן מאד, שכן חלקים מהנהר החלו להפשיר. ואכן, אחדים מאתנו נפלו לתוך הנהר וטבעו. מיד לאחר שסיימנו לחצות את הנהר, עצרו אותנו חיילים רוסים, והובילו אותנו לבית-מרחץ בישוב בשם טומשובקה (TOMASZOWKA), ששימש כמקום מעצר זמני. שהינו שם במשך יומיים. כעבור יומיים, העבירו אותנו לעיר ברסט-ליטווסק (ביידיש: בריסק), למבצר עתיק ששימש למעצר. בסך הכל, שמחתי על כך שלא החזירו אותנו לידי הגרמנים, שכן היה מקובל אז שכל צד מחזיר את מבריחי הגבול אל עברו השני של הגבול. בתמימותי, לא ידעתי מה מצפה לי בצד הרוסי. כעבור מספר ימי מעצר באותו מבצר, העבירו אותי לצינוק בבית הסוהר הגדול של העיר. סדרי הכניסה לבית הסוהר כללו בדיקות קפדנית ביותר: שוטרים עמדו וחיטטו בצרורי ובכלי, וערכו חיפוש דקדקני בבגדי, תוך שהם ממששים בכל התפרים ומחטטים בנעליים. לאחר מכן, היה עלי לעמוד עירום לפני הסוהרים, שהציצו לאוזנים, לפה, לבית השחי, בין האצבעות ואפילו בחלקים אינטימיים של גופי, לאחר שציוו עלי להתכופף. בכניסה למאסר, נלקחו ממני, כמו מכל האסירים שהגיעו לשם, כל חפץ חד, חוטים, שרוכי נעליים, חגורת מכנסיים וכפתורי מתכת, כדי למנוע כל אפשרות של התאבדות. נערך רישום של כל החפצים שנלקחו. לאחר מכן נשלחתי לרחצה, בדיקה רפואית וגזיזת שערות בכל הגוף. בסיומן של הבדיקות, נותרתי עירום וחסר כל. הרגשתי כאילו אבד צלם האדם שבי. לאחר הבדיקה הוכנסתי לחדר שבו  היו כ- 90 איש, ביניהם רוצחים, גנבים ופושעים אחרים. כן היו ביניהם ארבעה חולי-נפש שהתפרצו מפעם לפעם. בפינת החדר עמד פח גדול ("פאראשה") ששימש את האסירים לעשיית צרכיהם והריח העז התפשט בחלל החדר ומילא אותו בסירחון נוראי. לשירותים הוציאו אותנו בשתי קבוצות באמצע הלילה, כשהסוהרים מזרזים אותנו בקריאות "מהר, מהר". רק שלוש פעמים במשך כל תקופת שהותי בבית הסוהר הוציאו אותי לטיול בחצר. מכת הכינים בבית הסוהר היתה קשה ביותר, והן הסתתרו בכל חלקה טובה של הגוף. כולנו היינו עסוקים בטקס קולקטיבי של פליית כינים. [עמ'  29] הסוהרים בבית הסוהר הקפידו מאד על כך שאסירים לא יוכלו להדבר ולהשפיע זה על זה. אסירים שהואשמו בעבירה זהה לא הוחזקו באותו תא. יתר על כן, הסוהרים ניסו למנוע כל אפשרות שייוודע לאסירים שמם של אסירים אחרים הכלואים בבית הסוהר. משום כך, כאשר מישהו נקרא לחקירה, לא היה הסוהר נוקב בשמו, אלא מציין אות מסוימת, וכל אסיר ששמו התחיל באותה אות צריך היה לציין את שמו, וכך הסוהר בחר את מי שהוא התכוון אליו. הסוהר לקח את האסיר למקום החקירה כשידיו צמודות זו לזו מאחורי גבו. בעת שעברו במסדרונות בית הסוהר, נהג הסוהר להשמיע קול או למחוא כפיים, על-מנת שלא להתקל בסוהר המוביל אסיר אחר. אם קרה הדבר, היה עליו להסב את פני האסיר אל הקיר, על-מנת שלא יראה את האסיר שמולו. בכל אותה תקופה עד אז, לא הייתי בקשר עם משפחתי, והם לא ידעו אם אני בחיים. מאוחר יותר, התברר לי שנודע להם דבר הירי ההמוני בסוביבור מפי ניצולים שהצליחו להגיע בחזרה לעיר (אלו שחצו את הנהר לפנינו), אך הם לא ידעו אם אני חי או לא. לא היתה לי כל אפשרות ליצור קשר עמם. יום אחד, אחד היהודים שהיה עמי בתא השתחרר לביתו. נתתי לו את הכתובת של בני-משפחתי והוא יצר עמם קשר. בעקבות זאת, קיבלתי מכתב וחבילה מהבית. בחקירות הראשונות, הואשמתי בריגול, אולם לאחר שחוקרי השתכנעו כי אני חף מפשע זה, הם הסבו את ההאשמה לחציית גבול ללא רשות. כמובן, הם לא התחשבו בנסיבות שהביאוני לעבור עבירה זו. באוגוסט 1940 הועמדתי למשפט. בחדר ישבו שלושה שופטים, ומבלי לשאול או לומר דבר, הם קבעו את גזר-דיני: