אמי האהובה לאה, זכרונה לברכה, נהגה לא אחת לומר לי: "זכור תמיד להביט על מי שנמצא מאחוריך, ולא על מי שלפניך, על-מנת להתעודד לגבי מצבך". עצתה זו ליוותה אותי במשך שנים רבות לאחר מכן, לאורך התלאות הרבות שעברתי, והפיחה בי תקווה לא אחת בזמנים הקשים ביותר.
בספר זה, ברצוני לספר על המאורעות אשר עברתי, בפרטי-פרטים לעתים, בכדי להמחיש את מסע הייסורים והטרגדיות הנוראיות שעברתי, במהלך מלחמת העולם השניה ואחריה, במחנות האימה הגרמנים, ובמחנות הכפיה של הרוסים, בתנאים של רעב, קור ועבודת פרך, תחת משטר אכזרי ותנאי חיים קשים מנשוא.
כיצד הצלחתי לצאת בשלום מאותם תלאות וייסורים, אשר הפילו חללים כה רבים, ובהם גם אנשים חזקים וחסונים ממני? האם היה זה כח רצון עז? כח השרדות? או שמא ניצלתי בכדי להעלות על הכתב את גורלם של בני משפחתי, כיחיד מביניהם ששרד? ושמא היה זה, מעל לכל, מזל? מעולם לא עלה בידי למצוא תשובה לשאלות אלו, והן ודאי תוותרנה לנצח חידה בין שאר חידותיו המתעתעות של הגורל.
הנני מעלה סיפור זה על הכתב, על-מנת לספר ולהנציח, ולו במעט, אותו סבל נורא שסבלתי, יחד עם מיליוני קורבנות אחרים חפים מפשע, קרבנותיה של מכונת ההשמדה הנאצית, אשר כרתה מן העולם את החיים והתרבות של מיליוני יהודים שחיו באירופה במשך מאות בשנים.
ברצוני להקדיש את הספר לזכר בני משפחתי אשר נרצחו על-ידי הגרמנים בשואה - אבי לייזר, אמי לאה, אחי שרוליק ואחיותיי פרדקי, חיה-זלקה ורותקה האהובים.
נולדתי ב21- בנובמבר בשנת 1920, י' בחשוון תרפ"א, להוריי אליעזר (לייזר) ולאה-גיטל (לבית קוברסקי), בעיר שצ’וצ’ין (Szczuczyn), השוכנת 96 ק"מ מצפון מערב לביאליסטוק בצפון פולניה.
רקע העיר שצ'וצ'ין:
שצ’וצ’ין מתועדת במקורות כבר משנת 1222. בסוף המאה ה- 17 היא זכתה לקבל מעמד של עיר. בסוף המאה ה- 19 הוקמו בה מפעלי תעשיה זעירה, ביניהם משרפות יי"ש, טחנות קמח ובית חרושת לייצור שטיחים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נוספו בעיר בית חרושת לסבון, בית חרושת לשמן ומגרסה.
משפחות יהודיות החלו להתיישב בעיר שצ’וצ’ין כבר במאה ה- 18, ובמאה ה- 19 הלך וגדל מספר היהודים בה, עקב עקירת יהודים מהכפרים לערים. בסוף המאה ה- 19 הגיע מספר היהודים בשצ’וצ’ין לכשלושה רבעים מכלל האוכלוסייה של העיר. בעשורים הראשונים של המאה ה- 20, קטן מספר היהודים בה עקב הגירת צעירים מהמקום.
בעשורים הראשונים של המאה ה- 20, עסקו רוב יהודי שצ’וצ’ין במלאכה ובמסחר זעיר, בעיקר בחייטות ובסנדלרות. האופים, הנפחים, הפחחים, הכובענים והספרים בעיר היו יהודים. עם זאת, מצבם הכלכלי של רוב היהודים הורע בתקופה זו, בעיקר עקב ההתרוששות בקרב האוכלוסייה החקלאית, שגרמה לאיכרי הסביבה להמעיט בקניותיהם, וכן בשל החרם שהוטל על הסחר היהודי ועל שירותיהם של בעלי מלאכה יהודים.
בשנת 1925 נוסדו בעיר מספר מוסדות כלכליים לתמיכה בתושבים: איגוד סוחרים יהודיים לעזרה הדדית, איגוד בעלי מלאכה, וכן בנק קואופרטיבי במקום שסייע בהלוואות. במקביל, פעלו בעיר גם קופות לגמילות חסדים.
העיר שצ’וצ’ין הייתה מתקדמת מאד מבחינה תרבותית. היו בה שתי ספריות, ובהן ספרים ועתונים עדכניים, ותושבי העיר הרבו לקרוא ולהחשף לתרבות, בעיקר בני-הנוער.
יהודי קהילת שצ’וצ’ין היו כולם דתיים. היו בעיר בית כנסת גדול, שעמד במשך מאות שנים, וכן שני בתי מדרש וכמה שטיבלך (בתי תפילה ולימוד). עד שנת 1931 היה הרב הגאון יוסעלע זצ"ל רבה של קהילת שצ’וצ’ין. הוא התפרסם בעולם היהודי באישיותו, בצניעותו ובבקיאותו בתורה ובהלכה. אפילו הנוצרים האמינו בקדושתו ואיכרים פולנים התחננו אליו שיברך את יבולם. בהלוויתו שנערכה בשנת 1931 השתתפו רבים, וביניהם רבנים מכל קצות פולין. הרב האחרון שכיהן בשצ’וצ’ין היה הרב אליהו צבי עפרון .