שלוש שנים במחנות כפייה בעבודת פרך וחינוך מחדש. לאחר שנקבע גזר-דיני, הועברתי לתא אחר, קטן מאד, שבו היו כ - 40 איש, שלכולם כבר נקבע גזר-דינם. החום היה עז והתהלכנו כמעט עירומים. הפשפשים היו רבים, ומרוב שמיעכו אותם על הקירות, הקירות הפכו אדומים. הפשפשים היו גרועים עוד יותר מהכינים, שכן הם לא רק עקצו אלא גם היו מסריחים. מספר ימים לאחר שנקבע גזר-דיני, הועליתי על "סוסטאוו", מין רכבת שלא הייתה אלא מספר קרונות בקר שהותקנו לצורך העברת אסירים, עם מספר קומות של דרגשים לשינה, פינה לעשיית צרכים שצינור-מרזב יוצא ממנה החוצה, סורגים, מנעולים ובריחים. ברכבת היו גם מספר קרונות שהוקצו למשמרות ליווי מזוינים ("קונבוי"), כלבים, נשק, מחסן וציוד רזרבי. בין הקרונות ניצבו כל העת שומרים, שתקשרו ביניהם באמצעות אמצעי קשר שונים וזרקורים. מדי פעם נעצרנו במסילות צדדיות לצרכי האכלה, מיפקדים, חילופי משמרות ובדיקות בטחוניות. חיילים נכנסו אז לתוך הקרונות, ונעצו עינים בוחנות לעבר קרשי הרצפה והגגות. המזון שקיבלנו בנסיעה היה בעיקר צנימים ודגים  מלוחים. קיבלנו לשתות מים רתוחים ("קיפיאטוק") שהיו בחינם בכל תחנות הרכבת, אולם כמות המים שקיבלנו לא היתה מספקת והצמא היה גדול, בייחוד לאחר אכילת הדגים המלוחים, ולעתים קרובות נשמעו בקרונות צעקות "מים, מים". כעבור מספר שבועות של נסיעה ברחבי רוסיה, הגענו לארכנגלסק, עיר-נמל בצפון רוסיה, ליד הים הלבן. היה זה בראש השנה בדיוק. ידעתי מתי חל ראש השנה, מכיוון שזכרתי בעל-פה שיטה שלמדתי לחישוב תאריך החגים והמועדים העבריים. השתמשתי בשיטה זו במשך כל שנות שהותי במחנות בגרמניה וברוסיה והיא שעזרה לי לדעת במשך כל השנים הללו מתי חל כל חג ומועד. [עמ'  30] נשארנו בארכנגלסק במשך כמה ימים, שלאחריהם הובילו אותנו אל נהר הדווינה הצפונית[4]. הפלגנו בנהר הדווינה מארכנגלסק עד לעיר קוטלס, שם חיכה לנו אמצעי תעבורה מיוחד - ארבה (ברוסית: "בארז'ה") - תיבת-משא גדולה ומרובעת עשויה עץ גס, שהייתה קשורה בשרשראות לספינת קיטור מתנשפת, ונגררה אחריה בשקט ובכבדות. הארבה הותקנה במיוחד לצורך הובלת אסירים על פני נהרות. הוכנסנו לתוך הארבה בדוחק רב. שכבנו בה מכווצים זה לצד זה, ויכולנו להתהפך על הצד רק אם עשינו זאת יחדיו, לפי סימן מוסכם מראש, מחמת הצפיפות הגדולה. קיבלנו לאכול צנימים, שהיו קשים מאד, עד כי אפשר היה לשבור את השינים באמצעותם, ודגים מלוחים, שהיו רקובים. השירותים היו במתקן מיוחד למעלה על הסיפון, ותור עצום השתרך בדרך אליהם. אנשים התחננו אל חבריהם שייתנו להם לגשת לשירותים לפניהם, אך איש לא היה מוכן לוותר על מקומו. ליד השירותים עצמם, עמדו אנשי משמר, שזירזו בצעקות את העושים את צרכיהם. כעבור מספר ימים, בהם שטנו מבלי לדעת לאן, הגענו למחנה כפייה בשם "קוניץ גורי" באיזור ברזניק. היה זה בדיוק ביום הכיפורים. הדגים המלוחים שקיבלנו בארבה שימשו עבורי כסעודה מפסקת. אכלתי אולי שנים- עשר מהם, כדי שלא ארעב במשך הצום. כעבור מספר ימים במחנה קוניץ גורי, חלק מהאנשים הושארו שם, ואילו השאר, ואני ביניהם, הובלנו מרחק גדול בתוך היער, עד למחנה בשם פוצ'יבי. ההליכה היתה קשה מאד. חיילים מזוינים ברובים ליוו אותנו תוך כדי שהם מפריחים קללות לחלל האויר. כאשר התלוננו על הקושי, השומרים אמרו לנו: "אין דבר, תתרגלו, ואם לא - תתפגרו".   מחנה פוצ'יבי (ספטמבר 40'  - נובמבר 41') למחנה פוצ’יבי הובאו בעיקר אסירים מפולניה. מתוכם, היינו כ- 50 יהודים. ככלל, היהודים במחנות הכפייה ברוסיה נטו להתחבר ולעזור זה לזה, ובכל פעם שהובאה קבוצה חדשה של אסירים למחנות, חיפשנו מיד האם  יש ביניהם יהודים. אסירי המחנה חולקו לבריגדות, שכל אחת מהן מנתה 25 איש. אחד מחברי הבריגדה מונה ל"בריגדיר" ותפקידו היה להיות אחראי לכך שהאנשים יעבדו ושכל אחד יקבל מזון בהתאם למיכסת העבודה שמילא. [עמ'  31] מיד עם הגיענו למחנה, היה עלינו לבנות את הצריפים שבהם נתגורר וכן ארבעה מגדלי פיקוח מסביב למחנה. לשם כך, היה עלינו להתחיל מייד בכריתת עצים, עבודה בה היינו עתידים לעסוק במשך שנים רבות לאחר מכן. לא היה לנו ניסיון קודם במלאכה זו, ובקושי ידענו אפילו כיצד מחזיקים גרזן. כתוצאה מחוסר נסיון זה, נהרג אחד האסירים, יהודי מוורשה בשם דמפסקי, שמישהו הפיל עליו עץ בטעות. עם הזמן, למדנו את המלאכה היטב. תוך זמן קצר נכנסנו לשגרת עבודה, שחזרה על עצמה מדי יום ביומו באופן זהה עד כדי יאוש, ודמתה מאד גם בין המחנות השונים שאליהם עברתי מאוחר יותר: מדי בוקר נערכה השכמה ("פודיום") בשעה מוקדמת מאד בבוקר. רשמית, אמורה הייתה ההשכמה להערך בשעה חמש, אולם למעשה היו מקדימים אותה. דממת-הלילה נקרעה על- ידי נקישות של מקבת על פס-ברזל, שממנו התפשטו צלילים אימתניים לכל פינות המחנה. הבריגדיר עבר אז בצריף וחילק לנו מנות לחם קטנטנות בהתאם למיכסת העבודה שמילאנו - 100% מהמיכסה, 60% או 80%. לעתים נעשה החישוב לפי מילוי המיכסה ביום הקודם, ולעתים לפי מילוי המיכסה הממוצע בשלושת הימים הקודמים. הלחם דמה לטיט, כיוון שכל מי שהיה מעורב במסלול ייצורו גנב לעצמו מעט קמח והכניס במקומו חומרים שונים. לאחר שקיבלנו את הלחם, רצנו אל המטבח כמו צללי רפאים כדי לקבל מנת מרק דלוח. פעמים רבות תכננתי לשמור את פיסת הלחם כדי לאכול אותה יחד עם המרק, או לשמור אותה עד הערב, אך מעולם לא הצלחתי להחזיק מעמד בהחלטתי, ואכלתי אותה עוד בדרך לקבלת המרק. ברקע נשמעו הצעקות המאיצות בנו למהר, שכן כעבור רגעים אחדים היה עלינו לצאת לעבודה. לאחר האוכל, יצאנו אל מחוץ לשער המחנה, שם הסתדרנו לפי בריגדות, ונערכו מפקדים וספירות. על כל בריגדיר היה לרשום כמה אנשים יצאו איתו לעבודה ולחתום על התחייבות שיחזרו, ונספרנו גם בשובנו. לכל בריגדה צורף הרובאי- המלווה ("קונבוי") שלה. מדי בוקר, חזר חייל ה"קונבוי" הרוסי על דבריו, שהיו בנוסח כדלהלן: "בריגדה, הקשיבו! מי שלא ימלא אחר הדרישות, יירה ללא כל אזהרה. כל צעד ימינה או שמאלה ייחשב בריחה והעובר על כך יירה". בסוף דבריו הוא היה שואל: "האם זה מובן?" והיה על כולנו להשיב בקריאה "כן". אם לא השבנו כך, הוא נהג להציק לנו. לאחר המפקד, ניגשנו ל"מכשירייה" כדי לקבל את כלי העבודה. חלון רחב היה נפתח והיינו מקבלים כלים שונים - מסורים, גרזנים, ואתים. מכשירים אלו ניתנו לנו על-ידי ה"מכשירנים", אסירים אף הם, שבמשך הלילה עבדו בהשחזת המסורים, ליטוש הגרזנים וחיזוק הפטישים. אלו מביננו שנחשבו 'סטחנובצים' (כלומר פועלים מצטיינים, על שם פועל מצטיין שנקרא 'סטחנוב') קיבלו את המכשירים הטובים ביותר, כגון מסורי קשת, שאורכם כמטר וחצי, שבאמצעותם יכול אדם לנסר לבדו בעץ העבה ביותר. העובדים החלשים יותר קיבלו מסורים שטוחים עם ידיות משני צדיהם - [עמ'  32] אשר שני אנשים נדרשו להפעילם יחדיו, כשכל אחד מהם מושך את המסור לצדו בתורו, וכן גרזנים פגומים שנטו להתפרק עם כל הלמות. כל בריגדיר חתם על כתב אחריות על הכלים. בחזרנו מהעבודה, היה עליו לדאוג שכל הכלים יוחזרו. במידה וחסר כלי, לא הורשתה הקבוצה להכנס לשטח, עד אשר נערך חיפוש יסודי אצל כל אחד מהאסירים, שכן שלטונות המחנה חששו מפני הברחת כלים לשטח המחנה. לאחר מכן,  צעדנו למקום