יהודי שצ’וצ’ין היו גם ציוניים מאד, והפעילות הציונית בשצ’וצ’ין היתה ערה: כבר ב- 1898 נוסד בשצ’וצ’ין הארגון הציוני הראשון, "בני ציון". סניפים של ה"בונד" ושל "פועלי ציון" הוקמו בשנים הראשונות של המאה ה- 20. בשנת 1916 הוקם בעיר סניף של ההסתדרות הציונית, ובהדרגה החלו לפעול בעיר סניפים של המפלגות הציוניות השונות, ומ- 1920 ואילך נפתחו בעיר גם סניפי תנועות הנוער שלהן. בשצ’וצ’ין פעלו סניפים כמעט של כל המפלגות היהודיות והציוניות שהיו קיימות אז בפולין: "המזרחי", "תורה ועבודה", "השומר הדתי", "הציונים הכלליים", "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "החלוץ", "הנוער הציוני", "בית"ר", "מזרחי", "מכבי" "אגודת ישראל" ו"הבונד". בשנת 1925, תנועת "החלוץ" הפעילה קיבוץ הכשרה במקום, להכשרת חלוצים לעליה לארץ ישראל. קיבוצי הכשרה נוספים הופעלו בידי "בית"ר" ובידי "פועלי אגודת ישראל". אגודת "מכבי" ריכזה את פעילות הספורט בקרב יהודי העיר.
רוב צעירי העיר הצטרפו לתנועות אלו ושאפו לעלות לארץ-ישראל. אולם באותה תקופה סירבו השלטונות במדינות רבות לקלוט יהודים. בשנים שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה, שלטונות ארצות-הברית אסרו כניסת יהודים לארצם. גם העלייה לארץ-ישראל הייתה מוגבלת, בשל הגבלת אשרות הכניסה בידי האנגלים. יהודים שעלה בידם בכל זאת לעזוב את פולין לפני המלחמה ושהגיעו לארצות שונות, כמו ארצות-הברית, מכסיקו, אורגואי, ברזיל, ארגנטינה, קולומביה אוסטרליה וישראל, הצילו את חייהם.
מספר שנים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, בראשית שנות השלושים, הוקמה בפולין מפלגת ה"אנדקים" (Narodowa Demokracja - N.D.), שהייתה בעלת מצע אנטישמי מוצהר. הם החלו בפעולות חרם כלכלי ופוגרומים נגד יהודים. יהודי שצ’וצ’ין נפגעו מאד מהחרם הכלכלי ומפגיעות ברכוש ובנפש מצד ה"אנדקים". הנוער היהודי ביקש ביתר שאת לעזוב את פולין, אך לא היה לו לאן לפנות. היו שיצאו בעליה בלתי ליגלית לארץ-ישראל, אולם הדבר התאפשר רק למתי מעט.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בשצ’וצ’ין קרוב ל - 3,000 יהודים, שהיוו כ- 55% מכלל אוכלוסיית העיר.
משפחתו של אבי:
אבי אליעזר (לייזר) נולד בשנת 16.12.1890 בעיר גרייבו (Grajewo), שהייתה במרחק 14 ק"מ צפונית מזרחית לשצ’וצ’ין. הייתה זו עיר גדולה במעט משצ’וצ’ין, ובין הקהילות היהודיות בשתי הערים התקיימו קשרי תרבות הדוקים.
הוריו של אבי, ז'ישקי ושרה-פייגל ורטמן, עבדו שניהם כאופים, מקצוע אשר רבים מבני משפחותיהם עבדו בו, ובכלל זה אחיהם ואחיותיהם. אבי עצמו החליט להתנער ממסורת משפחתית זו, ולמד כובענות, ומאוחר יותר פתח חנות לממכר כובעים בעיר שצ’וצ’ין. הוא היה אדם שקט וחרוץ באופיו והתרחק מכל עסקנות או פוליטיקה.
|
|
אבי היה הבכור במשפחתו, והיו לו ארבעה אחים צעירים ממנו:
אח אחד, בשם שמואל, נהרג בנסיבות הבאות: בשנת 1920 התחוללו קרבות עזים בין כוחות פולניים ורוסיים בחזית הצפון-מזרחית של פולניה. הרוסים נהדפו על-ידי הפולנים, תחת פיקודו של גנרל הלר, והצליחו לברוח, כשעמם שבעה בחורים יהודיים מגרייבו שסייעו להם, וביניהם דודי שמואל, אחיו של אבי. הרוסים המשיכו לסגת לכיוון אוגוסטוב, ואילו שבעת הבחורים היהודים התחבאו בכפר ברגלובה. כשנכנסו חיילי הצבא הפולני לברגלובה, הגויים מסרו לידיהם את הבחורים היהודים, והם רצחו אותם מיד. אני נולדתי באותה שנה, ונקראתי בשמי השני על שם דודי שנרצח.
|
|
על-ידי הפולנים בשנת 1920 |
אחיו השני של אבי נקרא חיים ברל. הוא חלה ונפטר לפני שזכיתי להכירו, אולם ידוע לי כי הוא היה עילוי גדול בתורה.
אחיו השלישי של אבי נקרא שפסל. הוא נהרג במלחמת העולם השנייה במחנה טרבלינקה, בנסותו להגן על בחור יהודי אחר.
אחיו הרביעי של אבי, הצעיר ביותר, נקרא יצחק (איצ'ה) מאיר. בשנות ה- 20, הוא עזב את פולניה והיגר למכסיקו. כעבור מספר שנים, הוא ניסה להתיישב בארץ-ישראל, אולם אחד מילדיו חלה והוא שב למכסיקו בשנת 39'. בשנת 51', איתרתי את כתובתו, באמצעות גיסו (שאף הוא בן-עירי לשעבר), שעלה ארצה ושמרתי עמו על קשר.
מלבד ארבעת האחים הללו, היתה לאבי, כמדומני, אחות אחת נוספת שמתה בצעירותה.
|
|
|
|