העבודה, לפי בריגדות. היה עלינו לצעוד מספר קילומטרים, לעתים קילומטרים רבים מאד, עד למקום העבודה ביער. מאחורינו צעד משמר: בתחילה היו אלו שני חיילים עם רובים בידיהם וכלב, ומאוחר יותר היו אלו חיילים בלבד. תוך כדי הליכה, נהגתי לרחוץ את פני וידיי בשלג, כדי להתרענן. בזמן ההליכה, מלמלתי בלבי את התפילות שזכרתי בעל פה. תפילות אלו עזרו לי לעבור את הדרך ביתר קלות ומהירות. כשהגענו אל השטח שבו היה על הבריגדה שלנו לעבוד, נהג הרובאי הרוסי לסמן "תחום" (או שהטיל על אחד מאתנו לעשות זאת) בין ארבעה עצים, שרק בתוכו מותר היה לנו להמצא. אם היה הרובאי רואה אדם מסוים עובר את ה"גבול" בטעות, הוא היה שולח לעברו גידופים, אגרופים או קת רובה. אף אחד מאתנו לא שקל לברוח משם, ולו בגלל שלא היה לאן לברוח. יום אחד ראיתי שתילי אוכמניות מעט מעבר לאותו "גבול" שנקבע לנו. הושטתי את ידי בכוונה לקטוף מהן, אך ברגע האחרון, הפניתי את מבטי הצדה וראיתי שהפוליטרוק ('המדריך הפוליטי') אשר במקרה עבר שם באותו רגע כיוון את אקדחו לעברי ועמד לירות בי. ויתרתי, כמובן, על כוונתי לאכול מהאוכמניות, וכך חיי ניצלו. כמו רוב האסירים, העבודה העיקרית שבה עבדתי במשך שנים רבות הייתה כריתת עצים ושירוש הגדמים: היה עלינו לגשת לעץ, להפיל אותו, לגזום את צמרותיו ואת ענפיו, ולאחר מכן לנסר את העצים לפי מידות מסוימות. לאחר שכרתנו את העצים, היה עלינו לשרש את הגדמים, כדי ליצור דרך פנויה מעצים, שיהיה אפשר להוביל בה את העצים מהיער. לשם כך, היה עלינו לבקע, באמצעות מכוש, גרזן ומעדר, את האדמה שמסביב לגדם. האדמה הייתה קשה מאד, כשמידת קשיותה השתנתה בהתאם לסוגי העצים השונים: שורשי עצי האשוח בשטח בוצי לא היו כה עמוקים, אך שורשי עצי האורן בשטח חולי הגיעו לעומק רב. הבערנו מדורה ביער כדי לשרוף באמצעותה את הענפים והעלים שהורדנו מהעץ, כדי שהשטח יישאר נקי. לא היו ברשותנו אמצעים כמו גפרורים או נייר כדי להדליק אש, ונאלצנו להשתמש באמצעים פרימיטיביים כמו אבן, ברזל ופתיל של צמר גפן: ביד אחת, החזקנו את האבן וביד השנייה היכינו בה באמצעות חתיכת ברזל עד שנוצר ניצוץ, שבאמצעותו הבערנו את צמר הגפן. באמצעות צמר הגפן הדלקנו קליפה של עצי ליבנה, שבערה היטב, וכך יצרנו מדורה. באש המדורה, חיממנו את כפות רגלינו, שקפאו בגלל השלג שחדר לתוך הנעליים.[5] מרוב קור, לא יכולת לחוש באש עד שהיא החלה ממש לשרוף את הנעל. כשעזבת את המדורה, נעליך היו מלאות מים, כתוצאה מהמסת השלג, אולם תוך זמן קצר, לאחר שהתרחקת מהמדורה, קפאו המים מחדש, והרגל, הסמרטוט והנעל הפכו לגוש קפוא אחד. [עמ'  33] בשלב הבא של העבודה, ביצענו עבודות עפר, כלומר עבודות ליישור הקרקע, כדי שנוכל להתוות עליה תוואי לפרישת פסי רכבת, כדי שהקרוניות נושאות העצים יוכלו לעבור על-גביהם עד למקומות הריכוז ליד הנהר. בדרך כלל, העובדים הסינים במחנות הם שביצעו את עבודות יישור הקרקע. לאחר התווית התוואי, נהגנו לבנות בעצמנו מסילות לקרוניות, על-ידי הנחת פסי רכבת ואדנים. פעם אחת בניתי בעצמי גשר מעל ואדי קטן, באמצעות עץ וגרזן בלבד, ללא מסמרים. הייתה דרך נוספת להוביל את גזרי העץ, מלבד על-גבי קרוניות - וזאת, באמצעות מזחלות. ואכן, בעלי תפקיד נוספים ביערות היו ה'מובילים', שאף אני שימשתי לפעמים בתפקיד זה. מדי בוקר, ה'מובילים' יצאו לאורוות ורתמו את הסוסים למזחלות. הרתמות והמזחלות היו אחוזות כפור, ומרוב כפור, התקשו הידיים והתעבו אצבעות הידיים. עם כל תנועה, נצבט הבשר, ויחד עמו נצבט הלב מכאב. בשל הכאב העז והכפור, זלגו העיניים דמעות. לאחר שנרתמו הסוסים למזחלות, נעו ה'מובילים' עם המזחלות לעבר היער. מאחורי כל מזחלת, הלך 'מטעין', שתפקידו היה להטעין את העצים (גזומי הצמרות והענפים) על המזחלת. כיוון שהעצים היו כבדים, נהגו ה'מטעינים' להעזר במוט עבה עשוי מענף אורן ארוך כדי להרימם אל המזחלת. לאחר מכן, הם חיזקו את העצים למזחלת באמצעות שרשרת ברזל. כל העצים הכרותים הובלו בסופו של דבר אל נקודות ריכוז ליד נהרות. כאשר הנהר הפשיר, בקיץ, (הנהר היה קפוא כ 160-180 יום בשנה) שולחו בו העצים לפי ייעודם - עצי האורן יועדו למנסרות, עצי האשוח (שחותכו בצורה מסוימת שנקראה 'רוד סטויקה') נועדו בעיקר לתמיכה בתקרות של מכרות הפחם, ועצי הלבנה נועדו להסקה. היו בין האסירים גם כאלו שעבדו כ'מכסתנים'. כלומר, תפקידם היה לעבור ולרשום את מיכסת העבודה שמילא כל אחד ואחד. כיוון שלא היו אז כלי כתיבה בנמצא, הם כתבו את רישומיהם על גבי קרש (דיקט), וחתיכת זכוכית שימשה להם כמחק. הרישומים השונים הועברו לבריגדיר והוא העביר אותם למשרד. מכסת העבודה שהיה עלינו לעמוד בה היתה גבוהה מאד, והיה קשה מאד לעמוד בה. המאמץ הפיסי היה רב ביותר: הגרזן והמסור שניתנו לנו לא היו חדים דיים, היה עלינו לסחוב עצים כבדים מאד והרגליים טבעו בתוך השלג העמוק. מלבד זאת, עבדנו באופן רצוף במשך שעות רבות מאד, מדי יום ביומו, ללא חופשות כלל. לסבל הרב תרמו גם התנאים הקשים ביותר: יצאנו לעבוד ביער גם כשהטמפרטורות היו נמוכות ביותר, עד לקור של 39 מעלות מתחת לאפס. יש שהיינו מתפללים בלבנו, שהטמפרטורה תרד עד ל- 40 מעלות מתחת לאפס, שאז, לפי התקנות, הותר לנו שלא לצאת לעבודה. הבגדים שלבשנו לא היו חמים מספיק. לא היו לנו אלא מכנסים, מין מקטורן עשוי בד דק וממולא צמר-גפן (שנקרא [עמ'  34] "טיילוגרייקה" או "קופייקה"), וכן כפפות מבד ממולאות צמר-גפן. בגדינו היו מלאים חורים, שכן גצים מהמדורה ניתזו עליהם לעתים קרובות והם נטו להתלקח מיד. לעתים לא הרגשת באש עד שהיא הגיעה אל בשרך. כשהקור היה עז במיוחד, קיבלנו לפעמים כיסוי לפנים, אך הוא לא הועיל הרבה. הקור העז הפיל חללים רבים. בתוך כל אותה טרגדיה איומה שהתחוללה באיזורים אלו, הייתה תופעת-טבע אחת מרהיבת עין ביופיה. היה זה "זוהר הקוטב" ('אורורה'): בלילות הקרים, כאשר הרקיע היה נקי מעננים, ניתן היה להבחין באורות ססגוניים המרצדים בשמים, בדמות קשתות או קרנים עולות וירדות. האורות היו בדרך-כלל בגווני ירוק וצהוב ולעתים, כשהתופעה הייתה חזקה במיוחד, הם הופיעו גם בצבעים נוספים.[6] הקיץ הביא עמו בעיות משלו: באותם אזורים, ישנם "לילות לבנים", כלומר, השמש אינה שוקעת בהם במשך שלושה חודשים. בתנאים כאלו, קשה מאד לישון. גם זמזום היתושים, שהגיעו לאזור בקיץ ועקצו ללא רחם, הדיר שינה מעינינו. פנינו וידינו היו נפוחים מרוב עקיצות. לפעמים ניתן לנו מין בד (שנקרא "נקומרניק") לכיסוי הראש, עם רשת על הפנים, אך קשה מאד היה לשאתו בחום, והיתושים ממילא הצליחו לחדור דרכו ולעקוץ אותנו. מלבד זאת, בקיץ ירד גשם לעתים קרובות, לפעמים במשך מספר ימים רצופים. לחייל הרוסי שליווה אותנו היה מעיל נגד הגשם, ולנו לא. בגדינו נרטבו והיה מאד קשה לעבוד כך. גם הכינים לא נתנו לנו מנוח במשך כל ימות השנה. לא החלפנו בגדים במשך שבועות רבים, והכינים שרצו על הגוף ובמלבושים גדודים-גדודים. יכולת לתפוס אותן מלוא חופניים ולזרוק אותן על הארץ או למחוץ אותן בציפורניים. אך יותר מכל הציק לנו באותם ימים הרעב: לאחר שקיבלנו את פרוסת הלחם והמרק בבוקר, לא באה כל פיסת מזון לפינו במשך כל שעות העבודה הארוכות. במשך אותן שעות, המחשבה כולה התרוקנה, וכל מה שהעסיק את מוחנו היה מחשבות על אוכל. כמעט שלא חשבנו על הזמן שנותר לנו לרצות או על העבר שהותרנו מאחורינו, אלא בעיקר על-מנת המרק הדלה שהיינו עתידים לקבל בערב. כן חלמנו על פירורי לחם, על דייסת-גריסים, על מרק כרוב או על פיסת דג-טרסקה מבושלת (דג זה היה מצוי בשפע בנהרות הצפון, והוא היה אורח קבע בתפריט שלנו, אם בתוך המרק ואם כמנה נפרדת). תוך כדי עבודה, כמעט לא דיברנו ביננו. כל אחד היה מרוכז בעצמו וברעב שלו. ברגעים הנדירים בהם הזדמן לנו לשבת יחדיו, האוכל היה נושא השיחה הבלעדי כמעט. כל אחד מאתנו תיאר מה היו אוכלים בביתו. כאשר אנשים דיברו על נושאים אחרים, כגון על נשים, היה זה כמעט תמיד רק במקרים הנדירים בהם הם זכו להשביע קמעא את רעבונם קודם לכן. עם הזמן, אותות הרעב ניכרו בנו. הפכנו רזים מאד, ועורנו הדלדל על עצמותינו כמו סמרטוט. [עמ'  35] המעשנים שביננו סבלו ממחסור כפול. כמה מהם היו מוכנים להחליף את פיסת המזון הדלה שקיבלו עבור פיסת ניר או טבק, שהיו יקרי המציאות. הם נהגו לחפש בשלג עלי ליבנה שנשרו  או חתיכות אזוב או קליפות עץ, ייבשום, מעכום וניסו לעשן אותם. הם השתעלו וצרבו את חכם ולשונם, ובלבד כדי שיחושו בטעמו של עשן. בשובנו מהעבודה, היינו עייפים עד מוות, אך עמדו בפנינו מטלות רבות: ראשית כל, רצנו לקבל את המרק ("בלאנדה"), שהכיל ברובו מים ועלים מעטים של כרוב. בעמדך בתור, ייחלת בכל מאודך שהטבח יבחש את המרק לפני שימזוג לך ממנו, כך שתקבל מהמיטב השרוי בתחתית הסיר. עולמך חרב עליך אם בדיוק ברגע שבו הגיע תורך, הביאו דליי מים מהכיריים ושפכו אותם לתוך חבית המרק. במקרה כזה, אפילו אם התחננת אל הטבח שיבחש את המרק, הוא ממילא לא שב להיות כפי שהיה. לאחר שקיבלנו מרק, הלכנו לחפש בפח האשפה קליפות של תפוח אדמה או ניגשנו אל הטבח כדי שייתן לנו תוספת מרק. לרוב הקדימו אותי אחרים. אני אכלתי לעתים גם דשא ועלים מיוחדים שנהגנו להביא לצריף ולייבש. הסינים שהיו במחנות אכלו כינים והיו אף כאלו שאכלו עכברים. אני לא הייתי מסוגל להביא את עצמי לאכול דברים כאלו גם בתנאי הרעב הקשים ביותר. עיסוק נוסף לשעות שלאחר העבודה היה תיקון של בגדים או מסירתם למתפרה וייבושם, כדי שיהיו מוכנים ליום העבודה שלמחרת. אחת למספר שבועות או חודש היה עלינו לערוך "רחצה" ("בניה") עם שובנו מהעבודה. היה זה אחד הסיוטים הגדולים שלנו. על-מנת שלא נתחמק מהרחצה, התנו בכך את קבלת המזון של אותו יום. בכניסה לאולם הרחצה, היה עלינו למסור את בגדינו לחיטוי. נכנסנו עירומים לאולם שבדרך כלל לא היה מוסק ורעדנו מקור. נהגנו לשבת 4-5 אנשים גב אל גב על-מנת להתחמם. באולם עמדו חביות גדולות מעץ, שהיו אמורות להכיל מים חמים וקרים, אך תמיד חסרו בהן מים חמים. לא אחת עמדנו עטופים בחומר המסריח והשחור דמוי-הסבון, ולא היה לנו במה לשטוף את הגוף. לא עמדו לרשותנו מספיק כלים, כגון "שקופק" (עביט עץ עם ידית), והיה צורך להיאבק עליהם. במהלך הרחצה גילחו אותנו בסיטונות, עשרות אנשים בתער אחד, מתחת לבית השחי וסביב איברי המין. לאחר מכן היה עלינו לצאת למסדרון ולהמתין עירומים עד שנפתח חלון חדר החיטוי, שם קיבלנו את הבגדים שמסרנו בכניסה. לא אחת קרה שהבגדים נשרפו בתהליך החיטוי או נלקחו על ידי מישהו אחר, ואז היה עלינו להמתין עירומים בקור עד שיביאו בגדים אחרים. במקרים כאלו, הפסדנו לעתים קרובות את מנת המרק הדלה שהגיעה לנו. [עמ'  36] גרתי בצריף יחד עם כ- 200 אנשים נוספים. לצריף הייתה דלת אחת, ולא היו בו חלונות כלל. ישנו על-גבי דרגשים בני שתי קומות, עשויים מעצים לא מהוקצעים, בלי מזרן ובלי שמיכה. כל שהיה לי להתכסות בו היה אותה קופייקה (מקטורן) שלבשתי לעורי. כשכיסיתי בקופיקה את פלג גופי העליון, היה לי קר בפלג גופי התחתון, ואילו כאשר כיסיתי בה את פלג גופי התחתון, נהיה לי קר בפלג גופי העליון. כיוון שלא היו לנו בגדים להחלפה, נאלצנו לישון באותם בגדים בהם יצאנו לעבוד, שהיו לעתים קרובות רטובים  (יכולנו רק לחלוץ את נעלינו, ולהניחן מתחת לראשינו, כדי שלא יגנבו אותם). אמנם היו שני תנורים קטנים שעליהם היינו אמורים כולנו לייבש את הבגדים, אך לעתים קרובות הבגדים לא הספיקו להתייבש. בכל אופן, כתוצאה מייבוש הבגדים המסריחים, עלה בצריף ריח חזק של סרחון. מכיוון שלא היתה בצריף תאורה, נהגנו להבעיר בו זרדים יבשים כדי שיאירו לנו. הזרדים יצרו כמות גדולה של פיח, ובבוקר כשקמנו, היו צווארינו ופיותנו מלאים פיח שחור. יום אחד,  במרץ 41', באמצע הלילה, פרצה שריפה בצריף וכולנו ברחנו החוצה. הייתי יחף וקפאתי מקור ורגלי נדבקו לשלג הקפוא. לאחר שכיבו את השריפה, חזרנו לצריף. הייתי בטוח שחליתי, אולם להפתעתי לא ארע לי דבר, ולמחרת המשכתי ללכת לעבודה כרגיל. בשל הקור העז, כמעט כל האסירים סבלו מהתקררות בשלפוחית השתן. הדבר הגביר את הצורך להשתין, בשעות היום והלילה. אלו מאתנו שהיו בעלי תנומה חזקה הפכו למרטיבי לילה כרוניים. לא אחת, הרגשת בלילה קילוח של שתן ממי ששכב בדרגש מעליך. בעלי התנומה הקלה שביננו נאלצו לקום מספר פעמים בלילה כדי להטיל את מימיהם. הם התעטפו בקופיקה ורצו לכיוון המשתנה, אך הייתה זו משימה קשה מאד להגיע אליה בקור ובחושך ששררו שם. לכן בדרך-כלל הם נעמדו בצד השלג ועשו את צרכיהם. אם הם נתפסו בעשותם זאת, הם קיבלו עונש. אני נאלצתי לקום להטיל את מימי חמש או שש פעמים בלילה. לא תמיד הספקתי להגיע החוצה, ומכנסיי נרטבו מהשתן. כשיצאתי לכפור, המכנסיים קפאו ונעשו קשים כמו פח. כשיצאתי החוצה בלילה, ידעתי לחשב, לפי מערך הכוכבים בשמיים, כמה שעות נותרו עד לקבלת פיסת הלחם הדלה, אשר לה המתנתי בכליון עיניים. גם בקיץ, בימים בהם השמש לא שקעה במשך שלושה חודשים, ידעתי לחשב, לפי מיקומה, כמה שעות נותרו עד לקבלת הלחם המיוחלת. לעזרה רפואית של ממש לא יכולת  לצפות במחנה. הרופא שהיה במחנה יכל לעזור לך בעיקר על ידי מתן יום חופש, שבאותן נסיבות נדמה כמו שנת חיים. על-מנת לזכות ביום חופש, אסירים רבים חיבלו בגופם בדרכים שונות: הם ניסו לגרום לעצמם חום גבוה, שלשול, ואפילו חיתוך האצבע או פציעת הרגל בגרזן. רבים מתו כתוצאה מחבלות אלו שהסבו לעצמם. בכל אופן, אם נמצא שהם גרמו לחבלות אלו בכוונה, הם קיבלו עונש של שנות מאסר נוספות. לא אחת בדרכי ליער, תכננתי אף אני בלבי לתקוע את הגרזן ברגלי, אך כאשר עמדתי בפני ביצוע המעשה, ידי מיאנו להשמע לי. [עמ'  37] לברוח מהמחנה היה בלתי אפשרי, שכן הוא היה סגור בגדר תיל, ומסביבו הוצבו ארבעה מגדלי שמירה. מלבד זאת, לא היה לאן לברוח. יום אחד, בתחילת שנת 41', ברחו שני אסירים בזמן העבודה. הרוסים תפסו אותם וציוו על כולנו לצאת החוצה כדי לראות מה עולה בגורל מי שמנסה לברוח. לעיני נגלה אחד המראות המזעזעים שראיתי בימי חיי: שני האנשים עמדו מולנו כשבשרם קרוע, לאחר שהכלבים נגסו מהם חתיכות חתיכות. מראה זה לא נמחק מזכרוני במשך ימים רבים. במשך כל אותה תקופה, עד 22.6.41, שמרתי על קשר עם בני משפחתי. כתבתי להם מכתבים מהמחנה וקיבלתי מכתבים מהם. פעם אחת, קיבלתי מהם אפילו חבילה, שהיו בה כובע וכפפות מפרווה, אשר נגנבו ממני מאוחר יותר. מכתבי אליהם צונזרו כמובן על-ידי הרוסים. ב 22.6.41 פרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה. הגרמנים נכנסו לשצ’וצ’ין (ראה נספח בסוף), והקשר שלי עם בני משפחתי בא אל סיומו. בקיץ 41', הגיע למחנה רופא יהודי יליד לנינגרד בשם סימיון גבייב. הוא לא רצה שיידעו במחנה שהוא יהודי, אך צורת אפו הסגירה את מוצאו. התיידדתי עמו והוא נהנה מאד לשמוע מפי על אודות המנהגים של יהודי פולניה. כשערכתי קידוש בראש השנה, הוא התרגש מאד, וביום הכיפורים, כאשר שרתי לפניו את "כל נדרי", הדבר גרם לו לפרוץ בבכי. הוא סיפר לי שהוא צם וביקש ממני לא לגלות את הדבר לאיש. סימיון גבייב עזר לי מאד. כשבאתי אליו בשעות הקבלה שלו כרופא, הוא נהג לומר לי ביידיש ליד החולים האחרים: "ורטמן, לך תגיד 'למנצח שיר מזמור", ולגויים אמר: "הבנתם? זה בצרפתית", ואני ושני הבחורים היהודים האחרים שהיו עמי הבנו שלמחרת לא יהא עלינו לצאת לעבודה ביער. בספטמבר 41', החלו הרוסים לשחרר אזרחים פולנים ויהודים ממחנות הכפייה, כדי לגייסם לצבא הרוסי בהנהגת שיקורסקי. כ- 80% מהפולנים והיהודים שהיו במחנה שבו הייתי שוחררו, אך אני לא הייתי ביניהם. במקום אלו ששוחררו, הובאו למחנה טיפוסים שליליים למיניהם, פושעים ואנשי עולם תחתון רוסים. הפושעים לעתים קרובות היו בעלי הכוח במחנות ושלטו בהם ביד רמה.[7] באופן כללי, אוכלוסיית המחנות הייתה מגוונת ביותר, וכללה אנשים שנענשו על מגוון רחב מאד של  פשעים - החל בפושעים פליליים למיניהם, כגון רוצחים, אנסים וגנבים, דרך אנשים שהואשמו בהאשמות פוליטיות שונות והוגדרו כ'אויבי המשטר', לעתים רק מכיוון שאמרו מלה או שתיים נגד המשטר, וכלה באנשים שעברו על תקנה זו או אחרת, ובכלל זה עבירות פעוטות ביותר כגון איחור לעבודה, העדרות מעבודה, רשלנות וכן הלאה. לא אחת הובאו למחנות אנשים חפים מכל פשע, מבלי שיכלו לומר דבר-מה  להגנתם. נהר הדווינה הצפונית הוא נהר בצפון ברית המועצות האירופית. הוא נוצר מחיבור הסוחונה והבוג בצפון רוסיה המרכזית. הוא זורם צפונית מערבית דרך מישורי ביצות ויערות, ונשפך למפרץ דווינה של הים הלבן, 400 ק"מ צפונית לארכנגלסק. אורכו ממקום התחברות שני מוצאותיו הוא 756 ק"מ. לדווינה נשפכים מספר יובלים חשובים הראויים לשיט: הויצגדה והפינגה מימין, הורגה והימצ'ה משמאל. על גדותיו יושבת העיר קוטלס, וסמוך לשפכו ארנגלסק - נמל העצים הארקטי החשוב.  לנהר יש חשיבות רבה כדרך העיקרית להעברת דוברות עצים באיזור היערות. חזרה נעלינו (שנקראו "סורוגטני") היו עשויות מגומי של צמיגים שהופרדו בחום גבוה, ונסגרו באמצעות חוט שלא סגר היטב את הנעליים. חזרה מקורו של זוהר הקוטב הוא בהתפרצויות ענק על פני שמש, שבעקבותיהן משלחת השמש לחלל מיליוני חלקיקי-אור זעירים. כאשר הם מגיעים לארץ (באיחור של כ- 24 שעות לאחר זמן ההתפרצות המקורי), הם נלכדים במגנטיות של הקוטב (הצפוני והדרומי) ונעים לעברו במהירות רבה מאד. במהלך תנועה זו, הם מתנגשים באטומים ובמולוקולות שמהם מורכב האויר, והתנגשות זו היא הגורמת לאטומים ולמולקולות אלה לשלח את אורו של הזוהר. חזרה פעם נודע לי על מעשה מזעזע של אחד מאותם טיפוסים שליליים במחנה: במחנה לאג-פונקט 19 היה האחראי על חיתוך הלחם יהודי אציל-נפש בשם מיכלסון, מהעיר בריסק, שהכרתי אותו בעת ששהינו יחד בשנים 1940-41 במחנה פוציבי. בוקר אחד, בעת שהאסירים יצאו לעבודה, ניגש אליו אחד האסירים וערף את ראשו בגרזן, אך ורק כדי לקחת ממנו כיכר לחם. חזרה

  Szczuczyn, Poland     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page

Copyright © 1999-2024 by JewishGen, Inc.
Updated 25 May 2013 by LA